רמסו אותנו: עידו גולן כמעט שילם בחייו כי בחר להיות אוהד בית"ר. חלק ב'
משחק האליפות של בית"ר ירושלים לפני שנתיים פירק את החיים למשפחת גולן. הבן עידו נרמס ביציע המזרחי, איבד את ההכרה והתעורר אחרי 3 ימים, עם נזק מוחי. האב רפי נזקק לטיפול נפשי. בכל התקופה הם לא זכו אפילו לשיחת טלפון מבית"ר. כשהחליטו לתבוע, הציעו להם לשלוח את עידו לנופש בים המלח. לה פמיליה?
הידיעה על בואו של "ארקדי," כפי שעידו גולן מכנה היום את הבעלים של בית"ר, הלהיטה את הטמפרטורה הקרירה יחסית של מחלקת הטראומה. אחד מהאחים במחלקה, אחמד שמו, שנהג ללטף את עידו במשך שעות ארוכות כאילו היה אחיו הצעיר, ניגש לרפי ושאל אותו אם יוכל להחליף מילה או שניים גאידמק, כדי שהלז יסדר לו ג'וב בבית חולים בנהריה. אחמד הסביר לרפי שהנסיעות לירושלים קשות לו.
גולן, אסיר תודה עד עמקי נשמתו על הטיפול המסור בבנו, נתן את מילתו שיחליף מילה עם הגביר הכל יכול שנהג, באותם ימים, להשליך דולרים על המדרכה שמאחוריו כאילו היו קליפות פיסטוק. "יום יבוא," אומר גולן היום, אגב הנחתת מכת קראטה על הזכוכית, "שאני אמצא את האחמד הזה. גם אם הוא יעבור לכווית אני אמצא אותו. רק בשביל להגיד תודה."
כמה שעות לפני בואו של גאידמק נסגרה המחלקה ומשפחת גולן, כמו גם כתבי הספורט, הוכנסו לכוננות. גולן ציפה לביקור ממושך, מסור וקשוב. הוא דמיין את גאידמק מתייחס לעידו כאילו היה חלק ממשפחתו. הוא גלגל על לשונו את פנייתו המהוסה בעניינו של אחמד. הוא לא חשב על כסף ולא חשב על פיצוי. לא חומרי, בכל אופן.
"ואז הוא בא," אומר גולן. "עם שקית שחורה של בית"ר. יש לי אותה
גולן ליווה את גאידמק אל המסדרון ונותר בכניסה לחדר בנו עם חיוך קפוא. עידו נותר מאחור, עם שקית הניילון המרשרשת, ועליה האריה הירושלמי הזקוף. רינה גולן, האם, החלה כבר להסמיק מכעס אבל גולן, האב, הרגיע את הרוחות ואמר שאחרי הביקור הזה יבואו בוודאי רבים, חמים יותר ורשמיים פחות ודלילים יותר מבחינת הליווי התקשורתי.
למחרת, במדורי הספורט, פורסמה תמונתו של גאידמק, לבוש מדי קברן (חולצה לבנה, ז'קט שחור) לוחץ את ידו של רפי גולן הלבוש בבגדי ורסאצ'ה ומחייך את חצי-חיוכו המפורסם, כמי שעל לשונו מתגלגלת איזו בדיחה משעשעת שזה לא הזמן והמקום לספרה.
חלף שבוע. עידו גולן שוחרר הביתה, הקיא דם, הוחזר לבית החולים ואובחן כסובל משברים בשש צלעות. הוא שוחרר שוב, מצויד במשככי כאבים ובהמלצות לטיפולי פיזיותרפיה נשימתית. הוא שכב על הספה שליד החלון הפונה לשדרה המרכזית של הכניסה לראשון לציון, נאנק וזעק והקיא דם, לא יצא מהבית והשתדל לא לפגוש חברים. מדי שבוע, בשמונה בערב, נדלקה הטלוויזיה כדי לאפשר לבני המשפחה, ברגשות מעורבים שהלכו והעכירו - בעיקר מצד רינה, האם - לעקוב אחרי משחקי הליגה.
גולן ביקש הלוואה מהבנק, ואחר כך עוד אחת, ואחר כך ביקש הלוואות ממקורות כספיים אחרים, לא ממוסדים. בין השאר פנה גולן לחברים ותיקים מבת ים, אלו שמכירים אותו בשם "רפי ורסאצ'ה." מדובר במאות אלפי שקלים נושאי רבית הגורמים לגולן, היום, להשתתק ולהביט אל התקרה כשאני שואל מה יקרה, חס וחלילה, ביום שהבנק, או החברים ההם מבת-ים ודרום ת"א, יבקשו את הכסף חזרה."
"תשמע," הוא אומר לבסוף בקול סדוק קצת. "כל מי שעוזר לך בדרך, אתה חייב לו לכל החיים. אני אגיד לך משהו שלא הוצאתי מהפה שלי, עד היום, טוב? הלוואי שהייתי יכול את הטובות שעשו לי בתקופה הזאתי, להמיר לכסף. בדיעבד, הייתי מוכן לשלם על זה. הכל, בעצמי, לא יודע איך. למה? כי מי שעזר לי, אני חייב לו. ואני אפילו לא יודע מה".
גם אז, מיד אחרי הפציעה, גולן - איש גאה שעובד קשה וגאה בפרנסתו - העדיף לא להיות חייב. לא לבקש טובות, "לא להצטייר כבכיין, על חשבונה של בית"ר," כדבריו, לא לדפוק על שום דלת שתיוותר סגורה ורק תגרום לפרקי אצבעותיו לכאוב עוד יותר. שלושה שבועות לערך אחרי הפציעה החליט לעשות "סעודת הודיה" בבית הכנסת. הוא הזמין חברים, אוהדי בית"ר, כמה שחקנים. הוא שלח גם אס-אם-אם לדוברו של גאידמק, יוסי מילשטיין.
מילשטיין, לדברי גולן, לא השיב. גולן שלח הודעה נוספת, מתוך מחשבה כי על הראשונה מילשטיין דילג. לא התקבלה שום תשובה וגולן שלח מסר שלישי. הפעם, מילשטיין חזר. "אני אטפל בזה," הוא כתב. "מה רציתי ממנו,"? גולן אומר-שואל. "שהם יבואו. שיהיו בקשר. שיראו מה שלום הילד."!
שישה חודשים אחרי הפציעה, בנובמבר ,2007 ניאות גולן לעזוב את הבית ולנסוע עם חברים לצימר, כדי לחגוג שם את יום הולדתו ה-.43 בערב הטלפון צלצל. גולן הרים, שמע את בנו עידו זועק עד לב השמים, ו"כמעט חטף התקף לב." כמה שעות קודם לכן איבד עידו, חלש עדיין מהטראומה הפיזיולוגיות והנפשית שעבר, את שיווי המשקל שלו ושבר את הברך.
נפילתו תואמת את אבחנתה של דוקטור עירית ורבר, שקבעה כי "הקטין סובל מכאבי ראש יומיומיים, סחרחורות המופיעים באופן התקפי, אי יציבות בהליכה, הפרעות בשינה עם קושי להירדם, יקיצות מרובות במהלך הלילה, דפיקות לב, הזעות וצעקות מתוך שינה."
גולן נטש את הצימר ודהר לראשל"צ כדי לטפל, יחד עם רינה, בבנו עידו במשך חודשיים נוספים שבמהלכם היה מרותק לספת הטלוויזיה. גולן האב נשא את בנו בידיים, לפה ולשם. החנות בביאליק נפתחה ונסגרה לסירוגין. החובות המשיכו להיערם, בבנק ומחוצה לו.
יום אחד צלצל הסלולרי של רפי ומהצד השני נשמע קולה של דוברת בית"ר ירושלים. לדברי גולן לא שמע דבר וחצי דבר מהקבוצה עד אז, וכאשר הדוברת ביקשה "להזמין אותו ואת עידו למשחק כדורגל," קיבל סחרחורות, שוגר אחורה בזמן אל חדר הטראומה ההוא, שוגר בחזרה אל ההווה, פתח את פיו המרוסן בדרך כלל ורוקן לתוך אוזנה של הדוברת את כל תסכוליו. היא, בתגובה, אמרה לו, לדבריו: "מה אתם חושבים, שאנחנו צריכים לדאוג לכם להכל?".
באותו הקיץ נפגש רפי גולן עם מספר עורכי דין ושאל אותם אם יש מקום להגשת תביעה. עידו, הבן המגובס, שמע כך והתנגד, בנימוקים של פטריוטיות ספורטיבית. "הוא חשב," מספר רפי, "שאני הולך למוטט את בית"ר."
גולן, עצבני ומרושש, כמו גם מתוסכל מהתדמית המופרכת שהתקבעה לו בציבור כאילו הוא ומשפחתו משייטים כבר מזמן בנהר של פיצויים שנשרו מארנקו של גאידמק, התגלגל בין כמה משרדים עד שהגיע למשרדו התל אביבי של עורך הדין מוטי ארד. שם, לרגלי מגדל שלום, לחצו השניים ידיים. "אתה יוצא למלחמה," אמר ארד. "אני יודע," השיב גולן.
כתב התביעה הוגש לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה באוגוסט .2008 "הנתבעים," נכתב, "התרשלו בכך שלא ביצעו את ההכנות למשחק בסדר גודל שכזה, כאשר היה ברור לאור ניסיון העבר, שבמשחק אליפות או הכתרה הקהל יבקש לפרוץ את הגדרות ולחגוג עם הקבוצה המנצחת על כר הדשא." ארד, בשם מרשיו, ביקש פיצוי כספי ועונשי בסך חמישה מיליון שקלים.
למחרת הגשת התביעה רואיין גולן בערוץ .2 הטלפון שלו התעורר לחיים, אחרי חודשים רבים של גסיסה אילמת. "היו גם אנשים שכעסו," הוא אומר. "אני מדבר על אוהדי הקבוצה. רק היום תפס אותי איזה זבל ואמר לי 'מה קרה לך, אתה הולך לקרוע את בית"ר...'? למה? בגלל שאני מבקש פיצוי על זה שהילד שלי כמעט מת!? אני צריך להוכיח משהו למישהו."!?
זו גם הסיבה, הוא אומר, שהסכים להתראיין, ועוד בצורה כה חושפנית. כדי שאנשים יבינו מה המשפחה עברה ומה היה המחיר האמיתי של הפציעה, עם כל הכבוד לשקית הניילון השחורה שהביא איתו גאידמק ובתוכה טי-שירט וכובע מצחייה.
"כולם חושבים שאני מסודר," אומר גולן. "בינתיים אני הולך לעוד רופא, ועוד רופא, ועוד עורך דין, ועוד רופא, והכל זה כסף. הרבה כסף. ואם אין לך כסף, ואתה רוצה את הכי טוב בשביל הבן שלך, אז לך תחפש את החברים שלך".
רק ביום הגשת התביעה לבית המשפט בפתח תקוה, בפעם הראשונה מאז ביקור הבזק של "ארקדי" במחלקת הטראומה של בית החולים הדסה עין כרם - ולמרות אינספור אס-אם-אסים ששוגרו מראשל"צ לירושלים - צלצל יוסי מילשטיין לרפי גולן.
"ארקדי," אמר, "רוצה לדבר איתך." גולן, מפוכח הרבה יותר מכפי שהיה שנה לפני כן, בין השאר תודות לטיפול פסיכולוגי ממושך שעזר לו להבין "שהוא לא אשם במה שקרה," התקשר לעורך הדין מוטי ארד. "אתה לא הולך לפגישה הזאת," אמר לו ארד, "בלי ליווי משפטי." גולן ניתק והתקשר ליוסי מילשטיין, כדי לעדכן אותו. "עזוב, רפי," אמר מילשטיין לגולן, לדברי גולן. "בשביל מה אנחנו צריכים עורכי דין."?
גולן וארד נפגשו בת"א. מילשטיין צלצל לגולן, ושינה את מיקום הפגישה, פעמיים. בדיעבד, גולן גורס כי שינוי מיקום הפגישה התקשר לרצונו של מילשטיין לצייר את המפגש, תקשורתית, כמעין פגישת "סולחה." גולן וארד הגיעו בזמן. גאידמק ומילשטיין איחרו.
"לזכותו של גאידמק ייאמר," אומר גולן, "שהוא ביקש ממני סליחה איזה אלף פעמים. על זה שזה קרה, שלא היו איתי בקשר. הוא אמר שהוא לא היה מעודכן, ושלא עדכנו אותו. ואני מאמין לו! מילשטיין אמר לו, וכל הזמן חזר על זה, זה שמי שאשם זה ארזי."
אלי ארזי, היו"ר לשעבר של בית"ר ירושלים, פוטר על ידי גאידמק באותו השבוע. גולן חושב כי מילשטיין ניצל את פיטוריו הקרובים של ארזי, כדי להפיל את התיק על האיש שממילא נמצא בדרך החוצה. זאת למרות שמילשטיין, ולא ארזי, היה איש הקשר שמולו, ורק מולו, התנהל גולן.
גאידמק נראה לחוץ. הסלולרי שלו צלצל שוב ושוב והוא ענה, ניהל שיחות ברוסית, ופעם אחת קם כדי לחתום על טפסים שהגיעו באמצעות שליח. בינתים סיפר מילשטיין לגולן ועו"ד ארד כי לאחרונה מימן גאידמק את שליחתו של ילד שנזקק לניתוח בשווי 200 אלף דולר. "ואז," מספר גולן, "הצענו לגאידמק שיבוא עם פשרה. מילשטיין דיבר איתו ברוסית, והוא אמר 'לא, לא, לא, לא. אם כבר הלכתם לבית משפט, בוא ניתן לתביעה להתקדם.'
"אז באנו בעוד הצעה: שהוא יעביר משהו על החשבון, בשביל לעזור בטיפולים של עידו. ואז הם שוב דיברו ברוסית. וגאידמק אומר לנו 'לא, התביעה צריכה להתקדם. אבל אולי אפשר לעזור לילד במשהו בינתיים.' שאלנו במה. הוא אמר 'אולי אני אשלח אותו לים המלח. או שאולי אני אקנה לו מחשב".'?
עו"ד ארד מזכיר כי גולן הוא לא הנער הראשון שנרמס על ידי אוהדים מוטרפי אהדה. בפעם הקודמת, לפני שמונה שנים, זה קרה לאמיר רנד בן ה-15 בשלהי משחק האליפות של מכבי חיפה. רנד נפצע קשה, שכב שש שנים בבית החולים רמב"ם עד ששוחרר לדירה שתאפשר טיפול סיעודי.
המקרה הוביל להקמת ועדה פרלמנטרית בראשות ח"כ אבשלום וילן, שהמליצה על הסרת הגדרות המפרידות בין היציעים למגרשים, לפי המודל האנגלי. "חרף ההמלצות הללו ופסקי הדין שניתנו בעקבות המקרה של אמיר רנד," אומר ארד, "איש לא טרח ליישם את המסקנות וקיומו של המשחק התאפשר ללא נקיטת אמצעי הזהירות ההכרחיים. אני מקווה שהמקרה של עידו יוביל להפקת לקחים ולמניעת טרגדיות נוספות ומיותרות בעתיד."
משפחת רנד הגישה תביעה, ונפסקו לה פיצוים בגובה מיליוני שקלים. אז, כמו היום, טענו כל הצדדים כי רנד - ולא הרשויות - אחראי לפיאסקו. לפני כמה שנים ליוו כתבי "סופשבוע" את שיקומו של רנד. על קיר חדרו, כתבו, דבוקה עדיין מדבקה, שעליה כתוב כך: "מכבי חיפה - זה החיים שלי."
את השיחה על גאידמק ומילשטיין ניהלנו בביתו של גולן, מול הטלוויזיה, בשלהי משחק שמינית הגביע בין בית"ר להפועל עכו. "אני לא כועס על גאידמק," סיכם רפי גולן, אפוף כעת בעשן תפוחי. "אפילו לא במילימטר. למה? כי אני אומר לך שלא עדכנו אותו, ושלא אמרו לו, ושבודדו אותו כי היועצים שלו פחדו שהוא יעיף אותם."
"אני לא מאמינה לזה," אמרה רינה גולן. "שלא יספרו סיפורים." "עידן טל," אמר רפי, והצביע בסנטרו על המסך, "קיבל כרטיס אדום." שאלתי על יוסי מילשטיין. "אני מאחל למיל לשטיין," אמר רפי, "שיגיע למצב כלכלי כמו שאני הגעתי. והלוואי שיותר גרוע".
למחרת, בשעה שלוש ורבע בדיוק, התייצבו רפי ועידו גולן בפתח דלת העץ של הפסיכולוג ד"ר נחמיה קיסר בת"א. "זה הרופא האחרון," אמר רפי גולן, בקול רצוץ. "אני מקווה שזה ילך בסדר. ביום ראשון מתחיל המשפט."
הם דפקו בדלת, נכנסו פנימה, התיישבו בחדר הטיפולים. אני נותרתי בחדר ההמתנה. אחרי זה התבקשתי לצאת על ידי הדוקטור, ששמע שאני עיתונאי, כי "הקירות פה דקים ואין פה מספיק פרטיות."
רבע שעה לאחר מכן נפתחה הדלת ובני משפחת גולן נפלטו בחזרה לשדרות שאול המלך. גולן הסביר כי ד"ר קיסר, בשם הנתבעות, ביקש "לבדוק את עידו לבד," כלומר בלי נוכחות האב. גולן, בעצת עורך דינו, לא הסכים. קיסר הראה לו את הדלת.
נסענו לרחוב ביאליק. עידו תפס מונית שירות הביתה, כדי להספיק להקראת מגילת אסתר בבית הכנסת. רפי נכנס לחנות, הכין לשנינו אספרסו, התיישב שוב לאורך שולחן הזכוכית הארוך, ובהה במשך כמה דקות בעוברים ושבים.
מדי פעם חלף איזה קאובוי. אחר כך שטן. אחרת כך שפנפנה. "טוב תקשיב," אמר גולן, והנחית מכת קראטה מסכמת על השולחן. "אני לא אוותר להם, אני אמכור את הבית שלי. אני אעבור לגור באוהל סיירים. אני אמשיך להיות אוהד בית"ר, כי קשה להחליף קבוצה, אבל אני אוכיח לעם ישראל שמגיע לי מה שמגיע לי. ואם לא, אז אני אעמוד על ההרים בדרך לירושלים, כמו גאידמק שעמד ביציע במשחק הרדיוס של בית"ר, ואני אפגין, ואני אשתולל, ואני אחזיק שלט."!
שאלתי מה יהיה כתוב שם. "שאין צדק במדינה," אמר גולן בקול חלוש ותשוש, לא בית"רי בעליל.
מקבוצת בית"ר ירושלים נמסר בתגובה כי: "בית"ר ירושלים מצרה על כל מי מקהל אוהדיה אשר נפגע במהלך האירועים המוזכרים בכתבה. עם זאת, האחריות לשמירת הסדר באיצטדיון ומסביב לו אינה חלה על המועדון, אשר נשא בעלויות גבוהות, בסך מאות אלפי שקלים, למימון כוחות שיטור ושמירה על הסדר במקום. לגופו של המקרה המצוין בכתבה, הרי שזה נמצא בהליך משפטי. למותר לציין כי המועדון יכבד כל הכרעה שתתקבל בעניינו בבית המשפט."
יוסי מילשטיין מסר בתגובה: "צר לי על מה שקרה לרפי ועידו גולן. כל מי שרצה להשיג אותי באותה התקופה, יכול היה. לא מילאתי שום תפקיד רשמי בבית"ר ירושלים. כל פרטי המקרה הועברו לגאידמק וליו"ר בית"ר ירושלים אלי ארזי, וכל ההחלטות שהתקבלו היו של גאידמק בעצמו".
הכתבה המלאה מתפרסמת במוסף "סופשבוע"
לחלק א' של הכתבה
נא להמתין לטעינת התגובות
