רמסו אותנו: עידו גולן כמעט שילם בחייו כי בחר להיות אוהד בית"ר. חלק א'
משחק האליפות של בית"ר ירושלים לפני שנתיים פירק את החיים למשפחת גולן. הבן עידו נרמס ביציע המזרחי, איבד את ההכרה והתעורר אחרי 3 ימים, עם נזק מוחי. האב רפי נזקק לטיפול נפשי. בכל התקופה הם לא זכו אפילו לשיחת טלפון מבית"ר. כשהחליטו לתבוע, הציעו להם לשלוח את עידו לנופש בים המלח. לה פמיליה?
הנער רכן קדימה ופכר את אצבעותיו. הוא יישר את משקפיו ומתח את צווארו. הוא פיזר לכל עבר חיוכים שמחים של מי שקבוצתו מנצחת ועל כן גם הוא חש כמנצח. הוא רצה להיות "שם" ולא "פה," כלומר בירושלים ולא בראשל"צ, כלומר באיצטדיון טדי במשחק שמינית הגביע של בית"ר ירושלים נגד הפועל עכו, במרחק שמיעת איוושת הכדור המתגלגל על הדשא מרגלו של ברק יצחקי, שכה שימח את האוהד הצעיר, המורחק, העורג, בדקה ה-25 בדיוק.
שאלתי את הנער, עידו גולן שמו, על אהדת כדורגל באופן כללי, ואהדת בית"ר ירושלים באופן פרטי. הוא הסביר לי, בלי להסיר את העיניים מהדבורים האנושיות המתעופפות לכאן ולשם, כי בית"ר ירושלים איננה סתם קבוצה. "היא בית." הוא אוהד אותה מאז שהיה בן ארבע. את המשחקים הראשונים ראה ממרום כתפי אביו רפי, אז בעל חנות בגדים בבת ים, שבין השאר משמשת דמויות בת-ימיות ידועות, מה שהוליד את הכינוי - בחוגים ההם ובכלל - "רפי ורסאצ'ה".
"לאהוד כדורגל," אמר עידו, תיכוניסט חרוץ במגמת מתמטיקה-פיזיקה שהולך לבית כנסת עם אביו מדי שבת, "זה להיות במתח לפני כל משחק. זה להיות שמח כשיש ניצחון, זה להיות עצוב כשיש הפסד, זה... לא יודע... זה להיות חלק משפחה. בגלל זה," הוא אמר, וחיוכו נופל, "בגלל זה, זה היה כל כך, אה, מפתיע. זאת אומרת, איך שהתנהגו אלינו. אתה מצפה שבית"ר לא תהיה כמו הפועל ת"א, שזו קבוצה של צפונים כאילו. אתה מצפה שהיא תהיה קבוצה חמה. שאנשים יבואו, ידאגו לך, יעזרו. אבל לא".
משמאל נפתחה הדלת. רפי גולן, היום מנהל חנות בגדי "ורסאצ'ה" ביאליק בר"ג, עמד במפתן ביתו כשצמד ידיו עמוסות בשקיות מזון של רשת "חצי חינם." הוא רכן קצת כדי להנמיך את פיו לגבוה המזוזה, נישק אותה בשפתיו, נכנס פנימה ושלח נשיקה גם לאשתו, רינה. ואחר כך נישק את בנו, עידו, באהבה גדולה, מיהר למטבח לפרוק את השקיות. אחר כך פתח איזה ארון ושלף את הנרגילה, הניח בה כמה גחלים בריח תפוחים והתיישב מול הטלוויזיה, כדי לראות "את המשחק." מרגע כניסתו ועד שהתיישב ליד בנו, חלפו שתי דקות כדורגל.
באותו הרגע הפך בית גולן, למראית עין, לפוסטר אידאלי של אהדת כדורגל בכלל, אהדת בית"ר. משמאל ישב האב ומימין התיישבה האם ובאמצע ישב עידו. רפי עישן נרגילה ורינה הניחה על השולחן צלחת מלאה באוזני המן.
בדקה ה-48 עידו שוב צעק "יש", ורינה הנידה את הראש בחוסר אמון מיואש לנוכח עליצות בנה. אפילו רפי - שנשבע לרדוף את הנהלת בית"ר עד שתיקח אחריות על מה שעוללה לבנו, גם אם תביעת המיליונים שהגיש נגד הנהלת הקבוצה תידחה והוא ייאלץ לעמוד עם שלט שעליו כתוב "אין צדק" בהרים שעולים לירושלים - אפילו הוא הסביר ש"עמית בן שושן הוא שחקן בית, והוא משחק בשביל הסמל, ובגלל זה אני שמח".
אחרי זה המשחק נגמר. בית"ר ירושלים התקרבה עוד צעד לעבר הגביע. עידו סגר את הטלוויזיה ורפי כחכח בגרונו, ובמשך שעתיים שיחזרו באוזני בני המשפחה איך האהדה לבית"ר כמעט הרגה את עידו שנתיים קודם. ואיך עידו ניצל, בזכות "חצי מיליון אוהדים שקראו תהילים."
ואיך
גולן, אגב, לא כועס על גאידמק. הוא כועס בעיקר על טבעת העוזרים שעטפה אותו עד לאחרונה, ויותר מכולם, הוא זועם על הדובר לשעבר יוסי מילשטיין, שנבעט כידוע לפני כשבועיים מבית ה"אח הגדול ."VIP בערב ההדחה ההוא בקעה זעקת "יש"!!! מבין תריסיה הפעורים למחצה של דירה צנועה בראשון לציון, ממש כאילו בית"ר הבקיעה גול.
מאז ומעולם היה לרפי גולן ולאחיו עמוס מנוי למשחקי בית"ר ביציע המערבי. לשם לקחו את בכוריהם, מאז שהיו בני ארבע ועשר בהתאמה, כדי שיריעו לקבוצה, לסמל ולירושלים, למרות שהאחים לבית גולן גדלו בכלל ליד הים. גם עידו הפך לאהוד שרוף שהריע לבית"ר מהיציע המערבי והביט בעיניים עורגות ב"מכונת האוהדים" (כהגדרת רפי גולן) של היציע המזרחי, זו המטרטרת והמבעבעת והמקללת.
עידו, לדבריו, נמשך "אל האקשן" של היציע המזרחי שסימן בעיניו, כמו בעיני רבים, את בית"ר האמיתית: הלהט הצורב, המשפחתיות המיוזעת, הדבוקה האנושית הנעה מצד לצד כמו שדה חיטה.
"אבל אני לא הסכמתי," אומר רפי. אנחנו ישובים כעת על כיסאות בר בחנות הבגדים שלו בר"ג. על הקולבים תלויות חליפות מגוהצות למשעי ולאוויר יש ריח של עור משובח. "למה לא הסכמתי,"? הוא אומר, ודופק עם היד על הזכוכית, כמעין מכת קראטה מתוסכלת, כפי שיעשה כמה עשרות פעמים במהלך השעות הרבות שבילינו יחד.
"פחדתי. אבל אתה יודע איך זה, שילד רוצה משהו. הוא ביקש, וביקש, וביקש, ואז בשבת הלכנו להתפלל מנחה בבית כנסת, ובדרך החוצה הוא אומר לי 'תראה איזה ילד טוב אני, אבא. אני בן 15 וחצי ואני הולך איתך לבית כנסת, ואני לא מעשן ואני לא מתחצף.'
"עכשיו אני יודע לאן הוא חותר, אבל אני נותן לו לדבר. 'אני אהיה בסדר, במשחק. תן לי ללכת. אני אשמור על עצמי'... עד שנכנעתי. ואז קרה מה שקרה. וזה מה שגורם לי, עד היום..."
גולן בוכה, באמצע היום, ברחוב ביאליק. זה קרה לו ארבע-חמש פעמים בשבוע שבילינו יחד. הוא מייחס את זה לטראומה שהמשפחה עברה, בעיקר לרגע שבו הודיעו לו כי עידו - "קרוב לוודאי," לדברי אחד הרופאים - יסבול מנזק מוחי כל חייו, בגלל מה שאירע בדקות האחרונות של המשחק ההוא, במאי .2007
רפי, שאובחן כסובל מדיכאון קליני בחודשים שאחרי הרמיסה, טופל עד לאחרונה בתרופות פסיכיאטריות שנועדו להקהות את עוקצם של הפלאשבקים הפוסט-טראומטיים. עד לאחרונה פקד את ספתה של פסיכיאטרית מאוניברסיטת בר-אילן פעם בשבוע, עד שלא עמד בזה יותר כלכלית. בשלב מסוים גם הכדורים הוחלפו בשתי חפיסות של סיגריות ליום. לאחרונה קיצץ גם את זה, ועבר לנרגילה, מדי ערב.
אנחנו חוזרים למאי .2007 למשחק ההוא הלך עידו עם בן אחותו של רפי, בן ה-.22 הם התיישבו ביציע המזרחי, השתלבו עם הבית"ריות והרגישו נהדר. לקראת סופו של המשחק סיפרו האוהדים זה לזה שמכבי ת"א ספגה הפחתת שתי נקודות, מה שהפך את המשחק שבו חזו למשחק האליפות של בית"ר.
גולן צהל וכך גם בן אחיו. שניהם התמזגו, לרגע, עם תחושת הניצחון חסרת העכבות שמייצר המון אדם מתפרע. עד שמישהו החל לדחוף מאחור, דחיפות של שמחה בית"רית, שהתגברו והלכו עד שגולן איבד את שווי המשקל, נפל על האדמה, ונרמס מתחת לנעליים של כמה אלפי אוהדים שרופים שרצו אל הדשא כדי להרים את שחקני בית"ר על הכתפיים.
האוהדים דרכו על ראשו של עידו, ועל בטנו, ועל עיניו, וידיו, ולבו. שוב ושוב ושוב. הוא היה אז בן .15 בתמונות מלפני התאונה, השמורות בסלולרי של רפי גולן, יחד עם האס-אם-אסים שקיבל לפני שנתיים תמימות משחקני הנבחרת, נראה עידו כמי ששוקל 40 קילו, ביום כבד. "צפלון," כהגדרת אביו, ובצדק.
גולן איבד את ההכרה ונשאר שכוב על הדשא הגזום בקפידה, פעור חזה ועם חולצה פתוחה, כקורבן של איזו מהפכה אלימה. למחרת בעיתונות נראה בן הדודה עומד מזועזע מעליו, עם ידיים על הראש ופה פעור, לבוש בטי-שירט של "ורסאצ'ה."
גולן הפסיק לנשום למשך דקות ארוכות ועורו התחיל להכחיל עד שהוחיה על ידי צוות חירום של מגן דוד אדום. הוא הובהל לבית החולים הדסה עין כרם, חובר למכונת הנשמה, אובחן כסובל מדימומים בסינוסים לאחר שפרצופו נמעך כל כך הרבה פעמים על ידי רגלי האוהדים שגם הם, כמוהו, רצו "אקשן".
במשך כל הזמן הזה, צעדו רפי ורינה גולן ברחובות ראשל"צ, מסביב לבניין שבו הם מתגוררים עד היום. רפי רצה לוותר על ההליכה אבל רינה התעקשה. "ואז," מספר רפי גולן, "כשאנחנו כבר בדרך חזרה, פתאום בן אחותי מתקשר אליי ואומר לי 'שמע, אני באמבולנס, קרה ככה וככה'.
"רצנו הביתה ונכנסו לאוטו ונסענו לירושלים, לדעתי, בחצי שעה, וכל הזמן הזה רינה מתנדנדת ככה אחורה וקדימה, קדימה ואחורה, והיא חוזרת עוד פעם ועוד פעם על שתי מילים: 'שתלך לעזאזל.' היא גם צעקה 'מה עשית לילד שלי!? מה הכנסת את הכדורגל הזה לראש של הילד שלי!'".
גולן החנה את האוטו במקום אסור, רץ אל חדר המיון וכשל כמה פעמים בדרך. אחת האחיות כיוונה אותם לחדר הטראומה. עידו שכב שם, מתחת לסבך של צינורות, כמו יתוש שנלכד בקורי עכביש. "במצב כזה," מספר גולן, בזמן שהוא מגהץ חולצת כפתורים לקליינט שממהר לאיזה דייט, "אתה לא מבין כלום. אתה יושב ליד הילד שלך, שכולה הלך לכדורגל, ועכשיו הוא מחובר לאיזה מוניטור שעושה טאק, טאק, טאק. אתה מרים לילד את היד, מרים לו את הרגל, כלום. הילד שוכב, כמו גוש בשר. אין ילד.
"בחדר טראומה הזה יש איזה 15 מיטות, משהו כזה. יש אנשים במצב יותר קשה, פחות קשה, וכל מה שאתה שומע זה מוניטורים, טאק, טאק, טאק. ואז נכנס איזה רופא עם מבטא אמריקאי וכיפה. והוא התחיל להסביר לנו מה קורה ובשלב מסוים שאל אותנו אם אנחנו אנשים מאמינים. אמרתי לו שכן, אני דתי. אז הוא אמר 'צריך להתפלל לקדוש ברוך הוא.' קודם כל, זה נכון. אבל זה הדליק אצלי נורה אדומה. כי מתי אומרים דבר כזה? כשהמצב לא טוב!".
במהלך היממה הבאה ניסו אנשי הדסה עין כרם, וביניהם מנהל המחלקה פרופ' אבי ריבקינד, להעיר את עידו גולן פעמיים. שתי הפעמים נכשלו. ריבקינד, מציין גולן, הוא אוהד בית"ר. "שרוף." גולן מדבר עליו עד היום בהתרגשות גדולה המסתיימת, ברוב הפעמים, בגרון חנוק, כל זאת להבדיל מהרופא הצעיר יותר, "האמריקאי" בלשונו של גולן, שהפיל את השמים על ראשי המשפחה.
למחרת גולגל עידו, עדיין מחוסר הכרה ומונשם מלאכותית, לסקירת מערכות כוללת. "תדמיין," מדמיין גולן, "מין מיטה כזאת, עם גלגלים, ואת עידו על המיטה, ומשני הצדדים בקבוקי חמצן. פה על הבטן, שמו עליו מין כדור כזה, בצבע אדום. כמו פומפה כזאת. וכל דקה, האח שולח יד, ולוחץ. מנשים אותו. אתה מבין? מכניס לו אוויר. עכשיו כל לחיצה כזאת, זה חמש שנים מהחיים שלי...
"הוא עולה במעלית. ואני עולה ברגל, במדרגות. כי אין מקום. אני רץ. מגיע איתם ביחד. הם נכנסים פנימה עם עידו, ואני רואה את המנורה האדומה נדלקת, שזה אומר שמצלמים אותו. אחרי דקה יוצא משם מישהו, עם חולצה לבנה. של רופא. ואז אני שומע אותו אומר 'הוא גמור."'
ברגע הזה קפץ הפקק במוחו של גולן וישותו נפלה לתוך חשיכה גדולה. בעלטה הפוסט-טראומטית הזו הוא שרוי, פחות או יותר, עד היום. יש בידיו מסמכים רפואיים המעידים על כך, והם מפורטים בכתב התביעה שהגיש נגד ארקדי גאידמק, בית"ר ירושלים, המשטרה, עיריית ירושלים, חברת הביטוח "מנורה," וההתאחדות לכדורגל.
התביעה הוגשה באוגוסט .2008 המשפט החל השבוע. טענת התביעה העיקרית: "רשלנותם של הנתבעים" גרמה לפציעתו של עידו בכך שלא התכוננו כראוי (כלומר, לא התכוננו כלל) לנחשול האנושי - הצפוי - שגבה מעידו גולן 63 אחוז נכות. אלה מתבטאים, לפי כתב התביעה, ב"כאבי ראש נשנים, סחרחורות, אי יציבות, הפרעות בשינה עם קושי להירדם, חולשה ביד ימין המחמירה לאחר מאמץ
וכן כאבים חדים בצוואר לאורך יד ימין וירידה בתחושה בקצות אצבעות יד ימין."
כששאלתי את עידו מה מצבו היום, הוא אמר "בסדר" בקול לא משכנע. הוא ציין שהוא משתדל להתרחק מאזורים הומים כדי לא להיתקף בחרדה.
"באותו הרגע," חוזר גולן ליום שבו התבשר כי ייתכן שעידו לא יקום יותר, "נפלתי והתחלתי לדפוק את הראש בקיר. ואז יוסי חבר שלי התחיל לצעוק 'רפי, תירגע.'! אמרתי לו 'יוסי איזה תירגע ואיזה נעליים, יוסי אני גמרתי את החיים,'! פתחתי את החלון, והחלטתי שאני קופץ. אתה לא מאמין לי? אל תאמין לי. התחלתי להשתולל. הורידו אותי לרצפה. מישהו קרא לפרופ' ריבקינד. הוא אמר 'רפי מה קורה? הסברתי לך,'! אמרתי לו 'אתה מחרטט אותי! אחריך בא עוד רופא, ואמר לי את האמת.'! הוא התעצבן.
בדיעבד, אני מבין שההבדל היה שאחד מהם אמר את האמת בעדינות, והשני אמר את האמת ככה, בום לפנים. שליכטה. וזה מה ששבר אותי." אחרי זה גולן קם, בין השאר תודות לחיבוק החם של אוהדי בית"ר שהמשיכו להתגודד ברחבת בית החולים. מדי פעם ניגש לגולן אחד החולים, שהזדהה כאוהד בית"ר הסובל ממחלה סופנית, והציע עסקה: נפשו תמורת נפשו של בנו, במסגרת תפילה שתישלח לקדוש ברוך הוא.
בכלל, כל מי ששאל את גולן "מה לעשות" באותן השעות קיבל את אותה התשובה, בעל פה או באס-אם-אס: להתפלל. ביום הרביעי, כשעידו התעורר, בני משפחת גולן בכו אלה לזרועות אלו. שחקני בית"ר, ובראשם יואב זיו, החלו להריץ אס-אם-אסים ולהגיע לבית החולים, חלקם בבגדי "ורסאצ'ה." "זאת ההודעה," כתב יואב זיו לרפי לאחר שעידו התעורר, "הכי טובה שקיבלתי."
הלילה השחור של אתמול פינה את מקומו להבהוב קל של תקווה צהובה. רחבת בית החולים של הדסה עין כרם החלה להידמות ליציע המזרחי, במובן הטוב של הדימוי. ואז, כמה שעות אחר כך, הגיע גאידמק.
חלק ב' יובא מחר באתר. הכתבה המלאה מתפרסמת במוסף "סופשבוע"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם