ישנן בנות: על נשים ומשחקי מכבי ת"א

בגלל שהחבר אוהד מכבי, בגלל שהחבר שונא מכבי, בגלל שלא תמיד יש מה לעשות בימי חמישי ובגלל החוויה ביציעי היכל נוקיה. מה גורם לכל כך הרבה נשים להתעניין במכבי ת"א, ולמה זה קורה בעיקר ביורוליג? שלומית חביב מנסה להסביר את חוקי המשיכה

שלומית חביב | 9/1/2009 16:00

יש חמישה סוגים של נשים בישראל: יש את אלו שהחבר שלהן אוהד מכבי וביום חמישי רואים משחק ולא משנה מה, יש את אלו שהחבר שלהן שונא מכבי אבל למרות זאת לא יפספס משחק בחיים, אלו שאין להן חבר אבל מה כבר יש לעשות ביום חמישי אם לא לראות מכבי, כאלה שאוהדות את מכבי (עם חבר או בלי חבר), וכאלה שביום חמישי יעשו הכל כדי לצאת ולא לראות את המשחק, אבל ייתקלו בו בכל זאת בכל פאב שיש ברשותו פלאזמות. בקיצור, בסוף כולן רואות מכבי.

אוהדות מכבי ת''א בנתב''ג צילום: דוד פליגל

אני משתייכת לסוג קצת אחר. אני לא אוהדת, לא ממש משנה לי התוצאה, אבל בתור אחת שראתה יותר ממשחק אחד ואפילו נכחה בכמה, בהחלט אפשר לומר שזה כיף, בידור וחוויה לכל דבר.

אז הנה מגיע עוד יום חמישי, והפעם (כמו תמיד), זה משחק ממש חשוב ומכבי חייבת לנצח. זה מתחיל בזה שקובעים איפה רואים את המשחק, וכבר בשלב הזה כולם מנדבים את בתיהם. זה ממשיך בהגעה של כולם עד רבע לתשע כשהתפקידים של כל אחד ואחד ברורים. כל אחד יודע איפה הוא יושב ומה הוא היה צריך להביא, ולבסוף - ההתקהלות סביב המסך בדיוק בפתיחה.

בהתחלה עוד יש קצת לחץ, אבל הכל תלוי בצהובים. ככל שהיתרון יותר גדול כך העניין במשחק פוחת וההתקהלות הופכת למפגש חברים רגיל של התעדכנות וריכולים. הבעיה מתחילה כשהמשחק צמוד; הלחץ גדל אצל כולם, אפילו אצלי, והדבר מעורר עניין וגורם לי לחכות למשחק הבא.

אוהדת מכבי ת"א. צילום: רויטרס

גם להיות ביציע זו חוויה. בניגוד לענפי ספורט אחרים, יש המון נשים בקהל, מבוגרות וצעירות. לרוב הן יושבות במקומות הכי טובים, לבושות טיפ טופ (לאו דווקא עם פריט לבוש צהוב כלשהו עליהן), מטופחות מאוד כאילו באו להצגה הכי טובה בעיר בליווי גבר מטופח ולבוש היטב ואין ספק מדוע מצלמות הטלוויזיה מתמקדות לרוב באותם הזוגות במקום לצלם את האוהדים האמיתיים שקופצים בהתלהבות. האווירה מדהימה, הכרוז משתולל ושער 11 לא מפסיק לצעוק, ושוב אני מוצאת את עצמי נהנית - פשוט

כי כיף לי.

זה טבעי לכולם. אף אחד לא שואל איך זה שאני כל כך מבינה, אף אחד לא תוהה כיצד אני מזהה את השחקנים ואיך אני יודעת שזה משחק חשוב. זה טבעי כי זו מכבי, וברור לכולם שאני לא מפגינה כזו בקיאות בשום קבוצה אחרת.

השאלה היא איך קרה שמכבי ת"א היא הקבוצה היחידה שממש הצליחה לעשות את זה אצל בנות. איך זה שהן תמיד ידעו מי זה שארפ (כי הוא חמוד), ויבכו כשניקולה יעזוב (כי זה עצוב), יתבאסו כשבורשטיין פצוע וידעו תמיד מי עומד עכשיו על הקווים.

אוהדת מכבי ת''א צילום: עדי אבישי

אני שייכת לקבוצה של הבנות שלא משנה מה, בסוף תמיד הן תמיד יראו מכבי איכשהו. אני אתבאס כשהם יפסידו ואשמח ממש כשהם ינצחו, גם בלי לדעת את שמות כל השחקנים ובלי להבין מתי יש עבירה ושל איזה צד.

אז למה דווקא מכבי? אולי מפני שכדורגל נתפס כגברי מדי, וכדי לצפות במשחק צריך לשבת באצטדיון פתוח ולקפוא מקור. אולי בגלל שהמשחק אמור (על הנייר) להיות קצר יותר ממשחק כדורגל, אולי כי מבין כל קבוצות הכדורסל, דווקא בצפייה במכבי יש את תחושת השליחות של קבוצה שמייצגת אותנו באירופה (ולרוב מייצגת טוב), ואולי זה פשוט בגלל שלאהוד את מכבי זה הרע במיעוטו.

ומסר אחרון לבחורים בגופיות הצהובות - אם כבר הצלחתם לגרום לכל כך הרבה בנות להסכים עם החבר (או החברים), לשבת בבית מול הטלוויזיה בכל יום חמישי או אפילו להגיע להיכל נוקיה, אז תעשו כבר את העבודה עד הסוף, תגיעו לפיינל פור ותחזרו עם הגביע.