ראשי » ספורט » ענפים נוספיםגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

דימה קרויטר: רוצה להיות גדול

אביו עזב את הבית, אמו, שהייתה מנהלת בית ספר ברוסיה, מנקה בתים, ואחיו גורש מהארץ. לקופץ לגובה בן ה-16 היו כל הסיבות בעולם להשתתף בקרבות הסכינים בתחנה המרכזית, אבל הוא בחר להיות תקווה אולימפית

ימים אלה, של מיתון ואי-ודאות, תקווה היא מצרך נדיר. כדי להתגבר רבים מאתנו הולכים לשיעורי קואוצ'ינג אופנתיים, אחרים לשיעורי קבלה, שלא לדבר על קורסים לחשיבה חיובית, שצצים כפטריות אחרי הגשם (אף שכמעט לא היה גשם השנה). שם אוזנינו נפתחות, ועל הדרך גם כיסינו, עבור מוצא פיהם של מרצים בוגרים ומנוסים, בתקווה שאלה "הגדולים" ילמדו אותנו לחלום... שוב. והנה התמזל מזלי, והשבוע קיבלתי שיעור חינם על "תקווה וחלומות" מנער בן 16, דימה קרויטר שמו.

ביום א' האחרון הגעתי אל מתקן האימונים בהדר יוסף, שם חיכה לי קרויטר, נער גבוה ומבויש. צמוד אליו, למשך כל שיחתי עמו וכמו בארבע שנים האחרונות, נכח מאמנו האישי אנטולי שפרן. יושב, מגונן, בוחן את מילותיו של בן טיפוחיו, ובעיקר מוקסם כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שהוא מקשיב לאתלט הצעיר.

כאמור, יש ממה להיות מוקסם. מאחורי התואר המקצועי, היבש -  "התקווה האולימפית הבאה של ישראל" -  מסתתרת אגדה על נער שעלה ארצה מסיביר, גדל מאז בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב עם אם חד-הורית, והפך לסיפור הצלחה כנגד כל הסיכויים.

הוא בן 16, ולדברי מומחים, הוא בעל כישרון נדיר בתחום הקפיצה לגובה, וכיום מחזיק בתוצאה הטובה בעולם לגילו 2.16. אנשי מקצוע המלווים את ענף האתלטיקה בארץ מסמנים אותו כאחד הכישרונות הגדולים שהיו אי-פעם באתלטיקה הישראלית ובעל פוטנציאל להעפיל לאולימפיאדת לונדון ב-2012. אם זה לא מספיק, הוא מחזיק בשיא ישראל לילדים בקפיצה לרוחק ובקפיצה משולשת

לקדטים.

"דימה", שאלתי אותו, "איזו כותרת היית רוצה שאתן לכתבה?" "לא יודע", הוא עונה בהיסוס. זה בגלל המאמן, אני חושב בלבי. הייתי צריך לדרוש לקיים אתו את הריאיון הזה לבד. פתאום משום מקום, בלי התראה מוקדמת, אנטולי אומר לי: "הילד הזה הציל אותי, ממש כך, הוא השאיר אותי בתחום האימון. בלעדיו לא הייתי ממשיך". סוף-סוף קרויטר מחייך.

איך?
"לפני ארבע שנים הגעתי מטעם עבודתי ליום מבחני ספורט שערכה עיריית תל אביב. נו, זהו יום כזה שמגיעים כל מיני ילדים ועושים להם בחינות לכל ענפי הספורט", הוא אומר במבטא הרוסי הנחמד שלו. "שם ראיתי בפעם הראשונה את דימה, והבנתי מיד שני דברים: האחד -  שמדובר בפוטנציאל גדול, והאחר -  שסוף-סוף הגיע הספורטאי שחיכיתי לו עשר שנים". קרויטר מחייך בשנית. "פניתי מיד לאימא של דימה, ושכנעתי אותה שתיתן לי לעבוד עם הילד. הילד הזה קרוב לטבע, אמרתי לה, ואת הטבע לא צריך ללמד אלא רק ללמוד ממנו".

וואו, איזה משפט. אתה פילוסוף או מאמן?
"נו, באמת", הוא ממשיך עם ה"נו" הנחמד הזה. "אני זוכר את היום שקבעתי עם דימה ואמו טטיאנה כאילו זה היה אתמול. קבענו להיפגש בתחנת הרכבת והם איחרו. חשבתי לעצמי שהם בטח ויתרו ועדיף שאסע הביתה, ופתאום הם הגיעו בריצה מבוהלים מבין כל האוטובוסים. שמחתי מאוד, וכבר אז ידעתי שאהיה עם דימה שנים רבות".

הוא עלה ארצה ב-1999 עם אמו, והגיע ישר לתל אביב, לחברים של אימא שעלו כמה שנים קודם לכן לארץ, והתגוררו אצלם בבית כחצי שנה. הבית שכן סמוך לתחנה המרכזית בתל אביב, אזור שהוא גר בו עד היום. "אני זוכר שבתור ילד היה לי קשה מאוד", הוא אומר. "הרגשתי תמיד שונה מכל הילדים האחרים. למדתי בבית ספר ביאליק, והיו שם בעיקר ילדים של עובדים זרים. אני זוכר שהייתה שם הרבה אלימות, נערים הסתובבו עם סכינים, ובכל יומיים הייתה דקירה אצלנו בשכונה".

לא נעים.

"מאוד לא! אני זוכר את ההחלטה שלי בכיתה ב' ללכת ללמוד היאבקות כדי שאדע להחזיר מכות לכל הילדים שהרביצו לי. למזלי, מאמן הספורט שלי להיאבקות היה גם מאמן אתלטיקה. במשך ארבע שנים הוא היה מאמן אותי ושולח אותי לאליפויות בתי ספר. זכיתי תמיד במקום הראשון. הוא ממש הגן עליי".

ואבא שלך? אחים, אחיות?
 "אבא שלי עזב את הבית כשהייתי ילד בן שמונה, ואנחנו לא בקשר אתו מאז ועד היום. יש לי אח גדול, גדול ממני ב-15 שנה, שהגיע גם הוא לארץ וגירשו אותו, לא היו לו ניירות מתאימים להישאר. רק לפני שנתיים קיבלתי תעודת מעבר ואימא קיבלה מעמד של תושב קבע, אז נסענו לבקר את אחי וילדיו אחרי שנים שלא ראינו אותם", הוא ממשיך.

"רק אימא דואגת לי ועושה הכול כדי שיהיה לי טוב", הוא שותק בהתרגשות. "אימא הייתה מורה לספרות רוסית ומנהלת בית ספר לילדים עם פיגור, וכאן בארץ היא מנקה בתים של אנשים. היא עושה הכול כדי שיהיה לי טוב. דואגת שאף פעם לא אלך רעב לאימונים. לא יוצאת, לא מבלה, היא ממש מוותרת על החיים ועל החלומות שלה בשבילי.

ולא רק היא, גם אנטולי עושה בשבילי הכול. הוא בטח לא יספר לך, אז אני כבר אספר לך. אנטולי ויתר השנה על עבודה במשרה מלאה בחברה גדולה עם הרבה כסף רק בגלל האימונים אתי. ואני יודע שאנטולי לא מרוויח הרבה כסף בעבודה אתי".

ספר לי על הרגע שהבנת שאתה ממש אתלט.
"זה היה בפורטוגל. זו הייתה התחרות הבין-לאומית הראשונה שלי. נסעתי לשם בלי אנטולי ובלי ציפיות. המטרה של הנסיעה הייתה להרגיש תחרות גדולה. אני זוכר שהתחרות התחילה ממש לא טוב, הסתבכתי בקפיצות, האולם היה מלא אנשים, וזה הלחיץ אותי, ואז פתאום התרגלתי לרעיון, הכול השתחרר אצלי, ושברתי שיא של 2.12".

"אני זוכר שאלכס אברבוך, שהיה גם הוא בתחרות, עודד אותי מאוד, ודחף אותי לקפוץ עוד קפיצה ועוד קפיצה, אפילו שכבר הייתי מותש. אני לא אשכח את הרגע שהגוף שלי נחת על המזרן, והסתכלתי במוט שנשאר תלוי. באותו רגע דמיינתי את שיחת הטלפון שאעשה אחר כך עם אימא ואנטולי. זכיתי במקום השלישי בתחרות. שם ממש הבנתי שאני רוצה להיות גדול".

גדול?
"כן. שאני רוצה להיות אחד כזה שידברו עליו. שלא יהיה חסר לי ולאימא שום דבר".

מה חסר לך?
"חסר לי כסף כדי להתחרות בתחרויות ברמה גבוהה. אפילו עכשיו, בקיץ, אם היה לי כסף, הייתי יכול להתאמן במקום קריר יותר. קשה מאוד להתאמן בחום הכבד. חשוב לי להגיד שאני מעריך מאוד את העזרה שאגודת מכבי תל אביב והספונסר שלי, עורך הדין ישי מור, נותנים לי. יש לי פיזיותרפיסט שמטפל בי בהתנדבות, וגם הוועד האולימפי הבטיח לעזור לי ולאימא למצוא דירה במקום יותר טוב לגור... הלוואי, הלוואי קודם כול שזה יסתדר".

אתה מרגיש ישראלי?
חיוך רחב ממלא את פניו. "בטח, בטח, אני אוהב את המדינה, את האנשים שיש כאן. אני רוצה לשרת בצה"ל, בתקווה לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין, אבל חשוב לי קודם כול להיות בצבא. הבטיחו לי ולאימא שכשאהיה בצבא אימא תקבל אזרחות ישראלית. אני חולם לשמוע את ההמנון שלנו באולימפיאדה, כשאני אעמוד בגאווה על הפודיום. אני בטוח אבכה שם במעמד כזה".

אתה יודע שאתה מה שנקרא "התקווה האולימפית של ישראל"?
"אני כל הזמן חושב על זה, ומנסה לא להילחץ מכך. אני שואף להשתתף במשחקים האולימפיים ב-2012, אפילו שאני יודע שמוקדם לדבר על כך". הוא אומר לי ומגניב מבט לאנטולי, כמחכה לאישורו.
"נו, בינתיים יש לנו משחקים אולימפיים לנוער עד גיל 17 בסינגפור ב-2010". מתערב אנטולי בשיחה, כמבקש לצנן את ההתלהבות.

מה מפחיד אותך?
"לא מפחיד אותי שום דבר. אין לי מה להפסיד, יש לי חלום גדול, ואני מרגיש בר מזל. אני נהנה וטוב לי. בשבילי אני יודע שזה מה שחשוב".

לפני סיום קרויטר אוזר אומץ ואומר: "שאלת אותי בתחילת הריאיון מה תהיה הכותרת של הכתבה". "נו", עניתי כמשתמש ב"נו" המפורסם של המאמן אנטולי, "תכתוב שהייתי רוצה שמישהו עם כסף יקרא את הכתבה הזאת ויעזור לי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...