משוחררת: הסיפור המדהים של תמרה בואי
היא גדלה בשכונת עוני, הפכה לכדורסלנית הכי מוצלחת בתולדות הקולג' שלה, זכתה באליפות המכללות עם שי דורון, הכירה בת זוג ולגדל ילדה, והספיקה לשחק ביוון פעמיים. למרות זאת, את החוויה ממתקן הכליאה בנתב"ג, בו בילתה שלושה ימים עקב חלמאות ישראלית, השחקנית של בני יהודה לא תשכח לעולם
אפשר להבין אותה. במשך שלושה ימים היא הייתה כלואה בחדר קטן עם שלוש נשים נוספות, שלושה ימים בהם בקושי הצליחה להכניס משהו לפה. העובדה שהייתה בעונה שעברה מלכת הסלים של ליגת העל הישראלית לא הרשימה את אנשי רשויות ההגירה, שלא אישרו את כניסתה לארץ ושלחו אותה למעצר. גם תחינותיה בפני הסוהרים, שיאשרו לה לפחות להרים טלפון למישהו בקבוצתה החדשה, נותרו ללא מענה.
"היא הייתה בהלם", מספר מנהל הקבוצה יורם מורשתי, שאסף אותה לאחר שחרורה מהמעצר, "הדבר הראשון שהיא אמרה זה שהיא רוצה לאכול. בחיים לא ראיתי בחורה כזאת שיושבת וכל הגוף רועד לה".
מורשתי לקח את בואי למסעדה, שם הצליחה להירגע מעט. "אני לא מאשימה אף אחד", אמרה באצילות, בין ביס לביס, "אלה דברים הקשורים בביטחון וחייבים להיות זהירים. אני פשוט לא מבינה למה לא תיקשרו איתי במהלך שלושת הימים האלה. לא אמרו לי כלום, לא דיברו איתי".
למחרת בצהריים, לאחר שכבר הספיקה לצפות בקבוצתה מפסידה 92:61 לאליצור רמלה, היא מקבלת אותי בחיוך רחב בדירת השחקניות הזרות של בני יהודה, בשכונת נווה כפיר בת"א.
אנחנו מתיישבים בסלון, שם עדיין פזורות מזוודותיה מאמש, ובואי מתפנה לשחזר את שלושת הימים הארוכים שעברו עליה במעצר. "נחתי ביום שבת לפנות בוקר בטיסה מיוון, ובביקורת הדרכונים עצרו אותי ושאלו אותי למה אני פה", היא אומרת. בואי ניסתה להסביר שהגיעה לארץ כדי לשחק כדורסל, אך ללא הועיל. גם טלפון מהיר למאמן בני יהודה, רועי אייזנברג, לא עזר. "הם ערכו עלי חיפוש ושלחו אותי להמתין", היא מספרת.
בזמן שבואי ממתינה, אנחנו נעקוב אחרי הקריירה שלה ואחרי המהלכים שהביאו אותה לישראל, מדינה שלא קיבלה אותה הפעם בזרועות פתוחות.
היא נולדה בלאנסינג, בירת מישיגן שבצפון ארצות הברית. "זו
בואי התאמנה באתלטיקה קלה בבית הספר, ורק בכיתה ט', לאחר שגבהה בכמה סנטימטרים טובים, הצטרפה לנבחרת הכדורסל של התיכון. "לא רציתי לשחק כדורסל בכלל", היא נזכרת, "אבל אחי הגדול הכריח אותי. בהתחלה לא נהניתי, כי בשנה הראשונה לא הייתה לנו קבוצה טובה במיוחד. למרות זאת החלטתי שאם אני עושה משהו אני עושה אותו עד הסוף, והכרחתי את עצמי להשתפר. בכל מקרה הייתי חייבת לשחק, אחרת אח שלי היה מכסח אותי".
אותו הדחף להצליח מאפיין אותה גם היום. "אם אתה זקוק לכך שמשהו יעשה, אני אעשה זאת. אני מאמינה שכל יום אפשר וצריך להשתפר. אני אהיה התמרה בואי הכי טובה שאני יכולה להיות".
בואי הצליחה להשיג מלגת כדורסל ל"בול סטייט" באינדיאנה, שם שיחקה כסנטרית. "אין הרבה שחקניות מהאזור שלי שממשיכות לקולג'", היא אומרת, "אני הייתי מיוחדת בנוף הזה. בכל תהליך הקבלה לא קיבלתי עזרה, גם אימא שלי לא ידעה איך לסייע לי. פשוט קפצתי ראש וקיבלתי הזדמנות בזכות זה שהייתי טובה".
"בתקופתי היינו לא רעות, השגנו מעל 20 ניצחונות בכל עונה אבל עדיין לא העפלנו לטורניר הארצי. למרות זאת תכנית הכדורסל שלהם מקצועית מאד והיו לנו תנאים טובים ואולם חדש ויפה. עבדתי קשה וזה השתלם. שיחקנו מול הקבוצות הטובות במדינה וניסיתי לסחוב את חברותיי לקבוצה יחד איתי". בואי העמידה ממוצעים של 20.6 נקודות ו-8.4 ריבאונדים למשחק, ונבחרה פעמיים לשחקנית המצטיינת בקונפרנס שלה, ה"מיד-אמריקן קונפרנס".
במקביל עשתה בואי תואר ראשון בניהול ספורטיבי. היא לקחה קורסים בכלכלה ובחשבונאות, ולמדה את כל חוקי ההעברות והגיוס בליגת ה-NCAA. היא התמסרה גם לתחביביה, קריאה וכתיבת שירה. "הייתי תלמידה טובה", היא אומרת, "אהבתי מאד את התקופה הזאת והיו לי הרבה חברים".
בואי לא הסתפקה בכדורסל ובלימודים, ואחרי לחץ מתון היא מודה שהעיסוק העיקרי שלה בקולג', כמו כל שאר האמריקאים, היה לחגוג. "הייתי במסיבות", היא נשברת בחקירה, "הרבה מסיבות. זה היה קודם כל מסיבות, אחר כך כדורסל ואז לימודים".
ב-2003 סיימה בואי את לימודיה וניגשה לדראפט ה-WNBA, שם היא נבחרה במקום ה-36 על ידי הוושינגטון מיסטיקס.
"הייתי הראשונה מהקונפרנס שלי שנבחרה בדראפט", היא מתגאה, "אבל באותו זמן לא הבנתי עד כמה זה מדהים. הייתי צעירה וטיפשה. לא הופתעתי מהבחירה ולא ידעתי להעריך אותה". למרות הבחירה, בואי לא צורפה לקבוצה לאחר שהיא סבלה משברי מאמץ במהלך אימוני טרום העונה ושוחררה.
הטראומה גרמה לבואי לפקפק בהמשך הקריירה שלה. "הפסקתי לשחק", היא אומרת, "חשבתי לתלות את הנעליים כי הרגשתי שזה הזמן להצטרף לעולם האמיתי, למצוא עבודה אמיתית". היא השתקעה במרילנד ושם הצטרפה לצוות האימון של קבוצת הנשים של אוניברסיטת מרילנד.
בואי שימשה כעוזרת מאמן במשך שנתיים וחצי. "הרווחתי מזה הרבה", היא אומרת, "היום זה עוזר לי להתנהל מול מאמנים ולראות דברים מנקודת מבט שונה כאשר אני על המגרש". ב-2006, עונתה האחרונה בקבוצה, היא זכתה באליפות ה-NCAA ביחד עם הכוכבת הישראלית של הקבוצה, שי דורון.
הזכייה בתואר עשתה לה תיאבון. "עזבתי לאחר האליפות", היא אומרת, "צפיתי בבנות משחקות מהקווים וזה דיכא אותי. הרגשתי שאני עדיין צעירה ושיש לי את היכולת לשחק. התגעגעתי לזה נורא".
בואי, שניסתה להסתדר בעולם הכדורסל ללא סוכן, נעזרה בחבר והגיעה לאיסלנד. "באותה תקופה היו בליגה האיסלנדית רק שש קבוצות. לא הייתי אומרת שהייתה שם רמה גבוהה, אבל זה מקום טוב להתחיל בו".
היא קלעה 30.5 נקודות למשחק והורידה 14.8 ריבאונדים בעונת 2006/2007. אחר כך חזרה לארצות הברית וחתמה אצל סוכנת. היא נשלחה ללטביה, אבל סבלה מהתנאים וביקשה לעזוב. באמצע העונה שעברה היא נחתה בישראל, בהפועל ת"א.
"ישראל מקום נהדר", היא אומרת, למרות התלאות האחרונות שעברה, "יש פה ליגה טובה עם שחקניות טובות. יש תחרותיות וזה חלק מהסיבה שחזרתי. האמת ששמעתי על ישראל לפני כן. הייתי אמורה להגיע לכאן מיד אחרי הקולג', אך חששתי. שמעתי על הדברים שקורים פה ואימא שלי דאגה אז ויתרתי. היום אני מצטערת על כך, אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום הייתי באה בוודאות".
בואי נתנה עונה מצוינת בהפועל, שזיכתה אותה במלכות הסלים עם 24.8 נקודות בממוצע, להן הוסיפה 12.3 ריבאונדים. היא זוקפת חלק מההישג לעובדה ששיחקה 40 דקות בכל משחק. "היינו רק חמש שחקניות", היא מסבירה, "אבל בחרנו להתמודד עם המצב ולא להירתע. אני העדפתי להסתכל על חצי הכוס המלאה, מאד אהבתי את הבנות בקבוצה ועשיתי את מה שאני צריכה לעשות".
במהלך טיוליה בעולם הצליחה בואי גם להקים משפחה. יש לה בת זוג אמריקאית העובדת כיועצת השקעות, וילדה בת שנה שאותה הרתה בת הזוג. "חלק מהסיבה שהיא הייתה בהריון זה כדי שאוכל להמשיך לשחק כדורסל", היא אומרת, ומספרת שעדיין לא החליטה אם להביא את בת זוגה והילדה לישראל. "אני אבדוק עם שותפותיי לדירה ונראה מה יקרה הלאה".
בקיץ האחרון, לאחר שעזבה את ת"א, התאמנה בואי במחנה אימונים של המינסוטה לינקס מה-WNBA. "למדתי הרבה וראיתי לראשונה צד חדש בכדורסל. זו רמה מאד גבוהה", היא אומרת. לצערה, בואי לא הוחתמה בקבוצה.
"אני חושבת שלא הייתי מספיק מרוכזת", היא אומרת, "היו לי יותר מדי דברים על הראש". חלק מאותם דברים הם לימודיה לתואר שני בחשבונאות וניהול פיננסי, אותו משלימה בואי דרך האינטרנט. אבל בואי לא מאוכזבת מכישלונה בליגה הטובה בעולם.
"אני לא דוחפת את זה חזק מדי", היא אומרת, "ודאי שזה חלום לשחק ב-WNBA ואני מאמינה שהוא יתגשם, אבל בבוא העת. אני עדיין צעירה ויש לי זמן". עד שיוגשם החלום, היא ממשיכה לנסות את מזלה ברחבי העולם. "אני זורמת עם הקריירה שלי והולכת איתה לאן שהיא לוקחת אותי", היא מסבירה, "אני גם כזאת שלא אוהבת להישאר באותו מקום זמן רב מדי. אני אוהבת שינויים".
את העונה הנוכחית פתחה בואי בקבוצת אריס הולרגוס מיוון. גם הפעם לא עמדה הקבוצה היוונית בהתחייבויותיה לשחקנית. "נעקצתי פעמיים ביוון", היא אומרת, "אני לא חוזרת לשם יותר". לאחר שהסתובבה ביוון שלושה שבועות בחוסר מעש, הצליחה הסוכנת שלה לקשר בינה ובין בני יהודה. בואי שמחה לגלות בקבוצה את מאמנה מהימים בהפועל, רועי איזנברג.
כאן, אנחנו חוזרים לחדר ההמתנה בנתב"ג. מסתבר שתקופתה של בואי בהפועל היא שסיבכה אותה עם רשויות ההגירה, שכן במועדון לא הוציאו לה אשרת עבודה מסודרת, ולאחר יציאתה מהארץ בחודש מרץ האחרון היא סומנה כמסורבת כניסה. בבני יהודה לא היו מודעים לנושא והופתעו לגלות שנעצרה בביקורת הגבולות.
מיד עם היוודע הדבר נחפז איזנברג לשדה התעופה וניסה לשחרר את בואי, אך לטענתו נתקל באטימות מצד אנשי משרד הפנים. "בהתחלה אמרו לי שהיא מסורבת כניסה ומוחזרת ליוון. רק למחרת בצהריים, כשהבנתי שהיא לא נחתה חזרה ביוון, גיליתי שהיא למעשה במעצר".
לדברי איזנברג, הוא הציע לשחרר את בואי בערבות אך במשרד הפנים סרבו. במהלך שהותה במעצר ניסו אנשי בני יהודה, באמצעות עורך הדין בן ציון בעאייר, לעשות הכל על מנת לשחרר את השחקנית שלהם, אך ללא הצלחה.
המיניבוס נעצר ליד מתקן הכליאה, ובואי המותשת הבינה שהסתבכה. "הכניסו אותי לחדר קטן עם כמה נשים נוספות, שבו היו כמה מיטות, שירותים ומקלחת. קפצתי על המיטה העליונה והלכתי לישון", היא אומרת.
במהלך היומיים שאחרי, בואי חסרת האונים קיבלה מעט מאד מידע לגבי מצבה או הסיבה שבגינה נעצרה. היא ידעה רק שעניינה בטיפול, אך לא היה לה מושג מתי תשוחרר.
"לא נתנו לנו לצאת מהחדר וקיבלנו אוכל מזוויע", היא אומרת, "יום ראשון היה הקשה ביותר עבורי. לא בכיתי או צעקתי, פשוט ניסיתי להישאר רגועה. כל הזמן שאלתי אם אני יכולה לטלפן ולא אישרו לי. באותו רגע באמת לא הבנתי מה קורה. לא הבנתי למה לא מספרים לי מה קורה. במהלך כל היום לא אכלתי ולא הצלחתי לישון".
למחרת בבוקר, אחר לילה בלי שינה, בואי איבדה את סבלנותה. "בבוקר החלטתי שאין מצב שאני נשארת עוד יום", היא אומרת, "לא יכולתי לסבול זאת יותר. דפקתי על הדלת וביקשתי לדבר עם האחראי, אחרת אני אתחיל להשתגע".
הפעם התחנונים עזרו. בואי קיבלה טלפון מהקונסוליה האמריקאית שמבשר לה שהשחרור קרוב. בינתיים גייסה בני יהודה 30 אלף שקל מהספונסר שלה, ציון סימן טוב, אותם הפקידה כערבות בידי משרד הפנים. בשעות אחר הצהריים, לאחר שלושה ימים מייאשים, היא יצאה לחופשי.
"זו הייתה הקלה ענקית", היא אומרת, "לצאת החוצה היה נהדר. רק רציתי להתקלח, לאכול ולישון. בכל הימים שלי שם בקושי אכלתי, והתקלחתי רק פעם אחת. הייתי מיואשת לגמרי ורק רציתי לדעת מתי אני משתחררת. אבל אני לא כועסת. קרה מה שקרה והעיקר שזה הסתיים".
מבחינתה של בואי התקרית המביכה היא היסטוריה, וכעת היא מרכזת את כל מרצה למען הצלחת בני יהודה. "זו הקבוצה שלי", היא מחייכת, "אני מאמינה בה".
תגובת משרד הפנים: "משרד הפנים אינו אמון על מתקן המסורבים ועל התנאים הנהוגים בו ועל כן, יש להפנות השאלות בדבר שיחות טלפון למשטרת ההגירה. אנו ממליצים לנציגי הקבוצה, לרבות מר רועי איזנברג, להציג את העובדות במלואן ובמלוא דיוקן, למען ציבור הקוראים ידע כי הקבוצה היא זו שיצרה את המצב המביך עבור השחקנית ולא אף גורם אחר".
תגובת שאול איזנברג: "מעצרה של בואי לא קשור לשום תקופה בהפועל ת"א. עובדה שבשנה שעברה שיחקה איתה בקבוצה אדנישה קורי שהיום משחקת באליצור חולון, ואותה לא עצרו בכניסה לארץ. בני יהודה לא הוציאו לה אשרת כניסה, אבל מי שאשם בביזיון הזה הוא משרד הפנים שלא שיחרר אותה. בשחקן לא היו מתעללים ככה כמו שעשו לאישה".
הכתבה מתפרסמת במקומון זמן ת"א
נא להמתין לטעינת התגובות
