מריח כמו תשס"ח: גם האליפות בסכנה?
עם כל שבוע שחולף, העונה של מכבי ת"א נראית כהמשך ישיר של הקודמת. בעונה שעברה זה עלה בשני תארים, אתמול הלך תואר ראשון
גם אשתקד הלך למכבי טוב באירופה וזוועה בליגה; גם לפני שנה קבוצות ישראליות לא היו צריכות להיות במיטבן כדי לפרק את מכבי ולפחות במחצית הראשונה אתמול, נהריה בהחלט לא הבריקה; שלא לדבר על זה שכבר שבוע שני ברציפות, ככל שהמשחק מתקדם, הלחץ ואובדן העשתונות של מכבי ת"א מפוררים אותה מבפנים. בעונה שעברה זה עלה בשני תארים, אתמול הלך תואר ראשון לתשס"ט. ומה עם התואר השני?
כשפיני גרשון אמר שנהריה מפחידה אותו יותר מלה-מאן, הוא ידע למה. גם כשתואר ישראלי מונח על הכף, למשחקי יורוליג מכבי מגיעה יותר חדה ומוכנה. מהצד השני, היריבות בארץ יודעות בדיוק מה צריך לעשות נגדה. כל מאמן מתחיל בישראל - וג'ינו רחוק מלהיות
כזה - יודע שלליאור אליהו אפשר לתת מטר, שצריך לעצור לעומרי כספי את משחק הריצה, שכדאי ללחוץ את הכדרור של ארויו ושכל ניסיון חדירה לרחבה של מכבי מניב תוצאות.
פיני גרשון בסך הכל רצה להגיע בשלום לפגרה ואז לעשות רי-שאפל בהרכב. באירופה זה עבד, אבל נהריה קלקלה לו את התוכניות. עכשיו הוא תקוע עם אלטון בראון ובלי גביע ואת כל התמונה הזו אמור לשנות גארד אחד שעדיין מחפשים.
כשמכבי מפסידה היא תמיד הסיפור, אבל הלקח האמיתי נמצא אתמול דווקא בצד השני: שישה מאמנים עפו מתחילת העונה כי בכדורסל הישראלי משוכנעים שזו הדרך היחידה לשנות מומנטום. לפעמים זה עובד, לפעמים פחות.
כשנהריה היתה על הפנים, היא נתנה לג'ינו לעבוד בשקט והאמינה שגלגל המומנטום עוד יסתובב לכיוון שלה. לפחות מהבחינה הזו, נעשה אתמול בעין-שרה צדק ספורטיבי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם