רצו שינוי: ספורטאים שעברו לפוליטיקה
אידי אמין השליט טרור באוגנדה, אבל רצה להיזכר בסוף ימיו כאתלט גדול. ג'ורג' וואה ניסה לעשות היסטוריה, אבל מה שעבד במילאן לא הצליח בליבריה וביל בראדלי זכה בכל תואר אפשרי לפני שאל גור מנע ממנו את הגדול מכולם. עשרות ספורטאים עשו את דרכם למגרש הפוליטי. בארץ עוד לא למדו את הפטנט. מישהו אמר אבי נמני?
אבל הקשר בין ספורט לפוליטיקה קיים גם בכיוון ההפוך. עם ניחוח הבחירות באוויר, nrg מעריב מביא לכם את האנשים שהצליחו לעשות את המעבר מהזירה הספורטיבית לזירה הפוליטית ואפילו רשמו קריירות מצליחות. פחות או יותר.
הדיקטטור האכזרי ביותר בתולדותיה של אוגנדה זכור בשל הטבח הענקי שביצע בבני עמו, שיגעון הגדלות שלו, ולנו בישראל בעקבות סיועו למחבלים לפני מבצע אנטבה (למרות שנחשב במשך שנים כידיד המדינה). אבל רבים לא יודעים שבעברו היה אידי אמין גם ספורטאי מצטיין. עם נתונים של 1.95 מ' גובה ו-127 ק"ג, אמין היה אלוף אוגנדה באיגרוף במשקל כבד במשך תשע שנים (1951-1960).
אמין ידע הצלחות גם בענפי ספורט אחרים. הוא הצטיין בכדורסל,
בראיון שנערך איתו בניו יורק טיימס אחרי גלותו, הוא נשאל איך היה רוצה שיזכרו אותו. אמין, שכל חייו התפאר ביכולותיו, ענד עיטורים שלא זכה בהם וניהל בברוטליות את ענייניה של אוגנדה במשך שמונה שנים ענה: "אני רוצה שיזכרו אותי רק כאתלט גדול".
בניגוד לאידי אמין, שהגיע לפוליטיקה ללא עזרת הספורט, ג'ורג' וואה צלח את המעבר ממגרשי הכדורגל בעיקר בשל הפופלריות הגואה לה זכה בארץ מולדתו, ליבריה.
ב-2005 החליט להשתמש באהדה הגדולה שצבר, כדי לנסות ולהשפיע. הוא הודיע על מועמדותו לנשיאות ליבריה וכמעט גם זכה בה. הוא לקח את הסיבוב הראשון של הבחירות, אבל לא הצליח להשיג את הרוב הנדרש והפסיד בסיבוב השני לשרת האוצר לשעבר, אלן ג'ונסון-סירליף. לפחות הוא יכול להתנחם בעובדה שהיה שותף להיסטוריה, כשג'ונסון-סירליף הפכה לנשיאה הראשונה שנבחרת באפריקה.
ואי-אפשר גם בלי מיני סקנדלים. בדרך למעלה ניסו מתנגדיו של וואה למנוע ממנו לרוץ לתפקיד, לאחר שטענו כי יש לו אזרחות צרפתית מהתקופה בה שיחק במדינה. המאמצים לא עזרו והוא בכל זאת התמודד. לאחר שהפסיד ניסה וואה לערער על תוצאות הבחירות בבית המשפט. גם זה לא ממש עבד.
הנה כמה תארים שביל בראדלי רשם ברזומה המפואר שלו. אלוף אולימפי, שחקן המכללות של השנה,
אלוף אירופה, פעמיים אלוף NBA בשורות הניקס, אולסטאר ונבחר להיכל התהילה של ליגת הכדורסל
הטובה בעולם. אבל בעצם לבראדלי יש עוד כמה טייטלים: תואר ראשון מפרינסטון, תואר שני מאוקספורד, סופר, סנאטור מטעם ניו ג'רסי ומתמודד למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב.
בדומה לג'ורג' וואה, המעבר של ביל בראדלי לפוליטיקה אמריקנית הצליחה בין השאר בגלל הפופלריות שלו. ב-77 הוא עוד שיחק כדורסל במדיסון סקוור גארדן, אבל שנה לאחר מכן כבר הצליח לשכנע את הבוחרים בניו ג'רזי לתת לו את הכסא בסנאט עם רוב של 55 אחוזים. הוא נשאר בתפקיד במשך 20 שנה עד שהחליט שנמאס לו.
ארבע שנים לאחר מכן (2000) חזר בראדלי כדי לנסות ולחטוף את הכרטיס הדמוקרטי להתמודדות מול ג'ורג' בוש. אל גור דווקא חשב אחרת ו"דולאר ביל", כפי שכינו אותו על הפרקט, נכנס לרשימה ארוכה של מתמודדים שנעלמו מהמפה מיד לאחר שהובסו בקרב על המפלגה. היום כמו כל פוליטיקאי בדימוס הוא עושה לביתו. יושב בהנהלות של חברות ענק ומחזיק אצבעות לאוטוביוגרפיה שלו, שנמצאת על דוכני הספרים בארה"ב.
בראדלי, וואה ואידי אמין הם רק דוגמאות בודדות. ברחבי העולם החליטו עוד ספורטאי עבר להחליף את ההצלחות במנעמי השלטון. סבסטיאן קו היה שיאן עולם ואלוף אולימפי ב-800 מ' ולאחר מכן כיהן כחבר הפרלמנט הבריטי.
השחיינית דון פרייזר, שזכתה בזהב במשחקים האולימפיים במלבורן, רומא וטוקיו, נבחרה ברבות השנים לאסיפת המחוקקים של ניו סאות' ויילס באוסטרליה, וג'סי ונטורה, מתאבק ה-WWF שכונה "הגוף", ניהל את ענייניה של מינסוטה לארבע שנים.
מועמדים פוטנציאלים לא חסר: יעל ארד, יואב ברוק, מיקי ברקוביץ' ואולי אבי נמני יכולים בעתיד לנסות למנף את ההיסטוריה הספורטיבית למונחי השפעה אחרים. בינתיים ידי הספורט הישראלי עדיין מופקרות בידי עסקנים בלבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם