אתה החוליה החלשה,שלום
בימים בהם מאמן הכדורסל הישראלי הפך למריונטה של עסקנים, שאף אחד לא יתפלא למה הענף לא מתקדם לשום מקום
בואו נהיה לרגע זבוב על הקיר בישיבה הזו. "בושה," אומר עסקן א,' "איך עם שחקני NBA כמו דריילון ברנס וברנדון מקנייט, שעולים מיליונים, אנחנו לא מצליחים לנצח את עירוני ר"ג." "חרפה," מצטרף עסקן ב,' "איך עם כוכבי נבחרת כמו ולאדי ירמישין וארז קוחנסקי אנחנו מדורגים כל כך נמוך." "כלימה," רושף עסקן ג,' "על מה זרקנו כל כך הרבה כסף? לפטר את המאמן."! וכולם מצטרפים בשאגות. ואם לא שלשום, תמיד יש את השבוע הבא.
במשך שנים נהגו אנשי הכדורסל לצחוק על אנשי הכדורגל ועל התנהגותם הקפריזית, אבל נדמה שהפעם שני הענפים נותנים זה לזה פייט של ממש. אמש הושלם המחזור השישי מתוך 22 של עונה רגילה, רק קצת יותר מחודש של ליגת ווינר מאחורינו, ו-12 קבוצות הליגה כבר נפרדו לשלום מארבעה מאמנים. הפתרון של לזרוק את הסמכות המקצועית הבכירה במערכת הפך לקל ביותר, לכיסא המפלט עליו כולם מזדרזים ללחוץ כשקצת קשה.
אם מישהו חושב שאין לכך השפעות, הוא אידיוט. המאמן בכדורסל הישראלי הופך לאט-לאט לבובה, מריונטה של אנשי הנהלה ועסקנים מוניציפליים, מוח להשכרה. פעם זו היתה תכונה שיוחסה לקבוצות המתנהלות על ידי "קריזיונרים" סטייל אריאל שיימן או אלי זינו. היום אפילו מכבי ת"א מתעללת באפי בירנבוים דרך התקשורת עוד לפני שהפסיד במשחק בית אחד. ואם למזרחי ופדרמן מותר למה שלר"ג ולקריתראתא יהיה אכפת ממישהו?
מעמדו של המאמן בספורט הישראלי, ובכדורסל בכלל, נשחק כבר הרבה שנים. במדינה שחיה על תרבות ,SMS מגבשת לעצמה פתיל סבלנות קולקטיבי ארוך כמו של רון קופמן והדבר היחיד שגורם לה אושר הוא הדאחקה הבאה של בובליל, הספורט הלאומי היחיד שצובר פופולריות הוא להעיף אנשים הביתה.
הימים בהם מאמן היה אמור להוות מילה נרדפת לחינוך שחקנים ליסודות, לקונספט ולדרך חשיבה של מועדון, נראים כיום כמו איזשהו רעיון ארכאי פרה היסטורי. מי צריך את זה בכלל. במקום זה קיבלנו מאגר של 15-20 מאמנים כמעט קבועים, שמחליפים קבוצות ושחקנים כמו גרביים משומשים.
ב-,NBA כמו בליגת ווינר, אנחנו מתקרבים לרבע עונה. שם מתנהלים מועדונים בשווי של מאות מיליוני דולרים על ידי בעלים עם עסקים חובקי עולם, ושם, מתחילת העונה, פוטרו שני מאמנים ב-30 קבוצות. אבל כאן, באימפריית הכדורסל השוקעת, כולם יודעים יותר טוב מה יציל את הקבוצה שלהם: זעזוע. זעזוע ועוד זעזוע.
וכך קבוצות יכולות להחליף גם שלושה וארבעה מאמנים בעונה אחת בת שבעה חודשים. כל מאמן מביא איתו פילוסופיה משלו, תרגילים
בסופו של דבר, שתי קבוצות יצטרכו לרדת ליגה. אחרי התקציבים המינימליים שהשקיעו בקיץ, זה לא שר"ג תוכל להביא פתאום את כריס פול וקרית-אתא את שישקאוסקאס. במקרה הטוב שתיהן תהיינה בליגה גם בסתיו 2009 ומאבק ההישרדות שלהן יחל מחדש.
אבל אם רובי בלינקו וזיו ארז, למשל, מאמנים ותיקים ויסודיים, שגם עבדו עם צעירים יום או יומיים בחייהם, היו נשארים בתפקידם, היה יותר סיכוי ששחקנים כמו שון דניאל או אופיר פרחי היו מתקדמים ותורמים קצת יותר לכדורסל הישראלי בטווח הארוך. במצב הנוכחי, הם רק יידעו שעל הטעויות שלהם אחרים ישלמו, וימשיכו לחיות מזר עזוע לזעזוע, ולא ללמוד כלום.
הפועל ירושלים, גיא גודס: 5.5 חודשים.
גלבוע/גליל , עודד קטש: 8.5 חודשים.
מכבי חיפה, אבי אשכנזי: שנה ו-4 חודשים.
מכבי ת"א, פיני גרשון: שבוע.
בני השרון, אריאל בית הלחמי: פחות מחודש.
גבעת שמואל , אורן אהרוני: שנה ו-4 חודשים.
הפועל חולון, דני פרנקו: 5 חודשים.
עירוני נהריה, יעקב ג'ינו: 5.5 חודשים.
עירוני אשקלון, עדי אזולאי: 9.5 חודשים.
קרית אתא, מאיר קמינסקי: 4.5 חודשים.
עירוני ר"ג, אמיר עוזי: שבוע.
מכבי ראשל"צ, מיקי דורסמן: שבועיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם