יניב לביא: לא יהיו כאן מחזות קורעי לב
איזי שרצקי הודה השבוע, אחרי שקרית שמונה עשתה עוד צעד בדרך חזרה לליגה הלאומית, שהייאוש הגיע עד אליו. פרלמנט של שחקנים, עסקנים ואוהדים ניסה לעכל על קפה ועוגה את הצרה החדשה שנחתה על העיר, ושכנראה לא מזיזה ליותר מדי אנשים
"הגעתי ביולי .2000 ראש העיר ברביבאי ביקש והתחייבתי לעשר שנים. היום, כשאני שומע אוהדים שצועקים 'אתה מפריע,' שלא אתייאש? הרי אנחנו בסך הכל בני אדם. בואו נראה מה יהיה. בכל מקרה, אם אלך, אודיע שנה מראש. אתם חושבים שזה קל לבוא פעמיים בשבוע מת"א?".
כבר די הרבה זמן יש רושם ששרצקי עובד על האדים האחרונים של המוטיבציה. הוא השקיע, בנה, לקח את הקבוצה מליגה נמוכה עד לאירופה ועכשיו, במלחמת ההישרדות, הוא נשאר לבד. הגרעין הקשה של האוהדים התפרק, התופים מעלים אבק במחסן האצטדיון, ויו"ר החוג יורם ממן, כבר לא. הוא נבחר כחבר מועצה. "לעולם לא תצעדי לבד," כנראה לא נכתב למועמדת הכמעט ודאית לירידה.
השבוע הפגשנו לקפה ועוגה במרכז העיר את בני בן זקן, השחקן המקומי הכי ותיק במועדון; את יניב לביא, שנמצא כאן כבר עונה שביעית, שניהם, אגב, הקפטנים; ועוד חמישה אוהדים ועסקנים לשעבר שניסו להסביר את האדישות המתסכלת. הקבוצה מתרסקת ואף אחד לא קם.
"כשהייתי יו"ר אמרתי שאם אשמע מישהו צועק 'לך הביתה,' באותו רגע אני קם והולך," סיפר גיורא סלמה, שעמד בראש הקבוצה כשעוד השתכשכה במים הרדודים של הליגות הנמוכות. "כשזה מישהו מקומי, שלא שם כסף מהכיס, אז קל לעמוד על הגדרות ולצעוק. איזי איש יקר וכששמעתי את הקללות בשבת, כאב לי. אסור לתת לו ללכת".
רובי פלר התעורר בפינה. זה אוהד אמיתי. משחקי חוץ, בית. נכנס לרכב ונוסע. על הקול הקולני שלו קשה להשתלט. "בגלל שאיזי נותן ונותן אז שזכות ההבעה שלנו תיעלם?", הוא ניסה לתקוע יתד. "יש בעיה עם קרית שמונה. אם אתה אומר כאן מילה אחת של ביקורת אז סימן שאתה ברוגז, כועס או בעל אינטרס. ישר מנתחים 'בטח קרה לו משהו.'
יניב לביא שמע את השם של הבוס ונכנס מהר למגננה. "הוא האחרון שצריך לדבר עליו." פלר: "אבל הוא אמר אז שיש רק יורדת אחת ולנו אין מה לחשוש. אני לא בא להתנגח בו, אבל הכותרת הזו היתה גרועה. הכניסה פה לאשליה ולשאננות שהכל בסדר".
לביא: "אסביר לך מה הבעיה. יש כמות קטנה של אנשים שבאמת אכפת לה מהקבוצה. כשקצת לא הולך, השאר נכנסים בנו." פלר: "אולי יש ייאוש, כי ירדנו ליגה."? לביא: "קודם כל, לא ירדנו. יש ארבעה משחקים ואם ננצח את נתניה הכל פתוח. זה לא בשמים".
פלר חייך לכיוון השחקן הנאיבי: "בוא אעשה איתך עסק. אוטובוס חינם. כמה יעלה, ?2,000 אני אשלם. אלך איתך רחוק. לא נמלא אפילו רבע אוטובוס. אין מאה שייסעו, אין 40".
כששאלנו איך עיר שהגיעה לטופ נשארת כל כך אדישה, רמי אשתמכר, שיש לו עסק מצליח לאלומיניום ולתריסים, כבר עלה לטורים גבוהים. "אני מקשיב למה שאתם אומרים ולא מבין," הוא אמר. "אתם לא נמצאים בת"א ולא בר"ג. אלה אנשים שחיים מהיד לפה.
"בקרית שמונה, כשקשה, אז במקום 2,000 באים .400 ויש בעיה אחרת. אנחנו עונה שנייה בליגת העל ועד שהגענו לשם אנשים מצאו אהבות אחרות. אוהדי בית"ר, מכבי חיפה, אתה לא יכול להגיד לחבר'ה האלה 'יאללה, תעברו.' זה לא כמו להחליף גרביים".
רמי עלה על בעיה מוכרת בעיר. "יותר גרוע, יושבים אוהדים של קרית שמונה וכל גול של בית"ר הם חוגגים, אז מי יכול להגיד שיש פה קהל,"? פלר רטן. "יושב לידי איזה טמבל במשחק מול מכבי חיפה, שבא כל משחק של קרית שמונה, וכשחיפה הבקיעו הוא היה מבסוט. אתה יכול להבין את זה?".
גיורא סלמה התרומם מהכיסא. הוא האחראי בשיחה על הצד הנוסטלגי. כשדיברו על אדישות, הוא נע באי נוחות. יש לו סיפורים מהעבר על אלפים שבאו, מכות, שוטרים. "מה זה מכות? עם גז מדמיע פירקו אותנו פעם. אבל האוהדים האלה נעלמו".
פלר, ששייך לדור ההוא, צחק כשנזכר: "מה קרה לך, חלק מהם נעלמו מהעולם. נפטרו. אני ותיק, בן ,50 והאוהדים שלפניי כבר אינם. אתה משווה את ההתקהלויות ברחובות שהיו בזמנו ואת המלחמות? כל העיר היתה הר געש. אצל אילן עזריה במרכז, אצל מוטי פחימה פה, למטה. נסענו לאום אל פאחם, שמונה אוטובוסים בשיירה, ועוד 80 רכבים מאחור. אז היו הרבה שחקני בית. גילי מימון, אליהו סלמה, איציק מנחם, פרטוק. בנו קבוצה שחבל על הזמן".
שאלנו אם אולי באמת אין חיבור מקומי לקבוצה. הבעלים מהמרכז, הכוכבים מבולגריה, ובן זקן הוא היום שחקן ספסל. אבל בני מיהר להביע התנגדות: "איזי הוא הראשון שהיה מעוניין בשחקני בית. הקבוצה נבנתה מליגה א' עד לליגת העל ופה, ברמות האלה, זה לא מתחיל ונגמר במקומיים. המבחן הוא איכות השחקנים ונעשית עבודה נפלאה בבנייה. מחלקת נוער שלנו גדלה פי שלושה וארבעה, אבל אני חוזר ואומר, תנו קצת זמן".
גיורא סלמה, היו"ר לשעבר, התנצל ואמר שהוא חייב לעזוב בגלל התחייבויות קודמות, אבל לפני הוא ביקש להפנות שאלה לשני השחקנים שישבו איתנו: "כמה מהמשכורת שלכם תופסים המענקים."? לביא חשב שנייה וענה: "הרבה. חצי".
סלמה לקח שנייה אוויר ונתן עוד פתרון שעבד פעם, בימים ההם: "פניתי לא מזמן למנכ"ל של הקבוצה, אמרתי לו 'תן להם את הבסיס, אבל אם ינצחו יקבלו פי שניים מענקים.' אתה יודע מה היה קורה? לנו היו ארבעה משחקים, נגד עפולה, דליית אל כרמל, טירה וטייבה. עברתי שחקן שחקן ושאלתי 'מה אתם צריכים.'? זה מוצרי חשמל, ההוא דברים לבית. את כל ארבעת המשחקים לקחנו".
לביא הרגיש לא בנוח כשהחלו לדבר על השכר, אז הוא מיהר לשנות נושא. "עזוב. קודם כל היינו צריכים העונה מומנטום, קצת מזל. היינו חייבים את המשחק האחד הזה כדי שהכל יתהפך".
פלר ביקש להיכנס לשיחה. הוא, מצדו, יכול לנתח 24 שעות ביממה את המהלכים שהובילו למפולת. "אם סספדאס וסוואן היו היום בסגל, לא היינו נראים ככה," הוא משוכנע. "שאני אשחרר שחקן אחורי לקבוצה שמתחרה איתי בתחתית? הבאתי את עבאס מחיפה, מקצה ספסל, לא התלבש שם, אז מה זה ללכת, מה זה היפי נפש האלה? אני בראשון בחודש משלם, הדלקן עובד, האוטו נוסע, אתה משחק פה".
אשתמכר: "מה שכנראה קורה העונה נוצר בגלל חוסר ביטחון שהקרין על השחקנים. הוא יגיד שזה טעויות של מאמנים, וזה יגיד רכש שהגיע. יש הרבה מרכיבים והכל התקבץ, משום מה, לעונה אחת. כמו שיניב אמר, אני בטוח שלא יורדים. חסר היום קרש הקפיצה הקטן שנקרא הניצחון הראשון".
אשתמכר ורפי מרדכי הם היום הנציגים הבכירים של היציע. כבר לא ילדים, עובדים קשה בשביל הפרנסה. כשביקשו מהם שיהיו יותר מעורבים, הם התנצלו וטענו שאין להם מספיק זמן. אבל כן, לפני שבועיים הם הוציאו כרזה גדולה ומפרגנת לכבוד הבוס שרצקי, ומיד קיבלו ביקורת נוקבת על ליקוק יתר.
"עזוב את הקבוצה," רמי כועס. "בנושא של איזי אי אפשר לראות רק כדורגל. יש דברים ענקיים שהוא עושה פה באהבה, הוא תורם. אישית, מעולם לא ניהלתי איתו דקת שיחה כמו שאני מדבר איתך, אבל אני רואה את המעשים. אם ייווצר מצב שהוא ייצא מקרית שמונה, זה לא אישי נגדך, אבל זה בגלל כל הכתבים שנתפסו עליו".
מרדכי, השותף של רמי לאהדה, הוא יחסית טרי. רק ארבע שנים בעיר, אבל מאז הוא לא מחסיר יום. "מה, אני לא מאוכזב מהאוהדים כאן,"? הוא אומר. "אנשים אוהבים שיהיה מי שיתפעל אותם. לנו אין זמן. בגביע אירופה, כששיחקנו בקרית אליעזר, שנינו אירגנו שלושה אוטובוסים והשלמנו 900 שקל מהכיס. בסוף לנו ולילדים לא היה מקום וגם לא הגענו לחיפה. עשינו תאונה בצומת עמיעד. ראינו את המשחק במיון בצפת".
רפי, למרות שהוא אוהב את הקבוצה וההפסד להכח הביא אותו לבית החולים לבדיקה, לא נותן למצב להכניס אותו לדיכאון. אם בת"א היו שורפים את המועדון ושובתים רעב, אז הוא ממשיך לחייך. "אני אופטימי מטבעי," הוא מעיד על עצמו. "כל ירידה היא לצורך עלייה. לא אמשיך לנסוע בלאומית? אמשיך. אומרים לי 'תשחק בכפרים,' אז אני אשחק, אז מה? הסתכלתי בעיתון של יום ראשון מי הולך ללאומית. מרמורק, נס־ציונה, בית"ר/שמשון, אמרתי 'אוקיי,' זו תוכנית הנסיעות שלי לעונה הבאה".
את מספר המקללים ביציע אפשר לספור על אצבעות יד אחת של בוגר הנדסה קרבית. אחרי הפסדים הקהל לא מחכה מחוץ לחדר ההלבשה ואת האימונים אף אחד לא מנסה לפוצץ. קרית־שמונה רחוקה שנות אור מחייו של האוהד השרוף.
"אם חס וחלילה נרד, לא תראה כאן מחזות קורעי לב," מבטיח יניב לביא. "הם רוצים קבוצה בליגת העל, השאלה עד כמה. אז זה תלוי בקבוצה. יש אמונה כל עוד יש סיכוי, שהוא הרבה מעבר לתיאורטי. אני אומר לך שכשאיזי הוא הבעלים ורן בן שמעון המאמן, זה המועדון הכי טוב בארץ עבור שחקן."
אז אולי את המכה והריק שאחרי אנשים ושחקנים בעיר יתחילו להרגיש בקיץ, אחרי שהמסך יירד. האסימון ייפול והם יבינו שבמקום בית"ר ירושלים תגיע לכאן נס ציונה, על שלל כוכביה, והאפאתיות אולי לא השתלמה.
"משחק בליגת העל הפך לאירוע, בין הבודדים מבחינה תרבותית שיכול להוציא כאן מאות אנשים מהבית," אומר בקול רם ראש העיר נסים מלכה. "עדיין לא השתחררו כאן מהתקופה הקשה, מעדיפים להסתגר. אם חס ושלום קרית שמונה תרד, זה יכול לפגוע במורל החברתי והתרבותי של התושבים. אסור שאיזי יעזוב. הוא הבטיח לי שיישאר לפחות עוד שנתיים. גם אם נרד, הוא יחזיר אותנו למעלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם