המגף הקרוע: הכדורגל האיטלקי מתרסק
האיצטדיונים רעועים (ואפשר להאשים את פלאטיני), לרוב המשחקים כבר אין ביקוש טלוויזיוני (וזה עוד לפני השפעת המשבר הכלכלי) ולאוהדים פשוט נמאס. איך הפכה איטליה, אלופת העולם, לגורם לא רלוונטי בכדורגל האירופי? אבי רצון מזיל דמעה
האיטלקים התרגלו? לא בדיוק, אבל בערך. יותר מדויק יהיה לומר שנמאס להם. נמאס להם? עושה רושם שכן. נמאס ממה, מכדורגל? גם ואולי, אבל לא רק מהמשחק עצמו, אלא מכל מה שסובב אותו. האיטלקים, שהמציאו ופיתחו את ה-by Product סביב הכדורגל, עד למצב שבו כמעט כל מוסד אקדמי שמכבד את עצמו היקצה בין כתליו זמן ומקום ללימודי שיווק וניהול ספורטיבי, לא יכולים יותר.
להוציא את אינטר ששופכת כספים ללא אבחנה ואת מילאן שמחויבת בחוזים קשיחים לעוד עונה או שתיים, כבר אין כסף גדול באיטליה. הכוכבים הגדולים נוהרים לכסף הגדול באנגליה, בגרמניה ובספרד.
שתי דוגמאות שמעידות יותר מכל על המצב הכספי באיטליה: פיורנטינה לא הצליחה להחזיק אצלה את לוקה טוני, שעבר לבאיירן מינכן, ומילאן לא הצליחה, או שלא רצתה, להשוות את חוזה המיליונים של פאביו גרוסו בליון. שניהם עזבו את איטליה זמן קצר אחרי שזכו בגביע העולם כשחקני ההרכב הפותח של מרצ'לו ליפי.
וכן, האצטדיונים ריקים, הרייטינג של תוכניות הספורט בצניחה חופשית כבר כמה שנים והמדינה היחידה שרכשה את זכויות השידור של הגביע האיטלקי היא ישראל. באיטליה ובמדינות נוספות בעולם, מי שקנה את זכויות הליגה קיבל במתנה גם את הגביע. כן, עד כדי כך המצב חמור ומביך.
אבל בואו נלך דבר דבר. אל האמת וכל האמת על המשבר הקשה ביותר שפוקד את הכדורגל האיטלקי מאז מלחמת העולם השנייה.
2. האיטלקים שבעים מכדורגל. הם שבעים מתארים. איטליה היא אלופת העולם, למי שלא זוכר. היא זכתה במונדיאל די בקלות. זו לא היתה הנבחרת המדהימה של פרוצ'ו ואלקרג'י ב-,1970 עם ריבה, ריברה, מאצולה, פאקטי ובונינסנייה.
זו בוודאי שלא הייתה הסקוואדרה אזורה של בארזוט שזכתה בגביע העולם ב-1982 עם זוף, קאבריני, ג'נטילה, שיראה, אנטוניוני, קונטי, טארדלי ורוסי. עם כל הכבוד למטראצי, גרוסו, גאטוסו ודה-רוסי, ולהוציא
ולמרות כל אלה, איטליה היתה לאלופת העולם. בזכות ליפי והודות למשמעת טקטית ולניסיון העצום של השלד ששלחה מילאן לנבחרת. ואם עם אמברוסיני וגאטוסו וגרוסו וטוני איטליה היא אלופת העולם, אז זה טוב ויפה, אבל יותר מאשר הדבר מעיד על הכדורגל האיטלקי, הוא מעיד על מה שנותר מהכדורגל העולמי.
3. ומה קורה בשנה שאחרי המונדיאל? מילאן זוכה בצ'מפיונס-ליג בהליכה, אחרי שהיא מדיחה בחצי הגמר את מנצ'סטר יונייטד בקלות ובגמר היא מנצחת את ליברפול במשחק חד צדדי. חצי שנה לאחר מכן, מילאן היא כבר אלופת העולם, אחרי ניצחון על בוקה ג'וניורס. הטריו החלומי הושלם.
איטליה הפכה ליהירה ולשבעה. שום דבר כבר לא ריגש את חובבי הכדורגל בארץ המגף, כי כמה שנים קודם לכן הגיעו שלוש קבוצות איטלקיות לחצי גמר הצ'מפיונס. לגמר באולד טראפורד הגיעו מילאן ויובה. כמה אפשר?
4. אלא שבמקביל להישגים הספורטיביים, אירעו כמה דברים שהביאו את הכדורגל האיטלקי למצבו החמור דהיום. החמור מביניהם היה בדרבי של סיציליה, בין פאלרמו לקטאניה. פיליפו ראציטי, קצין משטרה, אב לילדים, נהרג מיד בתום המשחק. משחקי המחזור הבא בוטלו וחוקי חירום יושמו.
אוהדים כבר לא הורשו ללוות את קבוצתם למשחקי חוץ, כניסת אוהדים אושרה למנויים בלבד, הכניסה לאצטדיונים המיושנים הפכה לחוויה לא נעימה בגלל הבדיקות הקפדניות שארכו שעות והורים לא ששו לשלוח את ילדיהם למשחקים מחשש לבריאותם ואף לגורלם.
ממש כך. עד היום, מי שרוצה לרכוש כרטיס למשחק כדורגל באיטליה חייב להצטייד בתעודת זהות. זרים מחויבים בהצגת דרכון. כמו בשדות תעופה. ועם אווירת טרור שכזו, לך תתמודד עם הליגות המתפתחות והנפלאות של גרמניה, אנגליה וספרד.
5. אחת הרעות החולות של הכדורגל האיטלקי הם האצטדיונים המיושנים והעלובים. המהפכה הארכיטקטונית שאמורה היתה להציל את הכדורגל האיטלקי אם איטליה היתה מארחת את היורו הקרוב, נדחתה, אם בכלל, לשנים הבאות. מישל פלאטיני, שהכריע בעד פולין ואוקראינה, הוא היום אחד האנשים השנואים ביותר במדינה שהביאה לו את עושרו ותהילתו.
הדלה-אלפי של טורינו הוא כל כך ריק ומרוחק, עד שיובה וטורו העדיפו לחזור לקומונולה (או בשמו העדכני האולימפיקו, כי הוא מנוהל ומוחזק על ידי הוועד האולמיפי האיטלקי), שנבנה לפני עשרות שנים והתכולה שלו הופחתה מ-75 אלף ל-30 אלף מקומות, ורק לא לשחק באצטדיון שנבנה לקראת המונדיאל של .1990 אותם הדברים אמורים לגבי הסאן-פאולו של נאפולי, שמאז סאן דייגו לא ראה משחק אחד שבו כל הכרטיסים נמכרו.
על האצטדיונים של סיינה, קטאניה, פאלרמו, קליארי, בולוניה, ברגמו, ורונה, לצ'ה, רג'יו קלבריה ואודינה מוטב שלא להרחיב. קצת יותר גדול, אבל לא פחות מכוער מהמכתשים, האורוות והקופסאות שאתם כל כך מכירים ומהם אתם מתרחקים. אפילו בפירנצה, ערש הארכיטקטורה והאסתטיקה, מתביישים באיצטדיון הכדורגל המיושן והמרוחק שמשרת את פיורנטינה.
כן, זה המצב הלא נעים של היאצטדיונים באיטליה שמהווים גורם חשוב, אפילו מכריע, בתוצאות שלוש השנים האחרונות בבית ובחוץ. המדינה שהביאה לעולם את לאונרדו דה-וינצ'י ומיכאל אנג'לו מביטה לצדדים, רואה את האצטדיונים המודרניים ברחבי היבשת, וקנאה אוחזת את אזרחיה. כי הא בהא תליא. זו לא רק רמת הכדורגל בגרמניה, בספרד ובאנגליה, שגורמת לכך שהאצטדיונים מלאים בכל סוף שבוע. זה גם הודות לאצטדיונים עצמם. לדרכי הגישה, לתאי המשפחה, לקרבה למשטחי הדשא.
6. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מתנצל ומסביר מה קורה לכדורגל האיטלקי. לא רק בגלל הצ'מפיונס אלא בעיקר הסריה .A טובי הבמאים אינם מצליחים להסתיר את הקרחות ביציעים. בעבר, למילאן ולאינטר היו במילאנו כ-120 אלף מנויים לעונה. היום, לשתיהן ביחד, יש פחות מ-80 אלף. אין מונח שהיה אהוב על האיטלקים מאשר ,Esautito Tuto שפירושו ש"הכל נמכר." שאין כרטיסים. שהקופות יישארו סגורות ביום המשחק.
כבר הייתי במשחקים של רומא נגד אסקולי, שספסרים מכרו לך כרטיס במחיר מופקע. בדרבים האחרונים של מילאנו, רומא וטורינו, יכולת לרכוש בקופות כרטיסים בכל המחירים ולכל היציעים. וכאן מדובר במשחקים שעד לפני שנים אחדות היה להם ביקוש רב יותר מאשר לגמר הצ'מפיונס.
7. סבלנות, תכף נגיע לרמת הכדורגל. עכשיו אנחנ עם הכסף, עם זכויות השידור. עם נותני החסויות ומוכרי החולצות, הכובעים, הצעיפים ושאר הגאדג'טס. ובכן, הסכיתו ושמעו: תקציבן השנתי של יותר ממחצית הקבוצות בליגה האיטלקית נמוך מזה של בית"ר ירושלים וזהה, פחות או יותר, לתקציב של מכבי ת"א.
קייבו היא הקבוצה השנייה בוורונה, והיא מייצגת רחוב אחד בעיר! אפילו לא שכונה או רובע. יש לה כמה אלפי מנויים, רק כי הנשיא שלה מקפיד לחלק אותם חינם בבתי ספר, אולם גם הם לא מקפידים לבוא לאצטדיון, אלא אם מגיעה לשם גם אחת מהקבוצות הגדולות. לא פעם קורה שלמשחקיה של סיינה מגיעים 2,000 צופים. למשחקיה של קבוצה כמו לאציו נגד יריבות כמו אטלאנטה או רג'ינה, באים 15 אלף צופים בלבד. כמה אלפים פחות ממספר המנויים של הקבוצה, שמגרד את ה-20 אלף.
וכל זאת כי עידן הפילנתרופיה הסתיים. זוכרים את איניס, מובילג'ירג'י, סקווליני, סינודנה, אוראנסודה, טרסר, מסג'רו, ברלוני, פורסט וצ'ינזנו? כולם מפעלים שאימצו בעבר את הקבוצות המובילות בכדורסל האיטלקי ואפשרו למילאנו, רומא, וארזה, קנטו, נאפולי ובולוניה להביא את גדולי הכדורסלנים מארה"ב ולשלוט ביבשת. היכן הם היום? כמעט כולם נעלמו.
זהו, בערך, המצב היום גם בכדורגל. כולם זהירים. תוכיח לי שאם אהיה הספונסר השני או השלישי בחשיבותו בפיורנטינה, אקבל את הבנפיט שלו אני מצפה. היום יש קבוצות בליגה הראשונה באיטליה שמגייסות ספונסר בדקה האחרונה שלפני משחק. כן, עד כדי כך.
8. זכויות שידור? הצחקתם את ערוצי הטלוויזיה באיטליה. אמנם למשחקים של הגדולות עדיין יש ביקוש בערוצים הפרטיים, אבל תוכניות מוצ"ש, שם שודרו שערי המחזור ועליהם הלבישו את תכניות הטריבונה לסוגן, מחירן כבר לא מה שהיה. מזל שהחוק מחייב את ערוצי ה-RAI הממלכתיים לרכוש את הזכויות ולשדר לפחות את השערים.
וכל זאת הרבה לפני תחילתו של המשבר הכלכלי בעולם. עכשיו תארו לעצמכם מה צפוי להתאחדות ולמועדונים, כאשר בעוד שנה או שנתיים יחל המו"מ על מכירת הזכויות לשנים הבאות.
9. מילאן ואינטר הן היוצאות מן הכלל שאינן מעידות על הכלל. לסילביו ברלוסקוני ולמאסימו מוראטי יש יותר כסף מלהרבה טייקונים, שהיום הם בצ'לסי וב־ ליברפול, ומחר הם מי שהיו. הכישלון של אינטר באירופה הוא מקצועי נטו ולמרות הכסף הענק של מוראטי.
הכישלון של מילאן הוא קונספטואלי. מותר להסכים לקונספציה ואפשר להתנגד לה. חובה לכבד אותה. ברלוסקוני לא מוכן לוותר בקלות על אלופים. הם הביאו לאיטליה, למילאנו ולו הרבה כבוד, והוא לא ישתמש בהם כחומר ביד היוצר. הכבוד של הקוואליירה ושל השחקנים שלו לא פחות חשובים מעוד תארים.
היום, אגב, ברלוסקוני כבר מודה שהגיע הזמן לחילופי משמרות והפעילויות לצורך זה החלה. הנשיא וראש הממשלה, שדחה הצעה של מאה מיליון יורו עבור קאקה, מקבל את מלוא החופש והזמן כדי להחזיר עטרה ליושנה.
10. עכשיו קצת כדורגל. זה לא נעים לראות אצטדיונים ריקים ומכוערים באיטליה. מודה על האמת. בשנים האחרונות הרבה יותר כיף לראות כדורגל בגרמניה, באנגליה ובספרד. משבר הניהול של הגופים הפדרליים בארץ המגף היו בעבר גם מנת חלקם של הגופים המקבילים בשלוש המדינות הללו, שהתגברו עליהם, בעיקר אנגליה וגרמניה, הודות לניהול מתקדם שהביאו עמהם היורו והמונדיאל שהתקיימו בארצם.
עכשיו, מעבר למתקנים ההכרחיים ולכסף הגדול, ולמרות שלעולם אי אפשר יהיה להפריד באורח מוחלט בין המרכיבים השונים להצלחה, בואו וניקח את אנגליה כדוגמה ושוב, אשתדל להיות ענייני ואובייקטיבי עד כמה שאפשר.
ובכן, תרבות המשחק האנגלית נחלה כישלון קולוסאלי שהגיע לשיאו באי-העפלת הנבחרת האנגלית למונדיאל האחרון. זו עובדה שאי אפשר להתכחש לה, וכדי לנסות להביא גם את הנבחרת האנגלית למקומה הראוי בין אומות העולם, הוחתם מאמן שהוא האנטיתזה לאותה תרבות משחק ספונטנית וחסרת משמעת טקטית מינימלית. ועוד לפני קאפלו הובאו לאנגליה ויאלי, זולה, קודיצ'יני ודי קאניו, כדי להחדיר משהו מתרבות המשחק האיטלקית לפרמייר ליג.
קלאודיו ראניירי, מאמן איטלקי ממוצע, גם אם בעל אישיות נעימה, נחשב למהפכן במונחים אנגליים ולשמרן במונחים איטלקיים. הצלחתו היחסית בצ'לסי, כמו גם ההצלחה המרשימה של ארסן ונגר הצרפתי בארסנל, מעידים יותר מכל שאנגליה נפתחה לעולם הרבה יותר מאשר העולם נפתח אליה. זה לא מקרי שלרוב הגדול של הקבוצות המובילות את הפרמייר ליג אין ולו מאמן אנגלי אחד כולם זרים עם תפיסת עולם איטלו-לטינית. כזו שמתנגדת ל-Kick and Run הקדוש.
לג'יאנפרנקו זולה לא נמצא מקום בליגה האיטלקית כמאמן (טעות חמורה, אגב), והוא היום מאמן מוצלח בווסטהאם, שמאז בואו הפכה לקבוצה מרתקת בפרמייר ליג.
ובאותו עניין, שאלת הבהרה, ללא כל כוונת התרסה, קנטור או לעג: האם מישהו מכיר מאמן אנגלי באחת מקבוצות הצמרת בעולם? אין דבר כזה. כי אין יותר כדורגל אנגלי בעולם. הכדורגל ירד אל הקרקע ומשחקים אותו באוויר לא כאופציה ראשונה, אלא כאחרונה. כברירת מחדל. עם דגש גם על הגנה וטקטיקה. הרבה טקטיקה.
פרגוסון, ויאלי, ראניירי, חוליט, ונגר, אריקסון וקאפלו העלימו את הכדורגל ההוא. מי שרוצה להתבשם ולחשוב ולהאמין שיונייטד, ליברפול, צ'לסי וארסנל זה כדורגל אנגלי, שיבושם לו. היום יש רק ליגה אנגלית. אין יותר כדורגל אנגלי. אלא אם אתה יורד מהמקום השישי של הפרמייר ליג למעמקיה, למקומות שבהם משחקות קבוצות כמו בולטון, וויגן, סנדרלנד, מידלסבורו, ועוד שמות מוזרים בשביל קבוצות כדורגל קונטיננטליות.
בשביל ריבר נגד בוקה לא אנום ולא אשן. זה כדורגל אמיתי. פיאצ'נזה נגד סאן-בנדטו דלרטנטו, או אוספילטלטו נגד לוקזה בגביע האיטלקי, עושות לי את זה יותר מצ'לסי נגד ארסנל.
מבחינתי, מי שלא היה ולו רק פעם אחת בסן סירו, לא יודע מה זו חוויית כדורגל אמיתית. יש לו חור בהשכלה הספורטיבית. ואני מוכן להתפשר גם על יובה נגד מילאן, אינטר מול נאפולי או הדרבי של רומא. כי כל השאר זה לא כדורגל מבחינתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם