משתגעים על מארי: אנשי השנה של 2009

מכוער, פרחח, רוטן ונוהם. לא כך דמיינו באנגליה את הטניסאי הגדול ביותר שיצא מלונדון מאז פרד פרי בשנות ה-30, אבל אנדי מארי הוא, כנראה, היורש המיוחל. "שם המשחק" מציג: האנשים שיעשו לנו את שנת 2009

הארי פירסון, אנגליה | 1/1/2009 22:00

מאז שהג'נטלמן החובבן פרד פרי זכה בתואר היחידים של ווימבלדון במשך שלוש שנים ברציפות (1936-1934), אף גבר בריטי לא הניף את המגן המוזהב המפורסם במגרש המרכזי. עם כל עשור שחלף, הזעקה לגיבור תוצרת בית שיצליח ללכת בדרכו של פרי הפכה להיסטרית יותר.

אנדי מארי. צילום: רויטרס

בשנים שלאחר מלחמת העולם, רוג'ר טיילור, ג'ון לויד וחבורה של שחקנים מוכשרים פחות קרסו תחת לחץ מכבש הציפיות הלאומי. צמיחתו של טים הנמן כטוען כמעט אמיתי לכתר ייצרה גל סוער (אך מעודן) של קנאות פטריוטית בקרב קהל הגברים והנשים המנומסים שמגיעים מדי שנה לווימבלדון.

הדבר הפך למביך, במיוחד לנוכח העובדה כי כל מי שהיה לו מושג אמיתי בטניס ידע שלהנמן – מנומס, נעים ויפיוף בסגנון "הילד של השכנים" – פשוט לא היו הכלים שיאפשרו לו להטריד את השחקנים הבכירים בסבב העולמי של תקופתו.

ואז הגיע אנדי מארי. בהרבה מובנים, הצעיר הוא "אנטי הנמן". הוא רזה, רפוי, מנומש, קודר וזועף, מתנהל בראיונות בסוג של מרד נעורים, כאילו כל אחד כזה עלול להסתיים בעזיבה רועמת שלו, טריקת הדלת אחריו והאזנה ל"גרין דיי" בפול ווליום בחדרו בבית ההורים.

בעוד הנמן הוא התגלמות של מחוזות הבית (האזור שמסביב ללונדון), מארי הפציע מהעיירה דאנבליין שבסקוטלנד, מקום שאותו מכירים רוב הבריטים כזירה למקרה רצח המוני מחריד שזעזע את הממלכה. בצעירותו, מארי נבחן בגלזגו ריינג'רס והוא משמר את הגישה המרירה המסורתית של הסקוטים כלפי אנגליה והאנגלים. העובדה שהקיא במגרש כמה פעמים במהלך הקריירה שלו הולמת אותו במיוחד.

אבל ככל שהוא נכשל, אולי, בגזרת הקסם האישי, העובדה היא שמארי הוא שחקן הטניס הטוב ביותר שיצא מבריטניה מזה עשורים. לקראת סוף עונת 2008 הוא אותת מה הוא עתיד להפיק בשנה הבאה, לאחר שהגיע לגמר ה-US OPEN,

זכה בכמה טורנירים, ביניהם שני טורנירי מאסטרס ונצחונות על רפאל נאדאל ורוג'ר פדרר (שאותו ניצח כבר שלוש פעמים).

השינוי הגדול נבע אמנם בחלקו מהתבגרותו הפיזיולוגית, אבל בעיקר תרם לכך מאמנו החדש, מיילס מקלאגן, שהחליף בתפקיד את בראד גילברט המנוסה, לאחר שמארי נפרד ממנו בסגנון האופייני לו. מקלאגן עזר למארי למצוא את סגנון המשחק הטבעי שלו ולתעל את הזעם והעצבנות לטובת המשחק.

לפתע, ההמתנה של מרכז אנגליה במשך 70 שנה ליורש של פרד פרי הגיעה לסיומה. העובדה שהוא הגיע בצורת פרחח מכוער, רוטן ונוהם, היא רק עוד אחת מהאירוניות הנפלאות של החיים.