תמיד ביציע: אמיר ואלעד הירשנזון אף פעם לא ייפרדו ממלחה
אמיר הירשנזון נהרג ב-1995 בפיגוע הנוראי בבית ליד, אחיו אלעד שם קץ לחייו 5 שנים מאוחר יותר. שניהם היו אוהדים מסורים של הפועל ירושלים ועל שמם נקראו שני יציעים במלחה. סיפור עצוב על מוות שיצר את אחד החיבורים המרגשים בין קבוצת כדורסל למשפחה שכולה
עונת 1994/5 היא ללא ספק קו פרשת המים של הפועל ירושלים בכדורסל. מבחינה מקצועית הייתה זו שנה לא פשוטה- הבעיות הכספיות היו גדולות, הסמל עדי גורדון נטש לחולון, נוריס קולמן חתם במכבי ת"א והמצב נראה לא טוב. אבל בסופו של דבר הכל התגמד מול אירוע טרגי אחד שהתרחש דווקא מחוץ לפרקט ושינה את פני הקבוצה, ובייחוד את הקשר בינה לבין קהל אוהדיה.
בבוקר יום ראשון, ה-22 בינואר 1995, התעוררה מדינת ישראל למציאות עקובה מדם כששני מחבלים מתאבדים פוצצו עצמם בהפרש של כמה דקות זה מזה בצומת בית ליד, כשהם גובים את חייהם של 22 בני אדם, רובם חיילים שחיכו בטרמפיאדה. אחד מהם היה אמיר הירשנזון ז"ל, לוחם בצנחנים ואוהד מסור של הפועל ירושלים.
אמיר, שהתגייס רק שלושה חודשים לפני אותו פיגוע רצחני, לא יצא לחופשה בביתו בסוף השבוע ולאחר שבילה את השבת בבסיס החליטו מפקדיו שהוא וחבריו יאבטחו את הטרמיפאדה באותו יום נוראי.
אחרי שהפיצוץ הראשון זעזע את הצומת, מיהר אמיר לעזור לפצועים ואף הצליח לחלץ אחת מהן, אך בדרכו חזרה לעזור לנוספים הוא נהרג ע"י המחבל המתאבד השני, שפוצץ עצמו כמה דקות מאוחר יותר. מותו של אמיר קשר לעד את גורלה של הפועל ירושלים עם זו של משפחת הירשנזון.
הרומן בין משפחת הירשנזון להפועל ירושלים התחיל כמה שנים קודם לכן, כשרוני, אביו של אמיר, הפך לאחד מאוהדיה המסורים של הקבוצה. בשלב מסוים הוא החל לקחת את בנו למשחקים במלחה. אמיר התאהב תוך שניות והפך את האהדה לאדומים למפעל חייו.
אמיר התאהב בקבוצה ובעיקר התחבר לעדי גורדון ולדרך שניסה להנחיל לאוהדים, שעיקרה אהבה עד אין קץ. מספרים שאמיר היה זה שהתחיל את מסורת הקהל הירושלמי, לעודד את הקבוצה בכל מצב שהוא, גם אם היא בפיגור גדול וגם אם המשחק כבר אבוד, מסורת שנמשכת עד היום ומאפיינת יותר מכל את הקהל היושב במלחה.
על אף היותו תלמיד תיכון, לא ויתר אמיר על אף משחק של הקבוצה ונסע אחריה לכל מקום. "פעם אחת חזרנו לירושלים והשעה הייתה מאוחרת כל-כך עד שלא הייתה תחבורה ציבורית", נזכר
"ככה יצא לנו לדבר קצת וגיליתי שמדובר בילד מקסים", ממשיך חרוש לספר על הנסיעה ההיא. "נדמה לי שאחרי כן עשינו את זה עוד מספר פעמים. אחרי הפיגוע בבית ליד, שהיה מזעזע לכשעצמו, שמעתי על נפילתו והייתי בשוק. האמנתי שאני אמשיך לראות אותו במגרשים באחד המשחקים הקרובים. זה לא הסתדר לי. הוא היה פשוט נער מדהים".
ביום בו מצא אמיר את מותו, יצאה הקבוצה למשחק חוץ. "אני לא אשכח את התמונה הזו", משחזר יורם מנחם שהיה אז מאמן הכושר של ירושלים ומי שנהג לארח במושב לצידו בנסיעות הללו את אמיר. "ישבנו באוטובוס כולנו ורק דיברנו על מה שקרה. זו הייתה אווירה עכורה".
מיד אחרי האירוע הנורא שפקד את משפחת הירשנזון, החליטו בהפועל ירושלים ובייחוד דני קליין, לאמץ את המשפחה השכולה קרוב לחיקם. "ההנהלה ודני קליין הוציאו אותנו מהבית.
'זה מה שאמיר אהב, אז בואו והצטרפו', הם אמרו לנו ואנחנו התחלנו להגיע כולנו למשחקים", אומר רוני, אביו של אמיר ומוסיף: "זה בדיוק כמו חיבוק חם ואוהב. כשקמה עמותה שמנהלת את הפועל הפכתי להיות חבר בה. מאז אנחנו מלווים אותה ועוזרים לה ובעיקר הם עוזרים לנו".
יחד עם בני המשפחה הגיע גם אלעד, אחיו הצעיר של אמיר, ונדבק מיד בחיידק הזה שנקרא 'הפועל ירושלים'. הוא התחיל ללכת בדרכו של אחיו, הלך לכל משחקי הבית והחוץ, התאהב גם הוא בעדי גורדון והצטרף מיד לגרעין הקשה של האוהדים. מספרים עליו שתמיד היה מחכה אחרי משחקים לראות את השחקנים יוצאים מחדר ההלבשה, ממשיך מורשתו של אחיו.
"השוק וההלם לאחר מותו של אלעד היו חסרי פרופורציות", אומר דני קליין. "זה קרה לצערי בזמן שאבא שלו וגיסו היו על המטוס בדרך למשחק בפורטוגל. המטוס עצר וחזר למסלול, שם בישרו לו על הבשורה המרה. אותן תמונות חוזרות אלי כל הזמן".
זמן קצר לאחר האסון החליטו אוהדי הפועל ירושלים, ביד אחת עם ההנהלה והעירייה, לקרוא על שמם של האחים את היציעים שמאחורי הסלים באולם במלחה. מאשקה ליטבק, אחת האוהדות המסורות של ירושלים שמכירה מקרוב את השכול בעקבות מות אביה, משה, שנפל במלחמת השחרור ונפילתו של אחיה ארנון במלחמת ההתשה, מספרת כי הרעיון נהגה לראשונה ע"י האוהדים במהלך השבעה לאלעד.
נציגי האוהדים פנו לדני קליין, שהרים טלפון לראש העיר דאז, אהוד אולמרט, ותוך חמש דקות קיבל את האישור למהלך. כבר במשחק הבית הקרוב נערך הטקס הרשמי. "הילדים הקטנים יושבים היום ביציע אמיר, כשהם הופכים להיות נערים הם עוברים ליציע אלעד ולאחר מכן ליציע העמידה שלידו", מתארת מאשקה את גלגל החיים של אוהדי הפועל ירושלים ביציעים על שם הבנים למשפחת הירשנזון.
עבור המשפחה, הצעד הנדיר של הנהלת ירושלים חימם את הלב. "כשאני שומע אנשים אומרים 'אני רוצה כרטיס ליציע אמיר' ושמזכירים את השם של שניהם, זה מחמם את הלב אפילו שרוב הילדים ביציע לא הכירו אותם", מגלה האב. "השחקנים והמאמנים אמנם מתחלפים, אבל הקהל הוא משמרת הזיכרון של שניהם".
האב השכול, שעזב את כל עיסוקיו והקדיש את חייו לפורום המשפחות השכולות, גם מעולם לא איבד את האמונה שלו בשלום בין שני העמים, על אף האסונות שפקדו אותו. "כשאמיר נפל הבנתי שהוא לא נפל בגלל הטרור, אלא בגלל שאין פה שלום. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו. פעם אחת ראיתי שמשתמשים בשם שלו כדי לנגח את הממשלה של רבין וזה ממש לא נראה לי".
"אם יש פה עתיד לילדים ולנכדים שלנו, זה רק אם נסיים את הסכסוך ונצליח לחיות בשלום", המשיך רוני הירשנזון. "איבדתי את הבנים שלי אבל לא את הראש. נקמה תביא רק עוד אלימות. לצאת למלחמה זה לא אומץ. לעשות שלום זה כן. המנהיגים צריכים לקחת אחריות ולעשות שלום".
המוות הטרגי של האחים לבית הירשנזון הפך את המשפחה המתאבלת ואת הפועל ירושלים לגרעין אחד, משפחה מאוחדת כל-כך, שכל המילים שתכתבנה לא תוכלנה לתאר את הקשר הזה.
גם היום ממשיכה משפחת הירשנזון להגיע למשחקי הבית של הפועל ירושלים, שמצידה דואגת לציין לפחות פעם בשנה את זכרם של אמיר ואלעד ותמשיך לעשות זאת בעתיד.
"אמיר ואלעד יישארו בני 18 ו-19 אבל יהיו איתנו כל החיים", הבטיח קליין. "ההנהלה והאוהדים יזכרו אותם לעד. גם היום, השמות של שניהם מעוררים עבור כל שחקן ישראלי שמשחק בקבוצה את הסיפור וכולם יודעים על מה מדובר. חלק מהנצחה זה להמשיך לדבר על האהדה המטורפת שלהם לקבוצה, שזה אומר לעודד גם במינוס 20. לא סתם אומרים שהקהל של הפועל שונה מהקבוצות האחרות. חלק גדול מזה זה משהו שאמיר ואלעד התחילו".
גם לרוני ומשפחתו חשוב הקשר הזה. "היום יש לנו שורה של מנויים, כשכולם יושבים ביחד, גם הנכדים שלי. עכשיו כשאנחנו לא גרים בירושלים זה זמן איכות מצוין. הנסיעה לירושלים של הסבא עם הבנות והנכדים, להיות יחד במשחק ואחרי המשחק, זה חיבור מאד מיוחד. זה עוזר להחזיק את הראש מעל המים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם