מלחמת אחים: תום פרייז על דרבי הכדוריד של ראשל"צ
תום פרייז, שחקן הכדוריד של אס"א ת"א, ראה את המהומה בדרבי של ראשל"צ והתבייש. הענף שהוא כ"כ אוהב הגיע סוף-סוף לכותרת הראשית, אבל מהסיבות הלא נכונות. האכזבה מהאחים ישועה, הכעס על השופטים, והבקשה מההנהלות. אולי עדיף להישאר בשורות התחתונות באתרי הספורט אבל לשמור על הכבוד
הכדוריד הוא ספורט משפחתי. זה היה ככה מהיום שהכרתי אותו כנער בן 16 בגבעתיים של 1993. ביתי, אוהב ומחבק. ענף בו כולם מכירים את כולם, וגם כשרבים זה כמו לריב בתוך המשפחה. עם חיוך קטן בצד של השפה. משחק של אנשים אינטליגנטים. פיזי ומהיר יותר מרוב משחקי הכדור, אבל בעיקר חכם מהם. לא סתם אחוז האקדמאים בענף הוא הגבוה ביותר. ענף של משפחות טובות.
אפילו משפחת ישועה ואני לא צוחק. אני מכיר את דובי ויוסי יותר מ-15 שנה, עוד מימי דרבי הנוער של ר"ג כשהם שיחקו בארזים ואני בהפועל. אני זוכר אנשים משכילים, משפחה של רואי חשבון אם אני לא טועה. את האבא והדוד שלהם, שמלווים אותם באדיקות בכל משחק, אני מאוד מחבב. את דובי הייתי מחזיר לפעמים הביתה אחרי האימונים שלנו בנבחרת העתודה.
דובי, צר לי מאד על מה שקרה. צר לי בשבילך, משפחתך ומשפחת הכדוריד. בשישי בערב, באולם העירוני בראשל"צ עברתם את הגבול. אני, ששברתי שמונה פעמים את אפי, יכול להבין אותך היטב. את הכאב הפיזי אני מכיר מקרוב וגם את ההשפלה שחשת כשעידן חבט בך בדקה האחרונה של המשחק. אבל בין המעשה של עידן לתגובה האלימה והמביישת שלכם נשמעה שריקה לסיום המשחק, והשריקה הזאת היא מרחק עצום. כל מה שהיה לפניה הוא בגדר התנהגות ברוטאלית של שחקן בזמן משחק, כל מה שקרה אחר כך הוא בגדר עבירה פלילית.
עידן מימון צילום: עדי אבישי
אחיך יוסי צריך לשבת בכלא ואתה צריך לפחות להיות מושעה עד סוף עונה. אני בטוח שכשאתם רואים את הכתבות והתמונות, אתם חשים כאב ובושה עצומים וזה לכשעצמו עונש לא קל, אבל הוא לא מספיק. אני מודע לכך שאני אומר את שעל לבי כשחקן פעיל בליגה, אבל אני מרגיש שלם עם הדבר ומשוכנע שהדברים צריכים להיאמר.
לגלעד מאור ולשחקני מכבי ראשל"צ אני רוצה לומר שאני מצטער עבורכם. אני אוהב ומעריך את כולכם, אבל דובי חייב להיות מסולק מהקבוצה. נכון, אני שחקן בקבוצה המתמודדת מולכם על התארים, אבל יש גבול והפגיעה בעידן ואמו מחייבים את זה. יוסי גבע אמר בשידור חי שהאשמה היא בהנהלות. עתה עליו להוכיח אחריות, מוסר ומנהיגות ולהראות לכולנו לאילו ערכים הוא מחנך את שחקניו הבוגרים והצעירים.
הכשלון לא יתום
אז איך הגענו למצב הזה? אומרים שלהצלחה אבות רבים והכישלון הוא יתום. הפעם הכישלון הוא של כולנו והאשמים הראשיים הם לדעתי השחקנים והשופטים. בליגה הזאת, בה אין לא כסף ולא תהילה, מה נשאר לשחקנים מלבד הלב שלנו, ההנאה שלנו וטוהר המשחק? כנראה נשאר שם עוד משהו. משהו רע. זעם, תסכול או סתם חוסר אחריות ואכפתיות. אנחנו מוותרים על כל כך הרבה בחיים בשביל לשחק את המשחק הזה, אז איך אנחנו מצליחים להיות חברים כ"כ טובים מחוץ למגרש ואויבים כ"כ מרים על המגרש? איפה ההיגיון והאחריות?
עימות בדרבי של ראשל''צ צילום: אלן שיבר
את אותו משהו רע אפשר לפעמים להרגיש גם אצל השופטים. נכון, התפקיד שלכם סובל מיחס כפוי טובה וזלזול. אבל המצב האלים שנוצר הוא גם באשמתכם. אני אומר את זה כשחקן, ואני בטוח שאני לא היחידי – אל תרחמו. אני לא מכיר את חוקת השיפוט, אך אני די משוכנע שאחד התפקידים הבסיסיים של השופט הוא לשמור על בריאות השחקן. אתם לא עושים את זה מספיק. דרושה החמרה בענישה ולא פחות חשוב – אחידות בשיפוט.
על השחקנים לדעת בדיוק איזו עבירה תגרור כרטיס אדום ואף הצלבה במקרה הצורך. ביכולתכם להזהיר אותנו שוב עם עליית הקבוצות למשחק. אתם יכולים לקחת את הקפטנים לשיחה כשהמשחק מתחמם. אני
משוכנע לחלוטין שכל השחקנים יהיו מאחוריכם במהלך שיבהיר מחדש את הכללים וישמור על הבריאות של כולנו.
ולסיום פנייה להנהלות ולאוהדים. שיחקתי בחמש קבוצות בליגה ובכל מקום הדברים פחות או יותר חזרו על עצמם. ביטויים כמו "כנסו בהם", "תפרקו אותם" וגם גרועים יותר נשמעים בכל חדר הלבשה. בקבוצה בספרד לעומת זאת שמעתי ביטויים כמו "שחקו חזק", "תעשו פאול אגרסיבי" ו"תילחמו". הרעיון הוא אותו הרעיון אבל ההבדל בגישה הוא גדול. הנהלות יקרות, אתן משקיעות את מעט הכסף שיש לכן בנו השחקנים. אתן בונות קבוצות עם חזון. מתפקידכן הוא לשמור עלינו. אם ניפצע, החזון שלכן לא יתגשם.
אחי, איפה אתה?
מילה אחרונה לאוהדים. אתם נותנים לנו כ"כ הרבה כשאתם נמצאים שם לצידנו. אבל כשאתם עוברים את הגבול, אתם פוגעים בנו. תתרכזו באנרגיות הטובות כי הטוב בסופו של דבר מנצח, וגם אם הוא לא מנצח לפחות הוא מפסיד גאה.
דרבי הכדוריד צילום: עדי אבישי
עד היום אני זוכר בכאב עצום את ה-32:32 במשחק מספר 5 שגרם לי ולהפועל ראשל"צ להפסיד את האליפות. אני משחזר את הרגעים ההם הרבה יותר ממה שהייתי רוצה, והדבר היחידי שמחמם לי את את הלב הוא זיכרון של קהל אדום נפלא ומחבק, הקהל הכי מופלא שראיתי, קהל שסחב את הקבוצה אל הרגעים האלה של שניות מאליפות בואו נשמור את זה ככה. רק זיכרונות טובים, גם אם לפעמים הם עצובים.
בשישי בערב באולם העירוני בראשל"צ הכדוריד הישראלי הגיע לתחתית. המשפחה שלנו מעולם לא נראתה כ"כ רע. כשילד קטן הולך בצעדי אחיו ומתחיל לשחק כדוריד הוא עושה את זה מהסיבות הטהורות ביותר, אהבה תמימות וכי אחיו הגדול הוא מודל לחיקוי.
במהלך שנותיי כשחקן הכרתי לא מעט אחים: טולי ודני ליבגוט, איתי ולירון פיירמן, אמיר ואייל שור ואחרים. אפילו אני הגעתי לענף בעקבות אחי יריב ואחי בן ממשיך את שנינו. כמה חבל, אני חושב כשאני נזכר בשני זוגות אחים נוספים, מימון וישועה.
אתרי הספורט כבר מזמן הורידו את כתבת המהומה בדרבי מהכותרת הראשית, אבל היא עדיין נמצאת במקום טוב באמצע ועם הרבה יותר תגובות. מגיע לנו לקבל הכרה ותהילה, ולפעמים גם כותרת ראשית, אבל אם צריך להגיע לנקודת שפל שכזו בכדי שזה יקרה - אני מעדיף להישאר עם חמש התגובות הרגילות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם