פסים בלי כוכבים: ההפתעה הגדולה של גביע הקונפדרציות
ללא ציפיות ובלי שמות גדולים בסגל מצאה את עצמה ארה"ב בגמר גביע הקונפדרציות. רגע לפני המשחק שלהם מול ברזיל הגיע הזמן לבדוק מה אתם באמת יודעים על מה שעשו האמריקאים בקיץ הנוכחי ולמה ההעפלה שלהם לגמר לא הייתה אמורה להפיל אתכם מהכסא
כן, אלה הם ימים נפלאים עבור ענף הכדורגל של הדוד סם. הנבחרת האמריקאית, שכבר נפרדה לשלום מדרום אפריקה עם הבטחה לחזור תוך שנה בכוחות מחודשים, מוצאת את עצמה בימים אלה מרחק משחק אחד בלבד מזכייה בגביע הקונפדרציות. הכל בזכות קצת אמונה והרבה, אבל באמת הרבה, מזל.
גם מומחי הספקולציות התקשו למצוא נתיב שישלח את האמריקאים לחצי הגמר אחרי שתי התבוסות מול איטליה וברזיל. אלה שג'וזי אלטידור וקוטלי הענקים (כך כינו ב-ESPN את נבחרת הכדורגל של ארה"ב) השיגו 0:3 מדהים על מצרים ויחד עם תבוסה כואבת שספגה הסקוודרה אזורה מהסלסאו, הם סיימו במקום השני בדרך למפגש חצי הגמר המדהים מול ספרד, שכאמור, זיכה אותם בכותרות ראשיות במולדתם הגאה.
אז איך זה שדווקא הנבחרת האמריקאית, זו שאף אחד לא ציפה ממנה לעבור את שלב הבתים בטורניר, היא זו שעומדת בדרכה של ברזיל שרוצה לזכות בתואר קונפדרציות שלישי? ומה באמת אתם יודעים על ההישגים של האמריקאים בקיץ האחרון בדרום אפריקה?
מי שמכיר את ההיסטוריה הלא כל-כך רחוקה של נבחרת ארה"ב, לא התפלא שהאמריקאים עשו בדיוק את ההיפך ממה שציפו מהם.
אחת התכונות הבולטות אצל הנבחרת האמריקאית בשנים האחרונות היא השגת תוצאות הפוכות למה שכולם היו מצפים ממנה. זה התחיל אי שם בתחילת שנות ה-90, כשפיפ"א החליטה שגביע העולם יתקיים על אדמת ארה"ב. הרבה גבות הורמו ורבים ציפו שארה"ב תהפוך להיות המארחת הראשונה של המשחקים שלא עוברת את שלב הבתים.
אלא שהנבחרת של
גם בשלב הנוק-אאוט המשיכו המארחים להפתיע. במשך 72 דקות הם מתחו את הברזילאים, שנותרו ב-10 שחקנים החל מהדקה ה-43 אחרי המרפק ששלח לאונרדו לפרצופו של טאב ראמוס. אלא ש-18 דקות לסיום הצליח בבטו לנצל טעות בהגנה המקומית ובבעיטה שטוחה לפינה הנגדית חיסל את החלום האמריקאי.
4 שנים מאוחר יותר, עם הגב של ה-MLS, הליגה המקומית שצברה תאוצה, ועם הרבה ציפיות בעקבות התוצאות היפות במונדיאל הקודם, הגיעה נבחרת ארה"ב לגביע העולם בצרפת עם ים של ציפיות. אך מסתבר שהגלים בחופי נורמנדי היו גבוהים מדי עבור החבורה של סטיב סמפסון שטבעה עם שלושה הפסדים- 2:0 לגרמניה, 2:1 לאיראן ו-1:0 ליוגוסלביה, בדרך למקום האחרון בבית 6.
האכזבה בצרפת, יחד עם הגרלה לא קלה בשלב הבתים, הפכו את הנבחרת האמריקאית למועמדת כמעט ודאית לחזור הביתה ממונדיאל 2002 עם הזנב בין הרגליים. אך כהרגלה, הנבחרת של ברוס ארינה עשתה בדיוק את ההיפך. 36 דקות בתוך משחק הפתיחה שלה מול פורטוגל היא כבר הובילה 0:3 בדרך ל-2:3 מדהים, כש-1:1 מול קוריאה הדרומית והפסד נוסף של הפורטוגלים, הפעם למארחים, סידר לאמריקאים מקום בשמינית הגמר.
היריבה הבאה שהופתעה ע"י ארה"ב הייתה מקסיקו, שאמנם הרשימה בשלב הבתים, אך נאלצה לראות את בריאן מקברייד ולנדון דונובן חוגגים על חשבונה עם 0:2 חלק. המסע האמריקאי ביפן וקוריאה הסתיים ברבע הגמר עם הפסד 1:0 לגרמניה, שניצלה בזכות יכולת שיא של אוליבר קאן והחלטה שערורייתית של השופט הסקוטי יו דאלאס, שפסל שער חוקי של גרג ברהאלטר.
ההצלחה המסחררת במונדיאל ב-2002 והדומיננטיות הגוברת של האמריקאים במוקדמות גביע העולם 2006 בקונקקאפ הפכו את ארה"ב לאחת האופציות החמות להפוך לכבשה השחורה של המשחקים שנערכו בגרמניה. אלא שלבועה הזו לקחו 5 דקות בלבד כדי להתפוצץ.
שער נגיחה קליל של יאן קולר וצמד של תומאס רוזיצקי קבעו 0:3 חלק לצ'כיה על האמריקאים, שעוד הספיקו לסיים ב-1:1 מול איטליה, אך נפרדו מהטורניר כבר בשלב הבתים עם הפסד 2:1 לג'ון פנסטיל וחבריו מגאנה.
לגביע הקונפדרציות הנוכחי הגיעו האמריקאים עם מעט ציפיות. אחרי הכל, הם הוגרלו לבית אחד עם אלופת העולם, אלופת אפריקה וברזיל. אלא שעד כה היכולת המופלא שלהם לעשות בדיוק את ההיפך מהמצופה הובילה אותם לגמר.
הבעיה הגדולה שעומדת מולם כרגע היא שהתוצאות האחרונות, כולל הניצחון הענק על ספרד, העלו את רף הציפיות, ככה שאל תתפלאו אם בסופו של דבר ברזיל תניף את הגביע ללא כל קושי.
בין אם היא תזכה להניף את הגביע ובין אם לא, ההישג של ארה"ב הוא גדול ולא רק בתחום התוצאות הסופיות.
החבורה של בוב בראדלי היא הנבחרת היחידה אי פעם בטורניר הקונפדרציות, שהצליחה להשתחל לחצי הגמר עם שלוש נקודות בלבד, וגם עם הפרש שערים שלילי. הישג הניצחון מול ספרד בשלב ארבע האחרונות מתעצם, כשמגלים שהנבחרת של דל בוסקה בעטה 19 פעמים לשער (11 למסגרת) והגיעה ל-17 קרנות, נתונים גבוהים משהשיגה ב-0:5 הגדול על ניו זילנד בתחילת התחרות.
ממבט על הסטטיסטיקה של הטורניר הנוכחי, לא תמצאו את ארה"ב בחצי העליון כמעט באף אחד ממדדי ההתקפה. למעט כמות השערים הגבוהה (6), שחציה הושג רק במשחק בודד מול מצרים. האמריקאים רק במקום החמישי בבעיטות לשער עם 44 נסיונות - 33 פחות מברזיל, היריבה בגמר, ו-15 פחות מאיטליה, ששיחקה משחק אחד פחות.
אז מה עושה את ההבדל? בפירוש הלחימה. שחקני הנבחרת האמריקאית גמעו את המרחק הרב ביותר מבין כל היריבות. ממבט בטבלאות האישיות של הטורניר, שלושת השחקנים הראשונים ברשימה מגיעים ממדינתו של הדוד סם: מייקל בראדלי (מקום 1, 11.8 ק"מ למשחק), לנדון דונובן (מקום 2, 11.5 ק"מ למשחק) וקלינט דמפסי (מקום 3, 11.45 ק"מ למשחק). הברזילאי הראשון ברשימה הוא ג'ילברטו סילבה עם 10.5 ק"מ. קאקה? מקום 12 - 9.7 ק"מ.
ארה"ב גם מדורגת במקום השלישי במדדי ההגנה עם 49 נקיונות ברחבה ו-46 אחוזי הצלחה בתיקולים (מקום שני לדרום אפריקה). גם בכרטסת הם מובילים בבטחה עם שלושה אדומים ושישה כרטיסים צהובים. כך שאין ספק שההגנה היא זו שעושה את ההבדל, ואפשר אולי להגיד שהאמריקאים בטורניר מזכירים קצת את הקו האחורי המעובה של איטליה.
ארה"ב מבוססת על שלושת הטנורים שלה: דונובן (לוס אנג'לס גלאקסי), דמפסי (פולהאם) ובראדלי (מנשנגלדבאך), שלא ישחק בגלל כרטיס אדום בחצי הגמר. אז לקראת הגמר החלטנו לעשות השוואה בין השלושה לבין שלושת הסופרסטארים של ברזיל בטורניר, קאקה, רוביניו ולואיס פביאנו.
ההשוואה נעשתה באמצעות מדד קסטרול (על שמה של חברת הגז שנותנת ספונסור לטורניר) והוא בוחן את כל פרמטרי הביצועים ומשקלל אותם לציון אחד. והנה התוצאות: קאקה נמצא במקום השני הכללי בטורניר עם ציון 9.06, אבל למרבה ההפתעה במקום השלישי הכללי מדורג קלינט דמפסי (8.98). למעשה, התרומה של האמריקאי כמעט זהה לזה של הברזילאי, זאת למרות שהראשון זכה בחוזה עתק בריאל והשני מתנחם בהרכב של פולהאם.
לואיס פביאנו צבר 8.37, לעומת 8.06 של מייקל בראדלי. לנדון דונובן עם 7.75 ורוביניו מפגר הרחק מאחור עם ציון 7.33. ג'וזי אלטידור, דרך אגב, למרות השער מול ספרד והמחמאות, קיבל רק 5.20 לפי מדד קסטרול. כך שהשמות הגדולים לא בהכרח מספקים את הסחורה ויכול להיות שמחר מוניטין לא יהיה זה שיקבע את הטון. וסתם בשביל העניין, דויד וייה מוביל את הדירוג עם 9.15 נקודות. ומי במקום הרביעי? פיטר מסיללה עם 8.70 נקודות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם