זה כל ההבדל: מסקנות מחצי גמר הגביע

הדריכה על הכדור של ברק בדש, הבורקסים והעוגיות בחדר האירוח של העיתונאים ואיך אפשר בלי הפנדל המפוספס של טל מעבי. מנחם כהן ישב במשך 5 שעות באיצטדיון רמת גן ויצא בחיים

מנחם כהן | 14/5/2009 17:00

כשמספר 21 של מכבי נתניה עשה דרכו מקו האמצע לפנדל האחרון, ביררנו סביבנו היכן אכל את הסעודה האחרונה ומה נתנו לו בדיזרט. הצלוב בוויה דולורוזה צעד מהר יותר וכתפיו היו שפופות פחות.

למרות המרחק מהיציע למרכז המגרש, ראינו את שפתיו נושאות תפילה. "שייכבה האור", מלמל, "שתישמע אזעקת אמת. שימות העולם, שישרף הים, שיקרה משהו". אבל כלום. הזרקורים הפיצו אור יקרות, הים נח מזעפו, העולם מת וממשיך להתקיים כבר עשרות שנים.

אנשי נתניה מנחמים את יוצא הפועל אזור. צילום: דני מרון

מס' 21 ממכבי נתניה המשיך את דרכו במהירות של צב שבנה חדר כביסה על הגב בלי אישור מהעירייה. "מי זה זה?", שאלנו את עמי סולומונוביץ' מהפועל בת ים ואת מוטי חביב מהערוץ. "טל מעבי", ענו, "והוא בא מהפועל אזור".

נפלנו איש על כתפיו של רעהו ובכינו בכי תמרורים. ידענו כי לשלוח יוצא הפועל אזור לבעוט פנדל קובע, כמוהו כשליחת הרביעייה הקאמרית של תזמורת צה"ל לשחרר את גלעד שליט. הפועל אזור זו קבוצה שאם תתמודד מול עצמה במשחק קובע, היא תפסיד 2:0 טכני כי תאחר ב-20 דקות למגרש.

לא חיכינו לבעיטה. ידענו. יצאנו מהאיצטדיון כדי לא להיתקע בפקקים. ביציאה עשינו ווינר. 1 - בועט לירקון; 2 - הכדור לא מגיע לקו החמש; 3. דוידוביץ' אוסף את הכדור בכריעה. הלכתי עם אפשרות 2 "בליינד". אני חלש בהימורים.

וזה לא שאנחנו נגד חיפה. בכל זאת, אלישע לוי וגיאורגי דרסיליה הם משלנו, אבל רצינו שנתניה תנצח בגלל מוטל'ה שפיגלר, בגלל סטקיית הטייסים, בגלל רצועת החוף מתחת למלון הגליל ובגלל שאם מכבי חיפה תיקח את הדאבל, מי יזכור בעוד חודש שהפועל חולון בכדורסל היא הדאבליסטית האמיתית.

במשחק הראשון היינו בעד הכח עמידר, בגלל האנדרדוגיות. אנחנו תמיד עם הפחות חזקים. וגם בגלל שבירושלים אנחנו בעד מבשרת-קטמון ואורי שרצקי. בסוף בית"ר בגמר. לא בגלל הגול העצמי, כמעט לא בגלל אביב חדד שמחזיר כדורים לשוער בבחינת "התיק עליך". גם לא בגלל דודו דהאן, שתמיד יכול לבחור באפשרות השנייה והמכניסה יותר - דוגמן הבית של ורסאצ'ה. כי דודו, עם הקשרים שלו בעולם, יהיה תוך חמש שנים שותף ב-40 אחוז בג'ורג'יו אראמני.

בית"ר ירושלים בגמר בגלל ברק בדש, ולא בגלל הבעיטה בדקה ה-88 שקאלה עצר, כי בשביל זה בית"ר הביאו אותו. הוא יכול לחטוף גולים בין הרגליים ממכבי פ"ת ואשדוד בסתם משחקים, אבל שיעצור אותם בחצי הגמר או בגמר.

אז לא בגלל הבעיטה ההיא הכח לא עלתה, אלא בגלל שתי דקות לפני כן. חלוץ מפרפר שני שחקני הגנה, פורץ לבד לכיוון השער, בין לבין הופך את התלתלים של ראובן עטר לשיבה, ובמקום לבעוט לחיבור ולשלוח

את שמעון גרשון ואריק בנאדו לבית אבות גריאטי ואת מנהל המשק יעקב טקו לפגישה עם שמעון בלי סוניה, הוא דורך על הכדור.

זה ההבדל. זה ההבדל בין הליגה הישראלית לשאר הליגות בעולם, כולל האסייאתית. זה ההבדל בין דירת גג ברחוב הרא"ה ובין לראות את הארץ ולא להגיע אליה. זה ההבדל בין להירשם בהיכל התהילה של רמת גן, שורה אחת מתחת לליעד טפר שכן הביא גביע, לבין להירשם על הקרח. זה ההבדל בין לחתום בשנה הבאה בלוקרן או בגנט כמו כולם, לבין מכבי השקמה רמת-חן (גם כמו כולם). זהו כל ההבדל.

ומילה אחרונה לאנשי ההתאחדות לכדורגל. הכל תקתק פיקס אתמול באיצטדיון, באמת. אירופה על גדות הירקון. שאפו ליבלו וגיל לבנוני. אבל רק הערה אחת שתירשם לכם בתיק האישי - ישבנו אצלכם אתמול יותר מ-5 שעות, אז מה זו השכונה בחדר האירוח? למה רק מיץ תפוזים עם בורקס ועוגיות? לא ביקשנו עוף בגריל ועגל בתנור, אפשר גם סטייקים וסיחים.