שבוע ימים בגן עדן: יומן מסע במולדת הכדורגל
חנות המזכרות, הפסל של ביל שאנקלי, הדמעות באנפילד, הרביעייה על ריאל מדריד, הצד"לניק מהיציע, ההתפוצצות באולד טראפורד וגינס, הרבה גינס. יוסי פרץ ארי טס לראות את אהובתו הרשמית ליברפול מפרקת את אירופה ואנגליה, על הדרך קפץ לצפות גם ביונייטד, וחזר עם רשמי מסע שייחרטו אצלו עוד שנים ארוכות
התיישבתי בבר-מסעדה שנקרא KRO. 3.20 פאונד לוקחים שם הנבלות על פיינט גינס (בצהריים שילמתי 2.49 פאונד בבר שנראה כמו השירותים בווסרמיל), אבל לא הייתה לי ברירה, רק שם היה אינטרנט זמין.
הייתי חם לראות את הדרבי של ת"א, או במילים אחרות את העגלים הצהובים מסוגלים לסדר לנו איזו הגדלה של ההפרש מהפועל ת"א. האתר של נענע 10 הבטיח שאוטוטו אני הולך לראות את הדרבי, אז בינתיים שלפתי עוד 3.20 מרשרשים כדי שהלשון לא תישבר לי מרוב יובש.
חזרתי לשולחן, ולא דרבי ולא נעליים. הוויתור הזה הביא אותי מהר מאד לפיינט הרביעי, אחר כך לחמישי ואז לארוז את המחשב האישי שלי לתוך התיק, מתוך חשש שלבנונים יראו שאני קורא אתרים בעברית ויפוצצו את המקום. במילים אחרות, תשתו אתם חמישה חצאי גינס ונראה אם לא תאכלו פרנויות.
מיד שתיתי את הגינס השישית והוצאתי את המחשב. ב"תוצאות לייב" ראיתי שהפועל מובילה 1:2 והלב איפשהו נחמץ. ואז הגיעה השאלה: איך זה שאני יושב בבר מלא כוסיות במנצ'סטר 24 שעות לפני משחק של הקבוצה האהובה עליי, ליברפול, בבית המקדש שנקרא אנפילד, וכל מה שמעניין אותי זה האם חבורת העגלים בהנהגת אלי גוטמן תצליח לנצח חבורת עגלים אחרת? באותה שנייה סגרתי את המחשב, לא מתוך פרנויית מחבלים, אלא מהפחד שמשטרת הטמטום תבוא לעצור אותי.
מישהו מוכן להסביר לי איך אדם ששתה חבית גינס והלך לישון בשעה 2:00 בלילה, מתעורר ביקיצה טבעית בשעה 5:30 לפנות בוקר? אני אסביר לכם, קוראים לזה תסמונת טרום אנפילד.
מגיל תשע אני אוהד את הקבוצה הזו. זה התחיל כאהדה בימים הנוראים של אסון הייזל, התפתח לאהבת אמת בימים של רוני רוזנטל והלך והתגבר ככל שעברו השנים. כמו שאומר השיר של להקת רעש: "בכל יום שעובר אני אוהב אותך יותר".
כשיוסי בניון הגיע זה היה הדבר הכי טבעי עבורי. השחקן הישראלי שהכי אהבתי בחיים מאז אייל ברקוביץ' מגיע אליי הביתה. אין יותר נכון מזה. והיום, בעוד 14 שעות וקצת, אני הולך להתאחד עם האהובה שלי באחוזה הפרטית שלנו.
שלוש הגוויות העייפות שלנו הגיעו לתחנת הרכבת במנצ'סטר בשעה 10:00 בבוקר, כשברור לנו שלא משנה כמה זמן אנחנו צריכים לחכות, לפני העלייה לרכבת נהיה חייבים להתעורר איכשהו. יובל הרים את הראש לקומה השנייה של התחנה וגילה את ה"בלקוני בר". טעם המנטה של משחת השיניים עם הפיינט של הגינס בשעה
הגענו לתחנה בליברפול והתחלנו לחפש על המפה שהייתה בחוץ איפה בדיוק נמצא מרכז העיר, שם מצאנו את חנות המזכרות של ליברפול. מכירים את חנות המזכרות של מכבי חיפה בקומה הראשונה של הגרנד קניון? אז החנות הזו היא בערך בגודל של הקומה הראשונה של הגרנד קניון. פשוט היכל ענק של תשמישי קדושה, שעליהם מודפס סמל הקבוצה בכל צורה, בכל גודל ולכל מין. הכול. בעצם חיפשתי תפילין וטלית עם הסמל של ליברפול ולא מצאתי. אנטישמים האנגלים האלה.
את פני הבאים לחנות מקבלות שתי בובות, אחת באנגלית ואחת בספרדית, שמודיעות שהערב ליברפול מארחת את ריאל מדריד. האמת היא שמבט אחד לרחבה הענקית של מרכז העיר מודיע בדיוק על אותו הדבר, בצורה של עשרות אוהדים ספרדים ואנגלים שמסתובבים עם חולצות אדומות/לבנות של קבוצתם. דוכנים שמוכרים את התוכנייה של המשחק הערב היו פרוסים שם. הייתי חייב לקנות אחת.
שלושה פאונד, שהם ח"י שקלים ו-30 אגורות, עלתה לי התוכנייה שנכנסה מיד אל התיק. האמת שבכיף הייתי קורא אותה, אבל השפה האנגלית בשילוב עם אחוז לא קטן של גינס בדם, פשוט ביטלו את האפשרות לבצע דבר שכזה.
פעם אחת בחיים הייתי באנפילד, כשמכבי חיפה שיחקה שם. עוד פעמיים יצא לי לראות את האהובה שלי באיצטדיונים אחרים. פעם בגמר הצ'מפיונס באטאטורק, כשניצחנו את מילאן, ופעם בגמר הצ'מפיונס באתונה, כשהפסדנו למילאן. קוראים לזה מצוקת מזומנים, אחרת הייתי עושה מנוי.
האווירה באוטובוס הזכירה קצת את הנסיעה לגמר של מכבי חיפה נגד הפועל פ"ת ב-1991. ילד קטן (עזבו שאני נראה היום כמו טנק מרכבה סימן 3) נוסע באוטובוס בדרך לאירוע כדורגל לו חיכה כל כך הרבה זמן ושר עם שאר האוהדים. פתאום עלה לי חיוך של הילד ההוא על הפנים והרגשתי את אותה צמרמורת שעברה בי אז, באוטובוס ההוא של אגד, רק שכאן בתחנה הסופית לא מחכה לי מכלאת הכלבים של איצטדיון ר"ג.
בתחנה האחרונה ירדתי ישר לתוך הכותל המערבי של אוהדי ליברפול, הקיר הקדוש של הקופ, ליד פסל עגל הזהב של ביל שאנקלי. בתחתית הפסל היה כתוב את מה ששאנקלי הציב לעצמו כמוטו: "הוא עשה את האנשים שמחים". האמת שזה היה כתוב באנגלית כדי שחוץ מבניון עוד אנשים בליברפול יבינו את זה.
אותו שאנקלי לקח את ליברפול בשנת 1959 והפך אותה מערימת רפיסות שנמצאת בליגה השנייה לאחת הקבוצות האהודות והמצליחות בעולם. הוא המציא את השלט ביציאה של השחקנים מחדרי ההלבשה למגרש שאומר "זהו אנפילד", כדי ששחקני היריבה יפחדו. הוא אבן הדרך הכי גדולה בהיסטוריה של הקבוצה הזאת, וזו גם הסיבה שבנו לו מזבח מחוץ לאיצטדיון.
מזבח או לא מזבח, את שי ויובל כל מה שעניין זה איך מנצלים את השעה וחצי שנותרה עד לפתיחת המשחק כדי לדחוף לגוף כמה שיותר נוזל שחור מסוג גינס. The Albert, שנמצא חצי מטר מהאיצטדיון, היה אמנם מפוצץ, אבל מכר לנו אחלה ארבעה פיינטים של גינס.
ואז הגיע הרגע. נכנסנו לאיצטדיון הזה. לא ברור אם זו ההתרגשות או הגינסים שאלברט מכר לנו, אבל הייתי חייב ללכת לשירותים. טוב, סביר להניח שזה היה מהגינסים. עלינו למקום שלנו ואני פשוט עמדתי המום והסתכלתי. ניסיתי להבין מה עובר לי בגוף. להגיד צמרמורת זה קצת יעליב את מה שהרגשתי. אני מניח שכשהמשיח יבוא ויתגלה אליי אני ארגיש בערך ככה. במשך כמה דקות עמדתי שם ונתתי לגוף לקבל את האנרגיות והעוצמות שיש שם.
רגע לפני שהקבוצות עלו למגרש התחילה שירת ה"לעולם לא תצעדי לבד" של הסקאוסרים, שזה הכינוי של אוהדי ליברפול. ברגע הזה ההתרגשות התחילה לצאת לי בצורה של דמעות והתחלתי לבכות כמו ילדה בת 12. שי ויובל, שידועים ברגישותם הרבה, הציעו לעשות לי צמות ולתת לי חצאית כדי שהתחפושת לילדה תהיה מושלמת, אבל אני פשוט לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
פתאום הבנתי שאני לא אוהב רק שחקן כזה או אחר ולא היה איכפת לי שיוסי בניון בכלל לא בסגל, אלא שאני אוהב את כל מה שהמכלול הזה שנקרא ליברפול אפ.סי. מגיש. החל משחקנים, דרך עבר מפואר, בתוספת אוהדים מלאי אהבה ואיצטדיון שיכול להוות מקור אנרגיה לתחנת הכוח בחדרה.
אני לא כל כך זוכר איך התנהגתי אחרי ארבעת השערים שליברפול הבקיעה. אני רק זוכר שאיזה אנגלי הביא לי בוסה על הקרחת, אנגלי אחר חיבק אותי כאילו הייתי הבן שאף פעם לא היה לו ושי קפץ עליי מאחורה. מה שאני עוד זוכר זה את החיוך מלא האושר של יובל, כאילו הוא יישר איתי קו ברמת האנרגיה בגוף.
0:4 על ריאל מדריד. שאלוהים ישמור. 0:4. בסרטים שגלגלתי ערב לפני הנסיעה, בסוף המדף, באזור של הסרטים הכי ורודים, הסרט של ה-0:4 לא מופיע בכלל. בסוף המשחק הרגשתי כל כך מלא כאילו עליתי שני קילו ב-90 דקות. לא יכולתי לזוז מהכיסא. בחור אחד ביקש מאיתנו לצלם אותו ושאל מאיפה אנחנו. לפי המבטא שלו הבנתי שאני הולך להסתבך אם אגיד לו מישראל, אבל למי איכפת, באותו רגע לא היה איכפת לי למות, מבחינתי הגעתי לטופ.
אמרתי לו שאנחנו מישראל. "אר יו מוסלם?", הוא שאל. יהוד, עניתי לו בערבית והוא סיפר לנו שהוא גר בליברפול כבר כמה שנים וזה המקלט שלו, כי הוא מבוקש בסוריה על שת"פ עם מדינות אויב. בקיצור, כשאני בלב סערת הרגשות מלילה סוער עם המאהבת האנגלייה שלי, נופל לי לידיים צד"לניק ומבקש להצטלם איתנו. מה? נגיד לו לא? הצטלמנו איתו והלכנו לבקר אדם שמאד התגעגענו אליו. אלברט.
מישהו מוכן להסביר לי איך אדם ששתה חבית גינס והלך לישון בשעה 1:00 בלילה מתעורר ביקיצה טבעית בשעה 5:30 לפנות בוקר? אני אסביר לכם, קוראים לזה תסמונת פוסט אנפילד וטרום אולד טראפורד. את ההתרגשות של ליל האהבהבים מאמש, אולד טראפורד לא יצליח להשיג. אבל ישנה התרגשות מסוג אחר.
יובל ואני קמנו לצעידת בוקר בפארק שליד המלון. אחרי חצי שעה של הליכה הבנו שממש קר. באנגלית קוראים לזה "קר אחושילינג". ניסינו למשוך עוד קצת זמן והלכנו להעיר את שי. הלכנו למרכז העיר של מנצ'סטר כדי להקפיץ קצת את המניה של גינס. זוכרים את המקום ההוא מההתחלה שנראה כמו השירותים בווסרמיל? 2.49 לפיינט הופך אותו להרבה יותר נקי. נכון שההפרש הוא רק 70 פני, אבל כשמכפילים את זה ב-11 כוסות מקבלים הפרש של כמעט 45 שקל ליום לגולגולת.
הלכנו לישון שנת צהריים וקמנו דרוכים למשחק השני של חוויית הכדורגל הכי גדולה בחיים שלנו. מנצ'סטר נגד אינטר. החשמלית הביאה אותנו לתחנת אולד טראפורד ומשם היינו צריכים ללכת מרחק של קילומטר. אם אעמיד אדם במרחק של קילומטר מקרית אליעזר כשיש שם משחק עונה, הוא יישבע שאין סיכוי שבמקום יש משהו יותר מלהיב מספרייה עירונית.
במרחק של קילומטר מאולד טראפורד רואים, שומעים ומרגישים חשמל זורם. עשרות דוכנים של מרצ'נדייז מחכים לנו בדרך לכניסה ליציע, ושם מוכרים צעיפים, דגלים, סיכות, פינצטות ופצירות של מנצ'סטר יונייטד. הכול כמובן מזוייף והכול נמכר מחוץ לאיצטדיון. חלק מהאיצטדיון זה ה"מגה סטור" של היונייטד, ואם חנות המזכרות של ליברפול ענקית, אז זו של יונייטד גדולה אפילו יותר. מזל שאין לי שום רצון לגעת במוצרים של הקבוצה הזו. חסכתי 100 פאונד.
נכנסנו לאולד טראפורד ושם הייתה ההרגשה קצת משונה. עוצמות הרעש שם היו הרבה יותר גדולות מאלה של אנפילד, משהו שאי אפשר לתאר במילים. עוצמות שלא חוויתי מעולם. האיצטדיון הזה מוכר לך מוצר אחר לגמרי מהמוצר שמוכר אנפילד.
כמו הבדל בין יקבי רמת הגולן ליקב בוטיק, ההבדל בין מפעל תעשייתי למקום שמחבק את הענבים ועושה את היין בשתי ידיים. אולד טראפורד זו מפלצת. ואמאל'ה, אני אמור לחזור לכאן עוד שלושה ימים עם הקבוצה שלי כדי לחטוף בראש.
נכנסנו ליציע שבו אנחנו אמורים לשבת, וגילינו שזה הולך להיות ממש קרוב. שורה 7. מקומות באסה. על הפנים של ראיין גיגס, כריסטיאנו רונאלדו וזלטאן איברהימוביץ'. מכיוון שלמנצ'סטר יונייטד אין לי שום חיבה, אפילו לא סימפטיה קלה, שימשתי אני על תקן הצלם, נהניתי מהמקום בו ישבתי, מהקרבה לאגדות כמו גיגס ואיברהימוביץ' ומהאווירה המטריפה שיש בהיכל הזה. מנצ'סטר ניצחה 0:2 ואותי עניין איך אני נשאר באיצטדיון וממשיך לשאוב ממנו את החשמל שהוא מספק.
נשארתי ביציע של אולד טראפורד כמו מתנחל שרואה יס"מניקים מול העיניים. כל כך לא רציתי שמישהו יעקור אותי מהיכל הקודש הזה, אבל שומר בריטי ענק גירש אותי בלי שום בעיה. "ככה?", אמרתי לו, "חכה חכה, עכשיו אני גומר לך את כל ההמבורגרים בדוכנים בחוץ". זה נגמר בשלושה המבורגרים עשויים מפרה זקנה ובצל שרוף. אבל היה טעים. חזרנו לעיר כדי להעביר יומיים וקצת עד לדבר הגדול הבא.
ניצלנו את הזמן הפנוי שהיה לנו לקניות במרכז העיר, בעיקר של גינס והמבורגרים, כשאנחנו מכוונים לעבר המטרה המרכזית הבאה, יום שבת, 12:45, שוב איצטדיון אולד טראפורד. הלכנו לחנות המזכרות של מנצ'סטר סיטי במרכז העיר. מכירים את חנות המזכרות של מכבי חיפה בקומה הראשונה של הגרנד קניון? אז זהו, שהיא בדיוק באותו גודל.
מסתבר שקשה להיות אחות קטנה כשהאחות הגדולה היא כזאת גדולה. גם המחירים היו בהתאם וממש לא איכפת לי שיהיו לי מוצרים של הסיטי. כמה חנויות ליד מצאתי אחד שמוכר כל מיני דברים משומשים, וחלק מהדברים זה תוכניות של כל מיני משחקים. התוכנייה של אייל ברקוביץ' במדי הסיטי משכה לי את העין ואני בתגובה משכתי שני פאונד מהכיס וקניתי אותה.
ביום שישי בצהריים הלכנו לאכול במסעדת גורמה שזכתה לשני כוכבי מישלין. פשוט חוויה. המארח קיבל את פנינו בכניסה, פשט לנו את המעילים, הושיב אותנו בכיסאות, פרס לנו מפית על הרגליים. המלצר מזג לנו מים עם תסיסה עדינה לכוסות, שלף בקבוק יין שמותאם במיוחד לכל מנה וכמובן הגיש לנו ארוחת גורמה טעימה בצורה שלא ניתן לתאר.
בסוף הארוחה שמנו עלינו את המעילים והלכנו לאכול המבורגר, כי פשוט היינו מתים מרעב. אבל הצלחות היו מצוירות יפה. בדרך להמבורגרים אמרנו לעצמנו שאם קרדיולוג היה רואה את רשימת האוכל והשתייה שדחפנו לעצמנו, הוא היה חותם לנו שמהנסיעה הבאה אנחנו חוזרים עם אוטם בשריר הלב. צודק. אבל למי אכפת.
סופסוף היום הזה הגיע. בארוחת הבוקר אני קורא בעיתון את הכותרת "המשימה הבלתי אפשרית של רפא בניטס", ומסכים איתה במאה אחוז. אני עומד עם יובל מחוץ לאיצטדיון בזמן ששי עושה סיבוב במגה סטור של היונייטד. הצעיף והכובע של ליברפול כמובן נשארו בתיק, החולצה הוסתרה מתחת לסווט-שירט ואני כבר אוציא אותם כשנשב ביציע של ליברפול.
בעודנו עומדים שם אני משתף את יובל בהרגשה המדהימה מהחוויה שעברנו ביחד. יובל אומר לי שהחוויה היא גדולה, אבל היא עוד לא נגמרה. הזבל הזה תמיד מביא איתו אופטימיות שאני לא מבין מאיפה הוא שואב אותה. הוא בטח רומז שאנחנו הולכים לנצח היום את מנצ'סטר. יה, רייט. שי יצא מהחנות והצטרפנו לטור של אוהדי ליברפול.
היינו כל כך מעטים והם כל כך רבים. בינינו הפרידו גדרות שעשויות מעמודי אדם. קרוב ל-200 שוטרים חצצו בין המחנות כדי לשמור על הסדר, וברגעים מסוימים גם זה כמעט ולא הספיק. נכנסנו ליציע למקום הרבה פחות טוב מבחינת זווית ראייה וקרבה. ישבנו מאחורי השער, עם הקהל של הקבוצה האורחת. איכשהו בתוך המקום הלא נוח הזה, שבו כל הקהל עומד כל המשחק, הראייה עדיין יותר טובה מכל איצטדיון בארץ, אבל לא מושלמת.
למרות זאת בתוך כל זה הרגשתי הכי בנוח. הרגשתי במקום שלי. הרגשתי בטוח, כשהמשפחה שלי, משפחת אוהדי ליברפול, סביבי. באותה סיטואציה אולד טראפורד נראה הרבה פחות מאיים מהאיצטדיון ההוא שהייתי בו לפני שלושה ימים.
טוב נו, זה היה לפני שרונאלדו כבש את הפנדל והעלה את מנצ'סטר ל-0:1. פתאום הקהל הנבזה של הרעים האלה הסתכל לעברנו ועשה לנו תנועות לא יפות עם הידיים. קלמן, זה שלימד אותי לשתות גינס, שלח לי אס.אם.אס מהארץ ואמר שלא היה פנדל. בהרגשת קיפוח נוראית חיפשתי מקום כדי לקבור את עצמי. יובל הזה, עם הפה הגדול שלו, למה הוא היה צריך להגיד שהחוויה לא נגמרה?
כשאני בא לשלוח לקלמן הודעת חזרה על כמה השופט אנטישמי וכמה מנצ'סטר יותר טובים מאיתנו בארבע דרגות, בא השער של פרננדו טורס ופתח את פסטיבל ליברפול ביציעי אולד טראפורד. צעקתי שם כמו שלא צעקתי בשער של רומן פץ מול טורפדו.
פתאום לא הרגשתי שום עוצמות שאני מקבל מהאיצטדיון, אלא בומים לאוויר שאני ו-3,000 סקאוסרים ביציע יורים. 1:1 זו תוצאה מעולה לרדת איתה למחצית, אולי נצליח למשוך את התוצאה גם במחצית השנייה ואז נוציא תיקו מכובד.
אלא שאז השופט מחזיר טובה ושורק פנדל לטובתנו. המלך שלי, סטיבי ג'י, לא רואה בעיניים ואנחנו יורדים להפסקה ביתרון שלא ברור איך השגנו, והרבה יותר לא ברור איך אנחנו הולכים לשמור עליו. מנצ'סטר פותחת בבליץ של עשרים דקות על השער שקרוב ליציע שלנו. הכדורים עוברים ברחבה, חולפים על פני קו השער, ננגחים מעל המשקוף ובעיקר לא נכנסים למלבן של פפה ריינה.
פרגוסון מבצע חילוף משולש ומכניס את גיגס, סקולס וברבטוב. אם עד עכשיו זה היה מפחיד, אז פה הגענו לשלב של ה"בעדה בעדה חיפה". אלא שאז פרננדו עשה תנועה לא ברורה לכיוון השער של ואן דר סר, וידיץ' עצר אותו בעבירה, השופט הרחיק את וידיץ' ואנחנו שמנו את השלישי.
זהו זה. בשלב הזה מיתר הקול האחרון שנשאר לי התנתק, וכל מה שיכולתי להשמיע זה קריאות בשפת הסימנים. הקהל של היונייטד התחיל לברוח הביתה והקהל שלנו שר לו "פרגי'ז רייט, יור פאנס אר שאייט", כלומר פרגי צדק, האוהדים שלכם חרא, זכר ליציאה אומללה של פרגי לפני כמה שנים. לראות מהמחילה הקטנה שלך 70 אלף איש בורחים, זה אולי הדבר הכי מרגש שיש.
דוסנה שם עוד אחד, וניצחנו את מנצ'סטר יונייטד 1:4. סליחה, שחטנו אותם 1:4, ויובל הסתכל עליי בפנים של "אמרתי לך שהכיף בטיול עוד לא נגמר".
שלושת ההמבורגרים בחוץ פשוט נהדרים היום, היה להם טעם אחר. כמובן שהכובע והצעיף חזרו לתיק, אחרי הכול אני לא אתן לאוהד יונייטד לסיים לי את החיים ברגע הכי מאושר שלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם