כוכבים לרגע: הכשרונות הישראלים לא מצליחים לפרוץ קדימה
הבעיה מוכרת: יותר מדי כשרונות שצמחו בכדורגל הישראלי לא מימשו את הפוטנציאל הגלום בהם ופיספסו קריירות מזהירות. איוניר: "כל שחקן שנתן איזה גול הופך מיד לכוכב ומסתנוור". שלמה שרף: "המאמנים פוחדים לתת הזדמנויות לצעירים". אז מה הפיתרון? אבי רצון: "צריך לחוקק חוק להקטנת כמות הזרים"
נתניה היא התחנה החמישית של עובד בכדורגל הישראלי, מספר יחסית גבוה לבחור בן-25 עם כישרון כמו שלו, שלמרות הגול החשוב במשחק נגד הפועל פ"ת, שהביא למכבי ת"א אליפות בעונת 2003, ועוד מספר הברקות פה ושם, בשורה התחתונה הוא לא הצליח להשאיר חותם משמעותי באף מקום בו שיחק.
אלא שהתופעה של שחקנים מוכשרים שלא מצליחים לשמור על יציבות לאחר שמגיעים לאיזשהי פיסגה ולמעשה הקריירה שלהם נתקעת ולא מצליחה להתרומם, היא לא מקרה פרטי של ראובן עובד, אלא סממן בולט מאד בכדורגל הישראלי, בעיקר אצל שחקנים צעירים.
דוגמאות נוספות לא חסרות. קחו לדוגמא את שלומי ארבייטמן, שכבר נראה בדרך הבטוחה למעלה ואף זומן לנבחרת וכבש שלושער במשחק הבכורה במדים הלאומים, אך מאז לא כל כך מוצא את עצמו וכרגע לא ברור לאיזה כיוון הולכת הקריירה שלו.
ניסינו להיכנס לשורש הבעיה ולנתח מדוע כל כך קשה למאגר השחקנים המוכשרים בכדורגל הישראלי לבצע את קפיצת המדרגה החשובה הזאת, ולנצל מומנטום מסויים כדי לפרוץ קדימה ולהפוך לשחקנים מובילים לאורך זמן.
"באופן עקרוני, כל שחקן אצלנו שנותן איזה גול או משחק טוב כבר הופכים אותו לכוכב והוא מסתנוור מההצלחה", אומר איוניר וממשיך: "בניה של שחקן זה תהליך ארוך טווח, שלוקח הרבה מאד זמן. גם לתקשורת יש חלק בכך שהשחקנים סוטים מהדרך מהר מאד, כי אחרי מקבץ קטן של משחקים טובים כבר מכתירים
איווניר מסכם: "יש הרבה מקרים של שחקנים מהסוג שאתה מדבר עליו ואני חושב שכל מקרה צריך להימדד לגופו, אבל לדעתי השחקנים חייבים להפנים שהצלחה או כישלון אלו דברים שנמדדים לאורך זמן, ויותר מכל, חשוב לא להסתנוור ממשחק טוב אחד, אלא להמשיך לעבוד קשה ולהישאר עם הרגליים על הקרקע, כי רק כך אפשר לשמור על יציבות ולהמשיך להתקדם".
מתיאוס אמר שיקח את עובד כפרוייקט אישי. אולי ההכוונה מאישיות כמוהו זה מה שעובד היה צריך?
אני לא יודע. במקרה הספציפי של עובד זה נראה לי הרבה יותר תלוי בשחקן ולא במאמן כזה או אחר, כי גם בשנתיים שלו בבני יהודה לקחו אותו כפרויקט והשקיעו בו מעל ומעבר, אבל זה עדיין לא הסתדר".
דוגמא נוספת לשחקן שקצת איבד את הדרך היא טוטו תמוז, שסומן כחלוץ העתיד של ישראל, כשכיכב בהפועל פ"ת, ולאחר שנקנה ע"י בית"ר ירושלים מהר מאד הוא לא הצליח לשמור על יציבות ומעמדו הלך והידרדר.
"הרי טאלנטים אמיתיים כמעט לא מגיעים לכאן, אלא הזרים שמגיעים הם שחקנים בינוניים שמן הסתם לא כ"כ הצליחו במקומות אחרים כי אז הם היו נשארים שם", ממשיך שרף. "במובן הזה גם לבעלי הבית חלק באשמה כי להם יש את הסמכות להחליט ששחקנים צעירים יקבלו את המפתחות. אבל הם כ"כ פוחדים להיכשל ומבחינתם לשלב צעירים זה הימור".
לשרף יש גם פתרון למצב: "צריך להפסיק עם הדבר הזה כי עד עכשיו ריבוי הזרים לא קידם את הכדורגל הישראלי לשום מקום, לא ברמת הנבחרת שכבר הרבה שנים לא מגיעה לטורנירים גדולים, ולא ברמת הקבוצות, שלראייה הודחו כולן מאד מוקדם השנה במפעלים הבינ"ל".
במקרה הספציפי של טוטו תמוז, ניסינו לקבל הסברים אצל אייל לחמן, שהיה חלק מאד חשוב בהתפתחות שלו כשחקן בתחילת דרכו בהפוע"ל פ"ת ונמצא איתו ביחסים קרובים.
"הוא כבר הוכיח את עצמו, ובשנה ששיחק תחתי בהפועל פ"ת הוא השאיר את הקבוצה בליגה במו רגליו, כך שאם הוא יקבל את הבמה להוכיח את עצמו ואת ההדרכה הנכונה איך לעשות זאת, הוא יראה איזה שחקן גדול הוא", מסכם לחמן.
גם בנוגע למתן הזדמנויות לצעירים טוען לחמן שהכול עניין של גישה: "קבוצות שנותנות לצעירים את המפתחות בסופו של דבר גם יוצאות נשכרות ומרוויחות. למשל מאור בוזגלו ועומרי קנדה, שחקנים שקיבלו מקבוצות את המפתחות לידיים והשתדרגו בהתאם. לראייה, השניים היו המלפפונים הכי חמים בשוק בשנה שעברה וכל הקבוצות חלמו לצרף אותך, כך שזה הכול עניין של גישה".
לטענת הפרשן אבי רצון, סיבה מרכזית שמעכבת את חוסר ההתקדמות של שחקנינו היא חוסר המקצועיות בה נתקלים הישראלים, לעומת המצב באירופה, שם שחקני הבית זוכים לתמיכה ופורחים.
"אני כלל לא מאשים את השחקנים בכך שהם לא מצליחים לפרוץ, אלא אני מאשים את המנהלים, ובעיקר את המאמנים", אומר רצון. "לצערי רמת הכישרון של המאמנים לא מדגדגת את רמת הכישרון של השחקנים. ברגע ששחקנים לא מקבלים מספיק חופש פעולה להוכיח מה הם שווים והמאמנים יותר עסוקים בלחנך אותם וללמד אותם טקטיקה, קשה לכישרון הטבעי שלהם לפרוץ. ההבדל בין ישראל לאירופה הוא האנשים שמנהלים את המועדונים, גם הקטנים וגם הגדולים".
עם זאת, יש גם את היוצאים מן הכלל, אותם שחקנים שכן קיבלו את כל התנאים להצליח ובכל זאת איכזבו. דוגמא טובה לכך הוא מנור חסן, שלאחר ההצלחה כשחקן צעיר בהפועל פ"ת הוא קיבל הזדמנויות בקבוצות צמרת כמו מכבי חיפה ובית"ר ירושלים, אבל לא הצליח לעשות את הצעד החשוב קדימה.
רצון:" חסן במו ידיו קילקל וביזבז את ההזדמנויות שקיבל, אך אותם יוצאים מן הכלל, שהאישיות דפקה אותם וגם פציעות, הם לטעמי אחוז קטן. רוב השחקנים שיקבלו את התנאים האופטימליים כן יצאו שחקנים. כך לדוגמא את קבוצת הצעירים הנוכחית של הפועל ת"א בראשות קנדה, סרור, ורמוט, זהבי ונוספים, שזוכים להתאמן אצל אלי גוטמן ולקבל ממנו הדרכה צמודה, כמו גם ההנהלה של הפועל שנחשבת לסבירה. כרגע עושה רושם שהם בדרך הנכונה בגלל המעטפת שהם מקבלים, ואם בסופו של דבר רק אחד מהם לא יצליח אז אני אוכל להגיד שהוא היוצא מן הכלל שנדפק בגלל אישיות ושכל השאר הצליחו בזכות מה שקיבלו. אבל אם כולם לא יצליחו אז אני בפירוש אטען שמשהו במערכת היה דפוק".
אם לסכם את הדברים, לטענת מרבית האנשים שדיברנו איתן ברוב המקרים האשמה הישירה היא לא על השחקנים.
כשביקשנו מהם להציע איזשהו פיתרון אפשרי למצב, כמעט כולם הצביעו על הקטנת מספר הזרים בליגות כפיתרון, שלפחות יעזור לישראלים לצבור עוד דקות משחק, מה שיהווה בסיס לעתיד, אולי טוב יותר.
רצון: "אני בעד הקטנת מספר הזרים כי כרגע אני לא רואה ברירה אחרת. אם המאמנים ובעלי הבית לא מבינים לבד כמה חשוב לתת הזדמנויות לשחקנים המקומיים, אז רק חוק שכזה יעשה זאת".
שלמה שרף נמצא באותה הדעה: "מעט מאד זרים השאירו חותם אמיתי והם סתם תופסים את המשבצת של הישראלים. אם הזרים היו מביאים לשיפור ניכר ברמה, אז זה עוד איכשהו היה עולה על הדעת. אבל נכון לעכשיו אנחנו לא מתקדמים לשום מקום עם הזרים, אז עדיף כבר לתת את המושכות לחבר'ה הצעירים ואז הם יוכלו להפוך לשחקנים מובילים, ששומרים על רמה גבוהה לאורך זמן, ובסופו של דבר גם הכדורגל הישראלי ירוויח מכך".
נא להמתין לטעינת התגובות
