רוחות הצפון ומר פוקס: סיפורי כדורגל חורפיים במיוחד

משחק כדורגל באנגליה שנערך בטמפרטורות נמוכות, גם מתחת לאפס, אינו דבר נדיר. אבל לא כשמדובר במורה להתעמלות ובתלמידי תיכון תמימים, שהמרדף אחר הכדור הוא הדרך היחידה שלהם להתחמם. לכבוד החורף, "שם המשחק" מציג: סיפורים מקפיאים

הארי פירסון, אנגליה | 28/12/2008 0:00

כשאתה גדל בצפון מזרח אנגליה, מזג אוויר חורפי וקר הוא חלק בסיסי מחוויית הכדורגל שלך. אחרי הכל, זה אותו אזור גיאוגרפי שבו שופט הפסיק משחק בליגת החובבים רק לאחר ששחקן חמישי התמוטט על המגרש עקב מכות קור.

להיקבר חי בסערת שלגים? צילום: אי-פי

העובדה שאותו שופט חיכה כל כך הרבה זמן עד שהגיע להחלטה רק מוכיחה את המנטליות המקומית. ארבעה שחקנים שמפונים לבית החולים בעקבות תופעות הקשורות לטמפרטורות נמוכות במיוחד לא הספיקו לו. כשהחמישי קרס, הוא השתכנע.

גם המורה לספורט שלי בתיכון, מר פוקס, היה מאמץ אותה גישה. למעשה, הוא ודאי היה מחכה עד שכלבי סן ברנרד היו מחלצים לפחות שישה שחקנים. למר פוקס היה שפם עבות וסרקזם בריא. הוא חזר וסיפר לנו בכל פעם מחדש איך לידס יונייטד שמה עליו עין כבר בגיל צעיר, אבל לצערו הוא החמיץ קריירה מקצוענית בגלל פציעה בברך.

נראה שהוא סבל בעבר והיה נחוש לגרום לנו לסבול גם כן. תחת מרותו של מר פוקס, הפחד להיקבר חי בסערת שלגים או להיסקל למוות על ידי ברד בגודל של כדורי גולף היה שם כל הזמן. אפילו באמצע יולי.

באחד החורפים, כשבית הספר היריב לא הצליח להגיע למשחק נגדנו בגלל סופה קשה, מר פוקס החליט שאחר הצהריים אינו יכול להתבזבז כך סתם וארגן משחק מאולתר מול קבוצה של תלמידים מכיתות אחרות.

למרות המחאות, החשש מהתפרצות מרדנית אלימה נגדו והניסיון התמים של כמה ילדים קטני קומה להתחבא בארוניות, מר פוקס הכריח 22 נערים מסכנים לצאת מחדר ההלבשה החמים אל תנאי מזג אוויר שהיו גורמים לאסקימואי לזחול חזרה לאיגלו שלו.

אלה היו הימים שבהם שוערים עדיין לא לבשו כפפות והיית חייב להביא פתק מאמא אם התכוונת לערוך חימום עם חולצה ארוכה מתחת לחולצת המשחק. רוחות הצפון שרקו והיכו ללא רחם. השלג הסמיך התעופף כמעט במאוזן. הראות היתה כל כך רעה שלא הצלחת לראות את השער כשאתה עומד ליד נקודת ה-11 מטר. כל מסירה למרחק של יותר משלושה

מטרים היתה ספקולציה בלבד.

אני הייתי קפטן הקבוצה. שיחקתי כחלוץ מרכזי. לרגע אחד הגיע הכדור לרגליי בדרך נס. פרצתי לכיוון שבו קיוויתי השער נמצא, נעליי נאבקות בשלג. במעורפל, דרך מסך לבן, הצלחתי לזהות דמות רוקדת במקום - שוער היריבה מנסה להתחמם. בעטתי את הכדור לכיוונו, ראיתי איך הרוח מעיפה את הכדור ימינה, שמאלה ושוב ימינה, עד שהוא נחת ברשת.

החגיגות אחרי השער היו הארוכות והאותנטיות ביותר שאני זוכר במשחק בית ספר. זו לא היתה תוצאה של שמחה והתרגשות יוצאות דופן אלא הדרך היחידה שלנו להתחמם באותם רגעים.

אחרי מה שנראה כאילו חלפו שלושה ימים שלמים, המורה לספורט המטורף שלנו הודיע שהמשחק הסתיים כשצעק, "זהו, נגמר". מאוחר יותר הודה שהכדורית הקטנה במשרוקית שלו קפאה מתישהו במחצית הראשונה.