כבר אין דבר כזה, סמל
פעם, לכל קבוצה היה כזה. היום, כשהם הולכים ונעלמים, נשארו רק הזכרונות, הסיפורים והגעגוע. חגי קראוס נזכר באלי "קוקוס" כהן, אסף גפן לא שוכח את היגיטה, העקרב והקרטל, ודוד פרנקל על בית"ר כוכבית ומליקסון המלך. כתבי "שם המשחק" על השחקנים שגרמו להם להתאהב
דוביד שווייצר חזר לאמן את הפועל ת”א בעונת 1979/80. מי שהיה כבר אז אגדת כדורגל מקומית ומאמן נבחרת לשעבר, מצא קבוצה שסיימה עשור מחריד ולא זכתה באליפות מאז 1969. באותה עונה "קוקוס" החל להתאמן בקבוצה הבוגרת. העונה הראשונה בקדנציה השנייה של דוביד על הקווים בבלומפילד הסתיימה במקום שני, אחרי מכבי נתניה הגדולה.
בקיץ 80', הפועל של דוביד התכוננה לעוד עונה. הסגל הצעיר והמוכשר שהחל להתגבש נראה מוכן למבחן הבגרות האמיתי הראשון שלו - אליפות למועדון אחרי 12 שנה. קוקוס הועלה לקבוצת הבוגרים אבל רגע לפני היציאה למחנה האימונים גילה כי הוא לא ברשימת היוצאים של דוביד.
כמה דקות אחר כך שווייצר מצא את עצמו בסיטואציה שבה לא נתקל מעולם. מחוץ לחדר ההלבשה עמד נער צעיר, שחום ורזה, שהחל לצעוק לעברו של "הכריש", "יא בן זונה, אני אביא לך אנשים מיפו שיזיינו אותך!". דוביד התאהב.
את קוקוס לא עניין שום דבר חוץ מהפועל ת"א. הילד שגדל ברחוב יפת חלם לשחק בהפועל כל חייו ושום כריש, אימתני ככל שיהיה, לא ימנע
כך התחיל העשור הגדול בתולדות המועדון, העשור של קוקוס. משה סיני היה כנראה השחקן הגדול אי פעם שלבש חולצה אדומה אבל קוקוס היה הפועל. השחקן של האוהדים, "השור הזועם", נשמה אדומה גדולה אמיתית.
קוקוס היה הסמל הגדול של העשור האחרון של הפועל הגדולה והמפחידה, הפועל של יפו-בת ים, עשור שחלק מכריע מסגל השחקנים שלו היו אוהדי הפועל מבטן ומלידה, פייטרים שעשו הכל כדי לשים על עצמם, בחרדת קודש, את החולצה עם סמל המועדון, לצאת למגרש ולתת כל מה שיש בהם ועוד קצת, בשביל הקבוצה.
פעם אחת לפחות, קוקוס, בג'ינס צמוד ובמגפי עור שחורים, פירק לבד עשרה אוהדי מכבי שהגיעו לחפש צרות ולחגוג על חשבון הפועל מחוץ לחדר ההלבשה, אחרי עוד ניצחון בדרבי. שתי דקות אחרי אותו שער של גילי לנדאו במשחק האליפות ב-86' נגד מכבי חיפה, קוקוס הורחק על ידי צבי שריר. עוד כרטיס אדום של קוקוס.
בירידה מהמגרש הוא התמוטט לפתע. כל אנשי הספסל של הפועל רצו אליו. קוקוס התעלף. דקות ארוכות ויקרות בוזבזו בדרך אל שריקת הסיום והזכייה בתואר. שנים אחר כך הודה בגאווה שכל העניין היה מבוים. הוא בסך הכל רצה לתת לקבוצה את תרומתו האחרונה, רגע אחרי שתפקידו על המגרש הסתיים.
שנתיים לאחר מכן, ב-88', אלי "קוקוס" כהן, הקשר האחורי הטוב בליגה, נבחר לשחקן העונה עם אליפות שלישית בשנות ה-80. עונה אחר כך הגיעה הקריסה הגדולה, קוקוס שבר כמה עציצים בבית ברנר והפועל ירדה ליגה. קוקוס, למרות הצעות מפתות במיוחד, גם ממכבי, נשאר בהפועל.
הוא התלבט. מול שוקת שבורה בהפועל, ניהולית וכלכלית, עמדה מכבי הגדולה של אותם ימים עם חוזה נדיב במיוחד. "אני לא מסוגל ללבוש צהוב. הלב שלי אדום", אמר לבסוף לחברים שאיתם התייעץ, ועלה למגרש כדי להבקיע צמד נגד מכבי יבנה במחזור האחרון.
13 שנה שיחק קוקוס בהפועל ת"א - כל הקריירה שלו. מאז שפרש, ב-93', בהפועל אין סמל, זהות או מהות אותנטית. אם קוקוס היה עומד ליד מושיק תאומים הממלמל "אדום עולה" ברבע גמר גביע אופ"א בסן סירו, יש מצב שהוא היה מביא לו אנשים מיפו.
חגי קראוס
משחקי מוקדמות מונדיאל 90', שבהם התגברנו לראשונה על אריות הכדורגל של אוקיאניה (עכשיו כבר מותר להודות שעזיבת היבשת הרחוקה היתה בכייה לדורות. אין יבשת שהולמת יותר את הכדורגל שלנו, חוץ אולי מאטלנטיס), היו אירוע קסום. בזכותם גם התאהבתי בנבחרת - לא חס וחלילה בנבחרת ישראל, שבהובלת שניאור-גרונדמן הדהימה עם מערך טקטי של שבעה בלמים פלוס אפרים דוידי כפליימייקר - אלא ביריבתנו למשחקי ההצלבה, נבחרת קולומביה.
הם נראו מסוכנים, פרועים, פורקי עול. עם יותר שערות מלהקת רוק כבד ויותר תיקים פליליים ממשפחת אלפרון, לנער מחוטט בגיל ההתבגרות, זה היה כמעט פאנק. קבוצת כדורגל למרד הנעורים. קולומביה היתה אז קרטל סמים שיש לו מדינה, והנבחרת ייצגה אותו בחוסר הכבוד הראוי. חבורת פראים שנולדו בצד הלא נכון של המגרש ומאז עשו הכל כדי להישאר שם.
ליד השמרנות והזהירות של ש.ג ונבחרת ישראל, הם נראו כמו החופש הגדול. אבל למה ללכת קרוב? ליד רנה היגיטה אפילו מראדונה נראה דרור קשטן. אפילו על רקע עולם הכדורגל השעיר של אז, הם נראו קיצוניים. ספק קבוצה מלהיבה, ספק פרודיה על נבחרת דרום-אמריקאית. ספיינל טאפ של הכדורגל הלטיני.
אלביירו אוסוריאגה, מבקיע השער נגד ישראל ואסיר משוחרר, היה סוס פרא שתעתע לאורך הקו וגבולות הלגיטימציה. ומעל כולם היה רנה היגיטה - וירטואוז, מהפכן והשחקן השכונתי בתולדות הכדורגל.
הצפייה הראשונה בהיגיטה, "שוער הנבחרת", שכבר אז, בעולם כדורגל הרבה פחות הומוגני, נראה כמו חייזר, היתה אירוע מטלטל. הוא היה שוער (מעולה) שסירב לקבל את ההגדרה המקובעת של התפקיד כ"אדם שמגן על שער קבוצתו" ונהג לאתגר את השיטה ולהפיג את הבדידות ואת השעמום שבין הקורות בגיחות עם הכדור לכיוון ההתקפה.
זה היה מנוגד לחלוטין לכל מה שלימדו אותנו על כדורגל מקצועני או על מסגרות וכנראה שגם נגד את ההגיון. היגיטה דבק בתפקיד "השוער העולה", תוך התעלמות מכך שכרגע הוא לא משחק עם החבר'ה בספורטק אלא נגד גרמניה במונדיאל. התעקשות ילדותית ונשגבת להרחיב את גבולות התפקיד והכללים שהוצבו לך. הוא זכור בעיקר בזכות "בעיטת העקרב", כנראה הפעולה המרהיבה וחסרת התועלת ביותר בתולדות הכדורגל. אות ומופת להעדפת האסתטי והמטופש על פני היעיל והמדכא.
הבחירה לאהוד מאז במישור הבינלאומי את היגיטה ואת נבחרת קולומביה היתה כמובן עוד בחירה אומללה ואבודה מראש בשרשרת של אהדות חסרות סיכוי (לעתים אני שוקל לעבור עיקור רק כדי לסכל את האפשרות שאביא ילדים, שאותם כמובן אדון לחיים של אהדה אבודה מראש ואומללות נצחית), עוד בחירה לא רצינית שנלקחה על ידי ברצינות מוגזמת, ממש כמו סגנון המשחק של היגיטה.
מונדיאל 90' של קולומביה הסתיים כשהיגיטה כדרר לכיוון ההתקפה עד שהכדור נחטף ממנו לגול קל של קמרון. משום מה, אנשים נטו להאשים אותו בחוסר אחריות. החלום לפרוץ גבולות ולפרוש כנפיים הסתיים בעוד התנפצות מגוחכת על קרקע המציאות. כדי להשלים את המוסר השכל, הכל הסתיים בזכייה של גרמניה במונדיאל המכוער בהיסטוריה.
מאז, קולומביה (בלי היגיטה, שישב בכלא) הספיקה לעלות למונדיאל 94' כתקווה האסתטית הגדולה, רק כדי לבעוט בדלי בבעיטת עקרב. ואלדרמה נכשל בכל הקבוצות שלו באירופה, אוסוריאגה נרצח במהלך משחק קלפים והיגיטה, בן 42, עדיין משחק בליגה השנייה בקולומביה, שאינה משודרת בערוץ 5 ספורט לייב. במשחק בשנה שעברה הוא אפילו שחזר את בעיטת העקרב. הוא היה ונשאר ליצן, אבל הליצן הוא מי שחושף את קלונם של המלכים במחזה הקלאסי ובכדורגל העכשווי.
כל קשר בין היגיטה לבין הכדורגל החדש, הממוחשב והממונף, הוא מקרי בהחלט. הרי אפילו ממיתוס "השוער המשוגע" נשאר היום בעיקר המיתוס, כשהשוערים הטובים בעולם נראים כבלמים קדמיים עם ידיים טובות. לעומת הכדורגל של 2008, היגיטה זה הכי האלף שעבר: הכי לא משמעת טקטית, הכי לא שרימפס בתאים פרטיים, הכי לא "איך תשפיע קריסת הנאסד"ק על עולם הכדורגל".
היגיטה נשאר פרחח, ואני כבר לא בגיל שאמור להתלהב מילדים רעים. היום הוא נתפש כקריקטורה, דמות מוקצנת ועתירת ביזאריות. אבל האם רומן אברמוביץ' הוא דמות פחות מוקצנת? האם מציאות שבה אנשי עסקים מאבו דאבי רבים עם שייחים מדובאי על קבוצות כדורגל ממנצ'סטר היא פחות ביזארית? האם גאידמק פחות ליצן?
עם כל חוסר הבגרות שבדבר, חייבים להודות שגם לפיני זהבים לא יזיק קצת היגיטה בחיים. היגיטה הוא האנטי-מחיקון של הכדורגל העכשווי, ובתקופה שבה הקו ההזוי של האברמוביצ'ים שולט בעולם הכדורגל, היגיטה הוא אלטרנטיבה שפויה.
אסף גפן
אם מחפשים היטב, אפשר למצוא כמעט לכל סמל "בלתי מעורער" איזה ערעור קטן - קן חבוי של התנגדות ביציע, גרעין של אוהדים פנאטיים שלא מכירים בסמליותו, שמסרבים לסלוח על איזה חטא עלום שחטא לקבוצה.
בשורות הבאות תוכלו לקרוא על חריג נדיר לכלל הזה: שחקן ש-100 אחוז מאוהדי קבוצתו רואים בו את סמלם הנערץ. העובדה שהקבוצה אינה קיימת וקהלה מונה, בספירה אחרונה, אדם אחד, אינה מפחיתה כהוא זה מגודל ההישג. שמו של השחקן הוא מאור מליקסון והקבוצה שלה הוא משמש סמל נקראת "ביתר כוכבית" (להלן בית*ר).
עד לא מכבר, היה הקהל של בית*ר משוכנע שקבוצתו חיה ותוססת בתוך גופה של קבוצה אחרת, ששמה המלא וגליון תאריה שמורים במערכת. נדרשה סדרה ארוכה של אירועים כואבים ופוקחי עיניים כדי להוציא לאור את האמת: בית*ר כבר לא שוכנת בתוך הקבוצה הפונדקאית שלה; הוויכוח בשאלה אם היתה קיימת שם אי פעם כנראה לא יוכרע לעולם.
אחרי שנאלצו אוהדי בית*ר לנטוש את ביתם הישן, הם חיפשו סמל שיחליף את הדמויות הנערצות שהותירו מאחור. הבחירה הזו התבררה כמהלך קל: בשלוש השנים שקדמו לפרידה, שיחק בקבוצה הפונדקאית קשר בשם מאור מליקסון. למִן יומו הראשון שם, הוא שבה את לב הבית*רים במהלכיו הוירטואוזיים.
מליקסון הציע זריזות, תחבולנות ושליטה על-טבעית בכדור - ארגז כלים קורץ למאמן ששואף לבנות מכונת משחק משוכללת ומלהיבה. למרבה הצער, לא נמצאו בקבוצה הפונדקאית קופצים על הסחורה הזו. צוות מלחכי פנכה מרופד בכסף ודל בדמיון היה עסוק שם בעיקר במאמץ מבוהל להקים מבצר שיספק לבוס הגדול את תואר האליפות. דווקא כשקיבלו תקציבי עתק לבנות קבוצת חלומות, מיהרו הסריסים להיפטר מהשדון הקונדסי ששבה לבבות.
לא היה קשר בין גירושו של מליקסון מהקבוצה הפונדקאית לבין יציאת הבית*רים משם. עם זאת, הסמיכות בין האירועים עזרה לגבש את מעמדו של הלהטוטן הצנום כסמל של הקהל הפורש. היחס אליו סימן בדיוק את הגבול שבין הרוח הבית*רית לבין הפכיה השונים. אלה שזלזלו בקשר הכספיתי קידשו בדרך כלל את כל מה שעלוב וטפל בעיני הקהל של בית*ר: הם דקלמו סטטיסטיקות, חישבו ממוצעי הבקעה ושיננו מדדים של "יעילות", "תפוקה" ושאר פיגולים.
את הקהל של בית*ר, מעשי אלימות על הדשא הגעילו תמיד, גם אם נעשו בצבע "הנכון". האוהדים האלה, שמעולם לא שרו "אשש יביא לנו רגל" ומיאנו לשמוח בניצחון שנבע מטעות שיפוט, נהנו לשחזר שוב ושוב את מהלכי הפלא של מאור. מעשי כשפים על הדשא - העברת כדור מאגית דרך רגלי היריב, מסירות בחלקים לא מתועדים של כף הרגל, שינויי כיוון שסותרים את חוקי ניוטון, עצירות כדור אמנותיות - כל אלה היו סחורה לוהטת בצד הבית*רי, אבל מעברו האחר של הגבול נחשבו כקליפת השום אם לא הסתיימו בשער.
מליקסון הפך לסמל של בית*ר, משום שהגדיר את המתרס בין חובבי הכדורגל כמעשה אהבה על הדשא, לבין אוהדי המשחק הפורנוגרפי שבו החוויה מסתכמת במספר החדירות שהתרחשו בין שריקת הפתיחה לבין שריקת הסיום.
אולי יהיה זה קומץ, אולי אלפים ואולי אדם אחד בודד. בכל מקרה, גם מבלי שיידעו זאת, הם יהיו אוהדים סמויים של ביתר כוכבית - מתי מעט שלא מתעניינים ביום שבו ספינתם תגיע אל הנמל אלא רק ביופייה של הדרך לשם.
דוד פרנקל
מתוך גיליון נובמבר של המגזין "שם המשחק"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם