האיש מרחוב אהוד 23: ראיון עם פראן אוהנלון
המשחקים הסוערים ברוממה, השמות הגדולים שכיכבו, היריבות העצומה בין אדום לירוק והטירוף של הקהל. שנות השמונים ניפקו לכדורסל החיפאי רגעים שלא יישכחו. פראן אוהנלון, שאימן את הפועל ומכבי והיום מאמן בליגת המכללות בארה"ב, היה חלק מהן. עכשיו הוא נזכר בגעגועים
ביציעים העמוסים באוהדי הפועל ומכבי אי אפשר היה להכניס סיכה, וגם על הפרקט הייתה צפיפות בגלל אלו שהפכו את הדרבי להצגה הטובה בעיר. מי לא היה שם? בארי לייבוביץ' וחיים זלוטיקמן, הזרים קילפטריק וולס, ג'ון דלזל וג'ון וויליס, וגם החבר'ה הצעירים יותר, ארי רוזנברג, עדי גורדון, דורון שפע, תומר שטיינהאור ודורון קסקי, שיטביעו חותם בעשורים שיבואו.
על הקווים היה לא פחות מעניין. יריב ורשיצקי צעק על השופטים, רני כהנא דפק ספרינטים, ואפילו פיני גרשון היה שם והכניס צבע ועניין, כי הרי "פיני זה פיני", גם אם הוא צעיר ברבע מאה ושיערו עדיין שחור. בתוך כל החגיגה הזו - שהלוואי ותחזור בשנים הקרובות - השתתף עוד מישהו. הוא היה אמריקאי בלונדיני וגבה קומה, וגם הוא התרוצץ על הקווים וחילק הוראות. פראן אוהנלון שמו.
"אני זוכר את חיפה, זו עיר נהדרת", נזכר אוהנלון בהתלהבות. "הייתי רגיל לשחק טניס באחד המועדונים שם. גרתי באחד האיזורים על ההר, אני אפילו זוכר את הכתובת של הדירה בה התגוררתי. אהוד 23. מאד אהבתי את הזמן ששהיתי בישראל".
ב-1983, לאחר קריירת משחק ואימון בשוודיה ובוונצואלה, שם זכה באליפות עם בארקיסימטו המקומית, נחת פראן אוהנלון בישראל. שחקן הפועל חיפה באותם ימים, ג'ון וויליס, אותו הכיר, וסוכנו, בוב וולמה, ששיחק בישראל, קישרו את האמריקני אל יושב ראש הפועל חיפה באותם ימים, עורך הדין יוסי ליבנה. מפה הדרך לחתימה בהפועל הייתה קצרה. האדומים, שעד להגעתו טעמו בעיקר מאבקי תחתית, השתלבו בצמרת וסיימו את עונת 1984 במקום הרביעי.
כשהסתיימה העונה המוצלחת
"ברור שידעתי את המשמעות של המעבר לפני שחתמתי במכבי", נזכר אוהנלון, "ידעתי שיהיה כעס כלפיי אך מצד שני ידעתי שיש לי אוהדים כאן בחיפה, כך שהכל יהיה בסדר עבורי. אנשים קיבלו אותי יפה כשהגעתי למכבי".
אם כבר לחזור לחיפה, אז למה לא בהפועל שם הצלחת?
"בסוף העונה הראשונה שלי הפועל חיפה הציעה לי חוזה. בחרתי ללכת למקום אחר ובהפועל לא אהבו זאת. כשרציתי לחזור אמרו לי בהפועל שיש להם כבר מישהו, כך שלא יחזירו אותי. זו הייתה אשמתי. יכולתי להישאר, אבל בחרתי בצעד שונה והם לא אהבו את זה. לכן האופציה הפתוחה שנותרה עבורי הייתה מכבי חיפה. סיבה נוספת שבחרתי במכבי היא שאהבתי את העיר חיפה. היו לי הצעות נוספות, אבל רציתי שוב לאמן בישראל".
כאחד שהיה בשני הצדדים, מה אתה יכול לספר על היריבות העירונית?
"היריבות עצמה הייתה מאד בריאה ועשתה את הקבוצות לטובות יותר. אולי הדרבי של ת"א היה גדול יותר, אך היריבות בחיפה הייתה הכי מעניינת בכל קריירת האימון והמשחק שלי. אהבתי מאד את היריבות. כשהייתי בהפועל כולם היו ממוקדים ביריבות עם מכבי, והיה רצון עז לנצח אותם בדרבי. ואז כשעברתי למכבי הבנתי שבצד הזה ממוקדים בדיוק באותו הדבר, רק הפוך. כולם בחדרי ההלבשה רצו לנצח את הפועל. כל אלה יצרו אווירה נהדרת בעיר כשהיו דרבים".
איזו אווירה הייתה לפני הדרבי ובמשחק עצמו?
"לפני הדרבי הייתה התרגשות. אישית הרגשתי מוכן למשחק הזה, אבל האנשים היו מאד נרגשים לפני. מחוץ לרוממה אוהדים רבים ניסו להיכנס פנימה. לפני המשחק האווירה רק הלכה והתעצמה. אנשים בעיר דיברו הרבה לקראת המשחק. בתוך האולם האווירה הייתה מאד מהנה, כולם היו בתוך העניינים, מתוחים והראו את התשוקה שלהם למשחק. עבורי זה היה מיוחד ומעניין מאד להיות בשני הצדדים. היה רצון לנצח וזה אחד הדברים הכי יפים שיש בספורט".
איך היה הכדורסל בחיפה בתקופה שלך כאן?
"הוא היה נהדר. אהבתי את הכדורסל בחיפה. שתי הקבוצות שאימנתי היו טובות מאד עם שחקנים מאד מוכשרים. בהפועל היו לי את בארי לייבוביץ', שהיה הרכז שלי, חיים זלוטיקמן, שהיה מהשחקנים הטובים בקבוצות הישראליות, ואמריקאים מצוינים כמו ג'ון וויליס, קילפטריק וולס וג'ון דלזל. אני זוכר ממכבי את תומר שטיינהאור שהיה מאד צעיר, את עדי גורדון, ארי רוזנברג ודורון שפע. אהבתי אצל השניים האחרונים את העבודה הקשה מאד שלהם, שעשתה אותם לשחקנים טובים. בהחלט היו לי בחיפה קבוצות טובות".
המשכת לעקוב אחרי הקריירות של השחקנים האלה?
"השתדלתי להישאר בקשר כלשהו. תמיד שאלתי על אנשים מסוימים. עם איתי שביט, אחד מהשחקנים שלי בהפועל, התכתבתי באמצעות אי-מייל לפני כשנה. נשארתי בקשר גם עם ג'ון וויליס ובארי לייבוביץ'. עם שימי ריגר אני בקשר הכי טוב. באמצעות האנשים האלה נודע לי שתומר שטיינהאור עדיין משחק כדורסל ושדורון שפע עבר בזמנו לשחק בהפועל ירושלים. בנוסף יש את מיץ' סמית שחי בישראל. הוא דאג לספר לי כל מה שקורה בכדורסל הישראלי ולעדכן אותי גם על שחקנים ישראלים שהיו עשויים לבוא לארה"ב ולשחק פה במכללות".
האנשים האלו גם סיפרו לך על המצב הנוכחי של הכדורסל בחיפה?
"בהחלט. שמעתי שהקבוצות נעלמו וחזרו מחדש. אני יודע שאיש עסקים אמריקאי קנה את מכבי חיפה ובנה אותה ושהיא בליגת העל. על הפועל חיפה אני יודע שהיא בליגות הנמוכות יותר. זו עיר כדורסל גדולה, כך שהייתי מופתע לשמוע את זה".
אחת מהדמויות האהובות על אוהנלון בתקופתו בארץ היא ללא ספק יריבו במכבי חיפה של אז, פיני גרשון.
הישגיו של גרשון מאז עזב את חיפה, החל מהזכייה באליפות המדינה עם הפועל גליל עליון וכלה בהצלחותיו עם מכבי ת"א ביורוליג, שהפכו אותו לאחד המאמנים המובילים באירופה, אינם מפילים את המאמן האמריקאי מהכיסא.
"אני לא מופתע מההצלחות שלו. עקבתי אחרי הקריירה של פיני עוד מהזמן ששהיתי בחיפה. הוא היה מאמן גדול שעשה עבודה מדהימה", מתאר אוהנלון. "יש לו אישיות מדהימה. יש בו הרבה אהבה ותשוקה למשחק. הוא היה תלמיד של המשחק והיה טוב בדברים שעשה, כך שלא הפתיע אותי שהוא הפך עם השנים לאגדה בדירוג המאמנים באירופה".
"כן, בהחלט. הכנתי את הקבוצה שלי כיצד לשחק נגד מכבי חיפה של פיני, למדתי את מה שהוא עושה, למדתי ממה שהוא עושה והתכוננתי כדי לנצח אותו. היה הרבה כבוד בינינו. הוא מוטיבאטור טוב מאד, טקטיקן מצוין ולכן הקבוצה שלו באה מוכנה היטב. הוא עבד עם שחקניו בצורה טובה מאד לקראת הדרבי והלחץ בו, כי זה הרי משחק שבו כל האוהדים רוצים לנצח. זה המשחק הכי חשוב בעונה עבורם".
ראית אותו מאז?
"כן. ראיתי אותו לפני 16 שנים בפלורידה, כשהייתי עוזר בפנסילבניה, באחד ממשחקי המכללות. הייתה לי הזדמנות לשוחח איתו אחרי זמן רב והיה נהדר לראות אותו שוב. אני חושב שהוא היה שם עם מאמנים ישראלים נוספים, ביניהם צביקה שרף. עליו אני יודע שהוא היום מאמן נבחרת ישראל. גם שרף הוא מאמן שעושה עבודה נהדרת, בעל אישיות ודמות חזקה, שנותן המון עבור הקבוצה שלו".
ידעת שהוא ופיני כבר שנים לא מדברים ביניהם?
"באמת? אני מאד מופתע. לא ידעתי שהם לא מדברים. לפי מה שזכור לי הם היו חברים טובים. זו בושה. הם היו חברים טובים ומאמנים נהדרים שעושים עבודה גדולה לכדורסל הישראלי. אני מקווה שהדברים ישתפרו בעניין הזה".
הספקת להתעדכן לגבי מאמנים אחרים מהתקופה שלך פה?
"כן. שמעתי שרלף קליין שאימן את מכבי נפטר בשנה החולפת. הוא היה מאמן גדול, אגדה. הקבוצות שלו הופיעו בצורה טובה והייתה לו השפעה על הקבוצות אותן אימן. הייתה לו הצלחה אדירה. מהצד אפשר לראות איך אנשים מגיבים אליו, כמה מכובד הוא היה כמאמן כדורסל. הוא היה בן אדם שנעים להסתובב ולשוחח איתו. כשג'ון וויליס סיפר לי על מותו זה היה רגע מאד עצוב עבורי".
מאז שאוהנלון אימן כאן ועד היום היינו עדים לשינויים רבים. מה עברנו? משטרים נפלו, ממשלות הוחלפו, מלחמות פרצו ומועדוני פאר התפרקו.
דבר אחד נשאר על כנו: מכבי ת"א עדיין שולטת באופן כמעט מוחלט בכדורסל הישראלי. "למכבי יש מסורת והם תמיד רוצים לנצח", מעיד אוהנלון. "יש להם הכי הרבה משאבים ואת הקהל הכי גדול. עושים שם עבודה גדולה".
עד כמה קשים היו המפגשים נגדם? יכולת לעשות משהו נגד הדומיננטיות שלהם?
"כמאמן כל מה שאתה יכול לעשות זה לגרום לקבוצה שלך לתת את המיטב מבחינת הפונטציאל. קשה לעשות משהו נגד קבוצה כזאת. למכבי ת"א היו עשרה שחקנים טובים מאד, בעוד שלנו היו לא יותר משבעה שחקנים טובים. למכבי היו את הכדורסלנים הישראלים הכי טובים, כמו מיקי ברקוביץ', שהיה שחקן מצוין ואחד הטובים באירופה. ללא ספק הייתה להם את הקבוצה הכי טובה בארץ במשך שנים רבות".
"אם הייתה לי את הזדמנות הייתי לוקח אותה. זה יכול היה להיות נהדר עבורי. זו הקבוצה הכי גדולה עם המשאבים הרבים ביותר. מצד שני אהבתי את חיפה וחשבתי באותו זמן על לעשות את הקבוצות שלי להכי טובות שאפשר. לפעמים זה טוב שיש לך אתגר, כדי לגרום לקבוצה שלך להיות טובה מספיק כדי לנצח את מכבי. וזו הנקודה הכי טובה בעניין. ללמד את השחקנים שאנחנו צריכים להיות מספיק טובים כדי לנצח אותם ולפתח את השחקנים הצעירים".
זה בעצם מצביע על הרמה של הליגה הישראלית. כל העניין הוא הנפילה של מכבי ת"א.
"אצל שאר הקבוצות הרמה היא לא נהדרת כמו זו של מכבי, אך הן ברמה טובה. הרמה בישראל גבוהה. הליגה המקומית היא אחת מהיותר טובות באירופה, במיוחד כשיש קבוצה כמו מכבי ת"א. יש לכם שחקנים מקומיים מוכשרים. שלוש הקבוצות המובילות בליגה הזו יכולות להתחרות באירופה נגד כל קבוצה, כך שמדובר ברמה מאד גבוהה של כדורסל. כשמכבי תסיים לשלוט בכדורסל הישראלי זו בהחלט תהיה צוואה לשאר הקבוצות. הן יצטרכו להתחרות עם הלב והחוזק של מכבי. יש בישראל הנהלות טובות, והנהלות מנצחות".
מה שכן אפשר להגיד זה שמאז ימיך כאן הכדורסל האירופי התקדם. הוא מתחיל להשתוות לרמה באן.בי.איי?
"הכדורסל האירופי מאד התקדם, במיוחד יחסית ל-1973, כשהתחלתי לשחק כדורסל בפעם הראשונה מחוץ לארה"ב. זה היה בשבדיה. אפשר לראות מאז הרבה מאד שחקנים באירופה שהגיעו לאן.בי.איי והם מהשחקנים הטובים בעולם. לדעתי הרמה של אירופה קרובה לארה"ב. ההבדל הוא שפה יש המון שחקנים. באירופה יש נבחרות לאומיות קשוחות המתחרות ביניהן, אך כאן יש הרבה שחקנים שיכולים לשחק בעשר נבחרות לאומיות ביחד, והן לא ירבו להפסיד. למרות זאת הרבה קבוצות אירופאיות יכולות לשחק בארה"ב ואפילו לנצח".
אירופה תשלח יום אחד מאמן לאן.בי.איי?
"זה תלוי מתי הממונים שם יחליטו לעשות זאת. אם הם יתנו לאחד המאמנים באירופה את ההזדמנות, זה יכול לקרות. יש הרבה מאמנים טובים באירופה שמתאימים לאן.בי.איי. קשה לדעת מתי זה יקרה, אבל אני חושב שעוד ייקח זמן מה עד שאחד מהמאמנים האירופים יגיע לשם".
ההסתגלות של אוהנלון בישראל כללה גם עניין מורכב יותר, שהרבה מאמנים זרים נפלו בגינו לפניו ואחריו, המנטאליות הישראלית.
לא קל לאמן כאן, בטח כשכל אוהד מסתובב עם תעודת מאמן בכיס, כל אחד בטוח שהוא יודע הכל והקריאות להתייצב בלשכת התעסוקה לאחר הפסד בודד הן דבר שבשגרה. אוהנלון, שהיה המאמן הזר הראשון בכדורסל החיפאי, דווקא הסתדר עם הטמפרמנט הים תיכוני ולמד לאהוב אותו.
איך התמודדת עם מציאות בה אתה הולך ברחוב ואנשים מתחילים לייעץ לך?
"כשאנשים באו אלי לתת לי עצות הם היו מנומסים. כשהם סיימו, הנהנתי בראשי ועשיתי את מה שרציתי לעשות, מכיוון שכמאמן אסור לך לחשוף את התוכניות למשחק. הם היו נחמדים אליי, אבל מגיע שלב שאתה לא מקשיב יותר. למען האמת הם לא פנו אליי כשהלכתי ברחוב אלא אחרי משחק, אז הם פנו ואמרו דברים מסוימים. חלקם ביקש ממני חתימות מדי פעם, אבל בעיקר הילדים".
במה המנטאליות כאן שונה ממקומות אחרים בהם אימנת?
"המנטאליות בישראל קשורה לתשוקה. כל אחד חושב שהוא יודע הכול, אבל זה לא כל כך שונה מכל מקום אחר שהייתי בו. כל אחד רוצה שהקבוצה תצליח. אלו אותם מצבים שהתמודדתי איתם במקומות אחרים, כמו בוונצואלה למשל. גם שם האוהדים היו בעלי תשוקה. מבחינתי השונה בין ונצואלה לישראל הוא ששם היו 15 אלף אוהדים בכל משחק וזכיתי באליפות. כמובן שארה"ב שונה משתי המדינות האלו, מפני שהמערכת ודרך האימון כאן שונות. אנחנו מאמנים באוניברסיטאות ואין לנו קבוצות של מועדונים. האנשים פה עוזבים אחרי ארבע שנים של לימודים ולכן והקבוצות משתנות הרבה פעמים".
מכל המקומות בהם עברת יש לך סיפור שיכול לקרות רק בישראל?
"כן. כשאימנתי פה חלק משחקני הצעירים שירתו בצבא. אחד הדברים השונים שלא חוויתי בשום מקום אחר היה שחלקם נאלצו להגיע עם הרובים שלהם לאימונים. במקרים האלה צחקתי עם השחקנים ואמרתי להם שאנחנו צריכים לשפר את ההגנה שלנו, אבל שיעשו זאת ללא הרובים כי לי אין כזה. זה היה מאד מוזר עבורי, לדבר על כדורסל בחדר ההלבשה בעוד שיש מסביב רובים".
מה אהבת כאן במיוחד?
"קודם כל אהבתי את האנשים מאד. הם היו תמיד נחמדים וידידותיים כלפיי, מאד לבביים. בנוסף אהבתי את מזג האוויר בישראל ואת העיר שהייתה מאד נקייה. קשה לי לחשוב על דברים שלא אהבתי, אבל אם אני צריך לבחור משהו, אז זו המכונית שהייתה לי. היא לא הייתה טובה כל כך".
בשנת 1986 אימן אוהנלון במכבי חיפה, שהצליחה להשתחל למקום השביעי בסיומה של עונה רוויה בפציעות. לקראת סוף אותה עונה כבר קיבל אוהנלון החלטה להחזיר להנהלת מכבי את לוח התרגילים והמשרוקית ולרכוש כרטיס טיסה בכיוון אחד, לארה"ב.
"לא רציתי להישאר באירופה, בה אנשים קובעים בסוף כל שנה אם תמשיך או תעזוב לפי מה שעשית באותה עונה", מסביר אוהנלון, "וכל זה עבור חוזה לעונה אחת. אני זוכר שבדצמבר 1985 הייתה לי פגישה עם הנהלת מכבי. היא נקבעה בגלל חוסר ההצלחה שלנו. במהלך הפגישה הם היו צריכים להחליט האם להמשיך איתי או לפטר אותי. בסוף נקבע שאמשיך. כשהפצועים חזרו שיחקנו טוב והגענו לפלייאוף ופתאום הפכתי למאמן טוב. לכן החלטתי שאני לא רוצה להמשיך באירופה אלא לחזור הביתה ולאמן שם ביותר ביטחון. כאן מקבלים חוזה לטווח ארוך יותר מאשר לעונה אחת. אם הייתי בוחר שוב לאמן מחוץ לארה"ב, זה היה רק במכבי חיפה".
לה-פייט שייכת למחוז הפטריוט בליגת המכללות, שעיקר פרסומו מגיע בזכות הרמה האקדמית הגבוהה של האוניברסיטאות המשחקות בו, ושמקפיד ששחקני הכדורסל שלו יהיו טובים בכיתה לפחות כפי שהם טובים על המגרש, אם לא יותר מכך.
זו גם הסיבה שמעטים הם השמות המוכרים שיצאו מהמחוז הזה וכבשו את עולם הכדורסל, אבל אלו שכן בהחלט עשו כמה דברים גדולים: דיוויד רובינסון והמאמנים מייק ששבסקי ובובי נייט הם חברים בטוחים בהיכל התהילה, וברזומה שלהם מופיע גם מחוז הפטריוט.
אוהנלון, ששיחק במכללת וילאנובה ובליגת ה-איי.בי.איי, מונה למאמן לה-פייט בשנת 1996 וקיבל לידיו קבוצה במצב גרוע ביותר, עם שני ניצחונות בעונה שלפני כן. הוא עשה עבודה נהדרת בשיקום הקבוצה ובתוך שנתיים הוביל אותה למשחק גמר אליפות המחוז.
בשנים 1999 ו-2000 הוביל את לה-פייט לזכייה באליפות הפטריוט-ליג ולהופעה היסטורית בטורניר האן.סי.איי.איי. ההצלחה הכבירה הפכה את אוהנלון לכוכב גדול במכללה ובעיר בה היא ממוקמת ולחוזה של עשר שנים נוספות.
לאחר מכן נחלשה לה-פייט, בעיקר בשל העובדה שנשיא האוניברסיטה סירב להעניק מלגות לכדורסלנים מצטיינים – צעד שהיה נהוג בפטריוט-ליג אך נעלם ככל שנקפו השנים ומכללות אמצו את ההתנהלות הנהוגה בארה"ב. בשנים האחרונות, עם עזיבתו של הנשיא וההחלטה להעניק מלגות, חוזרת לה-פייט לעניינים.
מעבר לתחרות, מה זה עבורך לעצב קריירות של שחקנים צעירים?
"אני אוהב את זה. אני מרגיש שקיבלתי את ההזדמנות לאמן את הבחורים הטובים שיש אצלי בקבוצה ולעזור להם להתפתח ולגדול. במקביל לקבוצה הם לומדים במכללה את המקצוע שלהם, אבל בכל זאת יש להם תשוקה לכדורסל. עבורי זו הרגשה פשוט נפלאה, לראות לאחר ארבע שנים כמה רחוק הם הגיעו ולאחר עוד כמה שנים לגלות כיצד הם התקדמו, הצליחו בחיים והקימו את משפחותיהם. עבורי זו הרגשה נהדרת לראות שהשפעתי על חיים של אנשים".
חשבת על חזרה לקבוצה מקצוענית, או אולי לאמן באן.בי.איי?
"לפני משרת מאמן ראשי באן.בי.איי צריך לעבוד במשרת עוזר המאמן שם. אני העדפתי להישאר בעמדת המאמן הראשי ולא העוזר. אני אוהב את מה שאני עושה היום, ובכלל, בקבוצה מקצוענית הייתי יכול להיות נתון ללחצים מהממונים עליי".
מאז שעזבת את ישראל ביקרת כאן?
"ביקרתי באירופה אבל לא בישראל. מאז שעזבתי את אירופה העברתי הרצאות על כדורסל בספרד, בפורטוגל, בשבדיה ובאיטליה. בישראל לא הייתה לי כל כך הזדמנות לבקר וזה יותר תלוי בהזדמנות כדי שאעשה את זה. לפעמים גם תשומת הלב נשכחת כי שהשנים עפות. תמיד רציתי להגיע לביקור אצלכם".
הזיכרונות שהעלית במהלך הראיון מגבירים לך את החשק לבקר כאן?
"בכל מקרה אני מקווה שבאחד מהימים אבוא לישראל. התקופה שלי שם בהחלט הייתה טובה, כזו שאני זוכר. מאד אשמח לבקר במדינתכם כדי לראות דברים שהייתי קשור אליהם ולפגוש שוב אנשים מסוימים. השארתי שם חברים רבים. בינתיים אני מבקש למסור דרישת שלום לחבריי בחיפה ובישראל. אני מתגעגע ומאחל להם כל טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם