פיאט 147 נוסעת דרומה
לפני 12 שנה נמאס לראשי בוקה ג'וניורס מעשרות שחקני הרכש שהגיעו למועדון הארגנטיני ונכשלו. הם ערכו מהפכה במדיניות שיתוף הצעירים ומאז מצמיחה מחלקת הנוער שלהם כוכב מלהיב חדש מדי שנה. "שם המשחק" חושף: כך עובדת השיטה
השנה היתה 1996 ובסגל של בוקה, שזכתה באליפות אחת ב-15 עונות שקדמו לבחירתו של מאקרי, היו חמישה שחקנים בלבד שצמחו ממחלקות הנוער. בכל שנה בוקה רכשה את הכשרונות הגדולים ביותר במדינה, אבל האוהדים נאלצו לצפות שוב ושוב במחזה העגום והבלתי נמנע, שבו הקבוצה התרסקה על המגרש שנה אחרי שנה.
מאקרי, איש עסקים ששימש עד אז כמנכ"ל במפעל לייצור מנועים וכיום הוא ראש עיריית בואנוס איירס, הביא איתו פילוסופיה חדשה. "מדוע אנחנו צריכים להמתין עד שמועדונים אחרים יגדלו שחקנים ולשלם תמורתם מיליונים, רק כדי לגלות לבסוף שהם לא מסוגלים לעמוד בלחצים הכרוכים בייצוג המועדון הגדול ביותר בארגנטינה?".
מאקרי צדק, כמובן. הבעיה הגדולה ביותר של אותם שחקני רכש כושלים היתה שככל שהסכומים ששולמו עבורם היו גדולים יותר, כך גדלו ציפיות האוהדים. כשהתארים לא הגיעו, כל הלחץ הזה תורגם לעלבונות, לחוסר סבלנות ולאווירה קודרת ומפוצלת בחדר ההלבשה, מקום שבו הרבה מאוד אגואים העדיפו להציל את עצמם מאשר להציל את הקבוצה. הפתרון של מאקרי היה פשוט לכאורה: בוקה תגדל בעצמה את השחקנים; תחום שבו היריבה העירונית ריבר פלייט הצליחה בו תמיד הרבה יותר.
"אוהדים תמיד תומכים בשחקנים שעולים ממחלקות הנוער", מסביר בטו מרסיקו, שחקן שלא גדל בבוקה ובכל זאת הפך לאחד מחביבי הבומבונרה בשנות ה-90. "הם מגלים סבלנות כלפיהם, הם יודעים כמה הם הקריבו כדי לקבל את החולצה וכמה הם נותנים למען הקבוצה. מצד שני, האוהדים הרבה פחות סבלניים כלפי אלה שמגיעים על תקן של כוכבים. במקרה שלי, הקליק היה מיידי, גם כי הייתי אוהד גדול של בוקה מילדות וגם כי נתתי שלוש או ארבע מסירות עקב במשחק הראשון שלי בבוקה. אבל ראיתי כשרונות אדירים שנעלמו ברגע שהגיעו לאווירה המיוחדת של הבומבונרה. כשאתה משחק באיצטדיון הזה, לפעמים אתה מרגיש שהיציעים עומדים לקרוס".
מאקרי הגיע למסקנה שבוקה צריכה להפוך ל"אייאקס של דרום אמריקה". באותה תקופה, הקבוצה ההולנדית שבנה לואי ואן חאל, בעזרת גל של כשרונות צעירים שגדלו במחלקות הנוער, ריתקה את מאקרי כמו את שאר עולם הכדורגל.
כדי להגשים את החזון, הוא החליט ללכת היישר למקור. אנשי בוקה יצאו להשתלמויות באמסטרדם, ואייאקס אפילו הגיעה למשחק ידידות בבואנוס איירס. "יש לנו את מה שצריך כדי להעתיק את המערכת שלהם", בישר מאקרי. "מה שהיה חסר לנו היא מדיניות. עכשיו נוכל להוציא את הפרויקט לדרך. בתוך חמש שנים", הבטיח, "תשעה מתוך 11 הפותחים של בוקה יהיו תוצר של מחלקות הנוער".
אבל הפיכתה של בוקה לאייאקס של דרום אמריקה לא היתה משימה קלה כפי שחזה תחילה. ראשית, היה עליו למצוא את האנשים הנכונים. הוא מצא אותם. שני אנשים, שמעטים מחוץ לארגנטינה שמעו עליהם, נבחרו לנהל את הפרויקט: חורחה גריפה ורמון מאדוני. גריפה, שעבד כמעט 20 שנה בניואלס אולד בויס, אחת מיצרניות השחקנים המדופלמות בדרום אמריקה, מונה למנהל הכללי של שש קבוצות נערים ונוער, החל מ"הקטגוריה התשיעית" (גילאי 13) ועד "הקטגוריה הרביעית" (גילאי 18).
בניואלס, גריפה היה חתום על גילויים של שחקנים כמו חורחה ולדאנו, אבל באלבו, גבריאל באטיסטוטה,
"אם הצלחתי בניואלס, כמעט ללא משאבים, מדוע שלא אצליח לעשות אותו הדבר בבוקה? אבל את התוצאות נוכל לראות רק בעוד כמה שנים. זה לא פשוט להביא נערים בגיל 17-16, כשגם המועדונים שלהם יודעים כבר מה הפוטנציאל הטמון בהם. נצטרך לחפש שחקנים צעירים יותר, בגילאי 12 ו-13".
גריפה החזיק בסקאוטים בעיירות הקטנות והנידחות ביותר של ארגנטינה. עד אז, הם המליצו לו על שחקנים עבור ניואלס. בוקה ג'וניורס, עם כל מה שמשתמע ממנה, היתה אלטרנטיבה מעניינת יותר עבור כל הצדדים המעורבים. ושיהיה ברור, לא מדובר כאן על סקאוטים במובן האירופאי של המילה אלא במשהו אחר לגמרי.
"קניתי פיאט 147 והתחלתי לחרוש את ארגנטינה", מספר גריפה. "עצרתי בכל עיירה והעברתי בה יום או יומיים, ראיתי כדורגל והאזנתי לאנשים ביציע. ניסיתי לראות למי מהם יש הערות טובות בזמן המשחק. הסקאוטים שלי הם קצבים, מורי בית ספר ושוטרים. אלה הם האנשים שממליצים לי על 'בלם גבוה', 'מגן זריז' או 'חלוץ חזק'".
מאדוני, החוליה החיונית השנייה בפרויקט של מאקרי, היה המלך הבלתי מעורער של מה שמכונה בארגנטינה "בייבי-פוטבול". קטרגל באולמות, שישה על שישה, בגילאי חמש עד 12. הוא עבד בקלאב פארקה, שהיתה מעין קבוצה בת של ארחנטינוס ג'וניורס. מייסדה של הקבוצה היה אביו של סרג'יו באטיסטה, אלוף עולם ב-1986 וכיום מאמן הנבחרת הצעירה של ארגנטינה, האיש שהזמין את מאדוני ללמד את הילדים איך לשחק כדורגל.
בקלאב פארקה גילה מאדוני שמות גדולים כמו פרננדו רדונדו, חואן פבלו סורין ואסטבן קמביאסו. תחילה סירב להצטרף לבוקה, עד שמאקרי הניח בפניו הצעה שלא ניתן היה לסרב לה: בוקה רכשה את קלאב פארקה וקלטה למעשה כל כשרון שהמועדון הצליח לגדל. בשנתו הראשונה כשכיר של בוקה, מאדוני המליץ למועדון על שני שמות. אחד מהם היה קרלוס טבס. השני, פרננדו גאגו. גריפה הוסיף שניים משלו: ניקולאס בורדיסו ואבר באנגה, כיום קשר אתלטיקו מדריד. על ארבעתם בלבד הרוויחה בוקה כמעט 100 מיליון יורו בפחות מעשור.
השלב האחרון בפרויקט המהפכני של מאקרי היה בנייתם של כמה מגרשי אימון בסמוך לבומבונרה, בתוספת למעונות עבור הנערים שהגיעו מחוץ לבואנוס איירס. במקביל, מכרה בוקה את לה קנדלה, מגרש האימונים הישן והמוזנח שלה מחוץ לעיר. "כשהבאנו את שחקני הנוער לשכונה", מסביר מאקרי, "הבטחנו לעצמנו שהם יתאמנו עם האלילים שלהם, שהם יכירו את האוהדים, את האנשים בתוך המועדון. וכדי שהמשחקים בליגות הצעירות יהיו יותר אינטנסיביים, בנינו משטח דומה ככל האפשר לזה של הבומבונרה, כך ששחקנים לא ירגישו שנקלעו לאיצטדיון זר אם וכאשר ישחקו עבור הבוגרים. גרמנו להם להרגיש שהם משחקים בבוקה כל חייהם".
בעשור האחרון, אינספור שחקני נוער לבשו את החולצה הכחולה-צהובה של בוקה. כמה מהם הפכו לכדורגלנים מפורסמים, אחרים כשלו. "זה פחות חשוב", אומר גריפה. "מה שחשוב הוא ששמנו את בוקה שוב על מפת הכדורגל העולמית. ב-1996, אוהדים הכירו את השם בוקה בתור הקבוצה שמראדונה פעם שיחק בה. הפרויקט הצליח בהרבה מאוד מובנים, אם בזכות התארים המקומיים והבינלאומיים שבהם זכינו ואם בזכות המספר העצום של שחקנים שיצאו ממחלקות הנוער".
פרננדו גאגו, למשל, נזכר כמה קשה היה לו להישאר מעל המים. "התחרות היתה עצומה והיו תקופות שבכלל לא נכללתי בסגל", מספר קשר ריאל מדריד. "הייתי בן 13, 14 והייתי קרוב מאוד לעזוב הכל, כמו הרבה אחרים. אבל מאדוני גילה שאני סובל וקרא לי למשרד. 'אתה חלש מדי מבחינה פיזית', הוא אמר. 'אם אתה רוצה לשחק עם בני 14, לך למקום אחר. אם אתה רוצה לשחק בקבוצה הראשונה של בוקה ואולי בנבחרת ארגנטינה, תישאר כאן'. הוא צדק. כשהייתי בערך בן 16, גדלתי מאוד והתחלתי לשחק בהרכב. את כל מה שהשגתי אני חייב לבוקה ולמאדוני".
עד מהרה הגיעה שיטת העבודה של בוקה לאוזניהם של המועדונים האירופאיים. עד לפני שלוש שנים, בוקה אישרה כל הזמנה לטורנירים לגילאי עד 14, 15 או 18. אלא שאז התברר שבמהלך אותם טורנירים, האירופאים ניסו לשכנע את הצעירים של בוקה לצאת לחופשה באירופה, "מסיבות משפחתיות", ולהחתים אותם שם על חוזים.
בעקבות כל המקרים האלה, בוקה שינתה את המדיניות: אין יותר טורנירי נוער בינלאומיים. "אם למדתי דבר אחד בכל התהליך הזה", אומר מאדוני, "הוא שאסור לך להזכיר אף שם משפחה של שחקן שעשוי להיות כוכב. אתה יכול לבוא ולשאול אותי על השחקנים הטובים ביותר שלנו בגילאי 13, ושבוע אחר כך, איזשהו נציג של מועדון אירופאי ינחת בבואנוס איירס וינסה לגנוב אותו. אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד בכל מה שקשור לשמות".
"זכינו ב-18 תארים מאז 1996, כולל ארבע זכיות בליברטדורס", אמר פומפיו. "אני חושב שאנחנו יכולים להרשות לעצמו להמר ולהסתמך לחלוטין על מחלקות הנוער, כמו שתמיד חלמנו".
גריפה כבר אינו אחראי על המחלקות, אבל מאדוני עדיין שם ונוכחותו הופכת לחיונית יותר מיום ליום. 12 שחקנים נוספים ערכו הופעות בכורה בבוקה בשנה האחרונה, ובניגוד לשנים קודמות, רבים מהם נראים מוכנים לשרת את המועדון עוד זמן רב, או לפחות עד שיימכרו לאירופה; כמו המגן השמאלי לוסיאנו מונסון, שעבר לבטיס ביולי האחרון תמורת שמונה מיליון יורו, כשברזומה שלו פחות משישה חודשים בליגה הארגנטינית.
רבים כנראה ילכו בעקבותיו. השוער חבייר גארסיה, חואן פורלין, לוקאס ויאטרי וריקארדו נויר הם רק חלק מהרשימה שאותה מוביל ילד הפלא ניקולאס גאיטן, שחקן שנראה אינטליגנטי כמו קאקה, צעיר כמו פאטו וטכני כמו רונאלדיניו.
בסוף אוקטובר, הנשיא פדרו פומפיו הלך לעולמו בגיל 55 כתוצאה מהתקף לב. יממה לפני כן הוא עוד הספיק לראות את בוקה משחקת בבאנפילד וצפה בצעיר המועדף עליו, פבלו מוצ'ה, כובש שער ניצחון יקר. "טוב לראות שלא טעינו שנשבענו לתת אמון בצעירים האלה", אמר באותו יום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם