בדרך אל כוס התה: סיפורי כדורגל חורפיים במיוחד
מה כבר יכול להביא אוהד כדורגל שפוי למשחק בין סאות'אנד יונייטד וגרימסבי טאון בליגה הרביעית? לא הרבה, אם לוקחים בחשבון את הקור העז ואת ה-0:0 המשעמם. אלא שעבור אוהד אחד, דווקא המשחק הזה שינה את חייו. לכבוד החורף, "שם המשחק" מציג: סיפורים מקפיאים
(דצמבר 1987)
בתחילת דצמבר 1987 הייתי עסוק בלימודי המאסטר שלי באוניברסיטת אסקס. החזרה לאנגליה, אחרי ארבע שנים בדרום אמריקה, הזכירה לי כמה קר ואומלל יכול להיות פה בחלק הזה של השנה. אבל כשהקבוצה שלך משחקת ממש מעבר לפינה, אפילו אם זה במשחק לילה חורפי ומדכדך במיוחד, אתה לא יכול לפספס את ההזדמנות. אז נכנסתי לאוטו ונסעתי את המרחק הקצר למגרשה של סאות'אנד יונייטד, רוטס הול, כדי לראות אותה משחקת נגד הקבוצה שלי, גרימסבי טאון, במסגרת מה שהיה באותם ימים הליגה הרביעית.
משחק חורפי ומדכדכך. צילום: אי-פי
במשחקים מהסוג הזה נהגתי באופן קבוע לתפוס מקום ביציע האורחים שמאחורי השער (אלה היו אז עדיין יציעי עמידה) כדי לראות אם אני עוד מכיר מישהו מאוהדי גרימסבי. למרבה התדהמה, מצאתי ברוטס הול קבוצה של 50 אוהדים בערך, מרוכזים בצפיפות, כנראה בניסיון נואש לא למות מקור.
הם הגיעו מהצפון הרחוק, מרחק לא מבוטל בלילה קפוא שכזה, מה שהצביע על מסירות אינסופית כמעט. מעטה דק של קרח כיסה את משענות העמידה ביציע והיה קר כל כך שיכולנו לראות מרחוק את הבל הנשימה הסמיך שיצא מפיהם של השחקנים ואת אדי הזיעה מתנשאים מעל גבם לנוכח הטמפרטורה הנמוכה כל כך ששררה במגרש.
באופן צפוי לחלוטין, המשחק עצמו היה מחריד. משטח הדשא היה קפוא לגמרי והתאים הרבה יותר למשחק הוקי קרח. השריקה לסיום המחצית הראשונה התקבלה בברכה ובאנחת רווחה גדולה. ביציע האורחים היה קיוסק קטנטן, שם מכרו משקאות חמים. הצטרפתי לתור של אוהדי גרימסבי. לא הכרתי איש. הם היו צעירים יותר, דור חדש של אוהדים שלא גדל יחד איתי ביציעים.
אם כילד אתה לא מחמיץ אף משחק, אתה זוכר כל פרצוף שבו אתה נתקל מדי שבוע, אבל כאן לא זיהיתי איש. בחור נמוך אחד עמד ממש לפני, יכול להיות שהיה בן גילי אבל קשה לדעת. "הגעת כל הדרך מגרימסבי?" שאל בקול גבוה, כאילו עדיין לא התחלף לו הקול. סיפרתי לו שאני לומד באוניברסיטה בקולצ'סטר, אבל אני סובל קשות כי חזרתי מארבע שנים בפרו ושינויי מזג האוויר קיצוניים מדי עבורי.
התחלנו לשוחח על כדורגל פרואני, גרמתי לו לצחוק כמה פעמים, עד שהגענו למחם. "תשמע", הוא אמר לפתע, "בדיוק התחלתי להוציא פנזין בשם When Saturday Comes. למה שלא תכתוב לי משהו על הכדורגל בפרו? תכתוב חופשי, מצחיק. תשתולל". באופן מוזר, רק שבוע קודם לכן הייתי במסיבת סטודנטים ושם נתקלתי לראשונה באותו פנזין, קראתי את כולו ונהניתי מכל רגע. פתאום זה נראה כמו צירוף מקרים יוצא דופן.
שמו היה ביל ברואסטר, כיום כתב כדורגל ומוזיקה אגדי, והפכנו לחברים. אלה היו הימים שלפני האינטרנט, כשהיית צריך לפקסס את הכתבות שלך לאיזה מכשיר מרוחק ולהתפלל שהחתול לא אכל אותן בצד השני. ביל פרסם את הכתבה של על פרו ו-20 שנה אחר כך אני עדיין כותב באותו עיתון.
אני זוכר את אותו לילה היטב. המשחק
הסתיים ב-0:0 ועל המגרש קרה כל כך מעט שלרגע שוער גרימסבי, סטיב שרווד, הסתובב ופתח בשיחה איתנו. בין היתר הוא אמר לנו, "אתם צריכים להיות משוגעים כדי לאהוד אותנו".
בסיום המשחק כבר לא יכולתי לחוש את כפות הרגליים, שלג החל לרדת והתחלתי להרהר באפשרות שאמצא שם את מותי. אבל הבחור הקטן לידי היה בדרן משובח, חיבבתי אותו מיד ומאותו רגע חיי לא חזרו להיות מה שהיו.
בזכות העובדה שאזרתי אומץ ויצאתי למשחק ההוא אל מול הקור הגדול, התפרסם מאמר הכדורגל הראשון שלי, הפנזין הפך למוסד בכדורגל האנגלי וחיי שינו כיוון לזה שבו תמיד חשקתי, גם אם שמרתי זאת בסוד. המוסר השכל ברור: צא אל הקור הגדול כדי להיות נוכח במשחק ליגה רביעית שמסתיים ב-0:0 והגורל יחזיר לך כגמולך בסופו של דבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם