סגור לרווחה
אז מה באמת צפוי לנו בעונת הכדורסל הקרובה, שמתחילה הערב? קרבות מותחים עניין רב ומאבק פתוח על האליפות או שמא השנה האחרונה והאליפות של הפועל חולון היו אפיזודה חולפת ואנו עומדים לראות את מכבי ת"א דורסת את יריבותיה. כתבי nrg מעריב ניסו לנבא מה עומד לקרות. פרויקט מיוחד, חלק ב'
"יום בהיר, נתקפתי געגועים / לפעם, כשהכל היה פשוט... / לא שפעם זה היה פשוט / הנה אני שוב משקרת לי" (אפרת גוש, "לא שרע לי")
כמה ימים אחרי, בעודי מנסה לצבוט את עצמי שוב ושוב כדי להזכיר שזה לא היה חלום, תליתי ליד עמדת העבודה שלי פוסטר שעליו הכיתוב ההזוי הבא: "הפועל חולון, אלופת המדינה". כמה ימים מאוחר יותר, התעקש חולוני אחר במדור לתלות ליד הפוסטר הזה תמונה שמצא במהלך חיפוש כלשהו בארכיון, ובה רואים את ישראל לב, הסנטר המקדוני דושאן בוצ'בסקי והרכז ג'ורג' גילמור דופקים על הפחים ב-1998. אולי כפרומו לעונה הקרובה, ואולי כדי להזכיר שוב למה אהבתי את הקבוצה הזו מלכתחילה.
אלטרנטיבות, מטבען בכדורסל הישראלי, הן דבר חולף שטס לך מול העיניים כמו אופנוען מטורף בכביש 6. וכשמכבי נפרדת מהאליפות, מ"עלית" וממוני פנאן תוך חמישה שבועות, מה לנו כי נלין שהפועל חולון הולכת וחוזרת לגודלה משנות ה-90. כל עוד לא נתפרק כמו הפועל חיפה, הפועל ת"א והפועל ר"ג – לא שההפסד של גליל עליון ב-1994 במוקדמות הליגה האירופית לגילפורד קינגס עם סנטר בגודל של מעלית היה יותר פוטוגני – אני מוכן לחיות עם כל גזירה.
כמו מקבצי נדבות בכיכר ויצמן
רק שבימים בהם כל שחקן ישראלי מנצל את החוק הרוסי כדי לדרוש משכורת של חבר דירקטוריון במייקרוסופט, נראה כי אפילו הייאוש הצפוי לא נעשה יותר נוח. אז עוברים לתוכנית החירום. מחזרים על פתחו של אוליגרך שנוי במחלוקת כאילו היינו מקבצי נדבות בכיכר ויצמן, למרות הידיעה שבסוף הוא יזרוק אותנו לעזאזל, הולכים על שחקנים מבית"ר בנימינה, מבטיחים לתמוך ללא סייג מהיציע, ומנמיכים עוד קצת את הציפיות. אתם יודעים מה, בהנחה שיש 12 קבוצות, גם מקום תשיעי זה בסדר. לא בושה.
אני לא חושב שהקבוצה ההיא של לב, בוצ'בסקי, לקסר המתאזרח המוכשר והצעיר, שחקן נשמה בדמות דייויד שטרנלייט המקסים (שפרש כדי לעשות כסף בהיי-טק, וחבל שלא שמע על החוק הרוסי) וגם גילמור, אחד הגארדים הכי מלהיבים ששיחקו באולם הפחים, גרמה להרבה פחות אושר מאשר רוב הקבוצות של עידן קדם-דורסמן. רק שאז, זה היה אושר מסוג אחר. אושר על כך שמצליחים להעמיד כל שנה קבוצה בתוספת הזמן השביעית, שמצליחים לגבש תלכיד נהדר משום דבר, אושר על כך שהקהל מצליח להתאהב גם בעוז ויגודמן, אבנר שם טוב, אחיה מולכו ועופר נעים, פשוט כי הם שם בשבילו.
בשנה הקרובה, זה יכול להיות למשל ליאור שגב (שעם החתמתו, מודה, שמעתי לראשונה את שמו, ולרגע חשבתי שמדובר בהכלאה גנטית בין שניים מחברי ה"קומדי סטור"). הרי גם בבנימינה שיחקו בעונה שעברה כדורסל, וזה אפילו הספיק להם כדי להישאר בלאומית, שלושה מקומות מהסוף. ואולי כך צריכה להיראות חולון, רגע אחרי האולימפוס. צניעות, כדורסל לוחמני, קהל תומך, שחקנים אלמוניים, ובעיקר לשרוד, גם אם בציפורניים, כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות. הרי עוד הרבה לפני החיבוק שלו עם מיקי על הפרקט בנוקיה, הבנו שאת פי.ג'יי נראה שוב בעתיד רק בשידורי יורוליג או NBA. וגם אחרי שתלינו את הפוסטרים, עדיין ידענו שזה היה רק חלום.
אל תצפו להפתעות: ירון לופו
ההיסטוריה של הכדורסל הישראלי לימדה אותנו דבר אחד פשוט - אל תצפו להפתעות.
גם כשנראה שהנה תהיה לנו ליגה תחרותית, גם כשהפועל ירושלים מסיימת ראשונה את העונה הסדירה, ואפילו כשמכבי ת"א נראית על הפנים ומפסידה לקרית אתא ואנדריי זלינבבא, בסופו של דבר ברור לכולם מי ינצח.
הרי יש שתי אקסיומות בחיים, האחת היא שבסוף כולם מתים והשנייה היא שבכדורסל הצהובים מת"א תמיד מנצחים, אפילו אם תקשרו לכל השחקנים שלהם את יד ימין לגב ותעצמו להם את העיניים עם סדין.
גם כשחולון הפגינה כדורסל גדול, גם כשבני השרון לא הפסיקה לנצח את הצהובים וגם כשגביע המדינה הלך לאדומים מהבירה, הסוף, כך אמרנו כל הזמן, הרי ידוע מראש. מכבי נפלה פעם אחת, אי שם ב-93' וזה לא נראה כאילו זה יקרה שוב. שמעון וחבריו הקימו אינספור ועדות חקירה כדי למנוע מהטעות הזו לחזור על עצמה ואנחנו לא ראינו שום סיבה שהיא באמת תחזור.
וזה לא שלא היינו רחוקים מהמציאות. הרי מי לא ידע שוויצ'יץ' יקלע את הסל ההוא, 5 שניות לסיום ויעלה את מכבי ליתרון, במשחק שממש לא היה בשליטתה. אבל אז קרה משהו לא ברור. הכדור האחרון של חולון, זה שהיא הייתה אמורה לאבד או להטיח תוך כדי מעידה לכיוון החישוק, נכנס לסל. השעון צלצל, ואנחנו לא התעוררנו.
ביום שבת נפתחת עונת הכדורסל
אך בתוך הביטחון העצום הזה, שהשנה יחזרו סדרי העולם המוכרים והנושנים אל ליגת ווינר, אנחנו מגלים כמה דברים מוזרים. אפי בירנבוים והכבשים השותקות שלו הפך למאמן של לא אחרת מאשר אותה מכבי ת"א בה ראה כאויבת, גיא גודס, הסמל הצהוב, עומד על הקווים במלחה, מכבי חיפה, ולא זאת של יניב קטן, חוזרת לכותרות ואפילו מוישל'ה ויינקרנץ, כן, ההוא מהמאה הקודמת, חזר למחוזותינו.
האם סדרי העולם משתנים? האם העונה החולפת סימנה את תחילתו של עידן חדש ותחרותי בכדורסל הישראלי? האם דין מכבי חיפה כדין חולון? החל ממוצ"ש השאלות האלה יתחילו לקבל תשובה. אבל אם אתם שואלים אותי, סל אחד בשנייה אחרונה לא יכול לעשות מהפכה כזו גדולה. תסמכו על שמעון שהוא לא יתן לזה לקרות.
הפעם בלי דגל לבן: אביב לביא
הנה מתחילה עוד עונה של הענף הכי משונה בעולם, או בשמו המוכר יותר – הכדורסל הישראלי. ענף שכבר שנים מיטלטל בין שני קטבים: מצד אחד יש לו מסורת, המשכיות, סיקור תקשורתי ערני, אספקה מתמדת של כשרונות ומאמנים שמפוזרים בשדרות הכי מפוארות של היבשת. מצד שני, מדובר בענף שצועד באופן קבוע על קליפת קרח דקה מן הדק, שכל צעד לא מחושב יכול לגרום לה להתרסק. בהפועל חולון יכולים לספר לכם איך זה מרגיש.
אז איזו מין עונה תהיה לנו? לראשונה מזה שנים, תשובתי הכנה היא - אין לי מושג. לכאורה הכל כרגיל – שהרי הכל תלוי במכבי ת"א: אם היא תמצה את פוטנציאל הרכב העשרים ומי-יודע-כמה-מיליון דולר שלה, שום קבוצה ישראלית לא תוכל להסתכל לה בגובה העיניים.
אבל למעשה, הכל קצת שונה: בסיום העונה שעברה, ההערכה הנפוצה הייתה שיתגשם אחד משני תסריטים - או שהעונה הדרמטית והאליפות המפתיעה של חולון תזרים אל הליגה אשד של משקיעים, גדודים של בעלי הון שירצו להיות הדורסמן החדש, או שהכל יקרוס בבת אחת אל הוואקום המוכר של הכדורסל הישראלי, ממש כמו אז ב-93'.
בפועל, קרה משהו באמצע: מצד אחד מיקי דורסמן אכן קיפל את הבאסטה וכמעט גרם להפועל חולון להיכחד; מצד שני, הליגה הרוויחה את חיפה היט (כולם למחוק את החיוכים) וג'ף רוזן שמאיים להיות דורסמן עם מבטא אמריקאי, ובעיקר – הכדורסל הישראלי הרוויח את האמונה.
בחלק ניכר מהשנים האחרונות, מה שעיקר את הליגה מתוכן לא היו הפערים העצומים בין מכבי ת"א ליריבותיה (ולא שהם היו קטנים), אלא חוסר האמונה של היריבות ביכולתן למחוק את הפערים הללו אפילו בערב נתון.
קבוצות ישראליות נהגו להיכנס בשערי יד אליהו כשהן עטופות בדגל לבן, אבל אחרי שבעונה שעברה ההיכל המיתולוגי קרס בפני כל יריבה אפשרית, משהו בהלך הרוח השתנה. בפרוס עונת 2008-2009, כולם יודעים שמכבי פייבוריטית, אבל גם כולם מאמינים שאפשר לנצח אותה. ויחסית למה שהתרגלנו, זו נקודת זינוק בכלל לא רעה לעונה החדשה.
Aviv67@gmail.com
הכי שנות התשעים: אבי אורנן
נתחיל מהסוף. אם לא יקרה כאן משהו מאוד קיצוני, כנראה שהדבר היחיד שימנע מרוחמה אברהם להעניק לדריק שארפ את צלחת האליפות העונה, יהיה מינוי שלה (או שלו) כשרת הבטחון. עזבו את הקירטועים בהתנעה, תתעלמו מהברדק הבלתי נתפס של הרכבת הקבוצה, ובעיקר, תשכחו מהשנתיים האחרונות. חוזרים לשגרה. קצת רטרו, אבל שגרה. ויהיה ערב, ויהיה בוקר, ברוכים הבאים ל-1995.
ימים בהם מכבי ת"א מתקשה מול הצמרת האירופאית, אבל שולטת בכדורסל המזרח תיכוני ביד רמה.
ימים בהם אין מלך בישראל. ארקדי כבר לא בהפועל ירושלים, מיקי דורסמן הפסיק לאמן (או יותר מדוייק, לממן) את הפועל חולון, ואפילו 'ישקר' העבירו את השליטה בעירוני נהריה בחזרה אל בנו של ראש העיר. ימים בהם הקבוצה השניה בארץ חיה על תקציב בו מכבי ת"א מחתימה רכז, ואיש באופוזיציה אפילו לא משתעשע ברעיון לייבא לכאן מריו אוסטין חדש, פי ג'יי טאקר או וויל סולמון. ובכל זאת, מותר לפנטז על עונה לא רעה בכלל.
מכבי ת"א אולי הרחיבה מחדש את פערי האיכות, אבל הנשק הכי משמעותי שלה, כח ההרתעה, זה שהפך אותה לחסינה ואמור להגן על הממלכה מפני יום סגריר ו/או קפריזות של קרלוס ארויו עדיין טעון הוכחה. ממש כמו מאזן האימה בגזרה הישראלית.
הפועל ירושלים אמנם איבדה את שלושת האזרחים הבכירים שלה, ומאיר טפירו לא נהיה יותר צעיר, אבל עומרי כספי וליאור אליהו עדיין צריכים לשכנע, ולא רק את ההורים שלהם, שהם מסדרים למכבי יתרון אבסולוטי מהסוג שסיפקו הקטשים וההנפלדים בעבר. (וכל עוד ג'ייסון וויליאמס ימשיך, מסיבות השמורות עם בירנבוים, לשחק 34 דק' בערב, זה לא יקרה).
הולכת להיות לנו ליגה של מעמדות, אבל לפחות על פניו, כזו עם מעמד בייניים יציב, שיוכל להעמיס את הענף על הכתפיים ולמשוך עד סוף מאי. הפועל ירושלים, בני השרון, נהריה והעולה החדשה מחיפה יקומו כל בוקר באמונה שהולכים לנצח כל משחק, וזה לא מעט במציאות של שנות התשעים. תוסיפו סינדרלה וחצי, מכבי ראשל"צ תורנית, שתשמור על הבית ותתן פייט לגדולות, וכבר חצי ליגה רצה לפיינל פור.
כמובן שעד אז יש מספיק זמן להסתבך, להכנס ללחץ, לפטר 8-9 מאמנים, להחליף 34 זרים, להזכר שאין מספיק ישראלים, לאיים שבעונה הבאה יבטלו את החוק הרוסי, וליתר בטחון להרחיב את הליגה ל-15 קבוצות כדי שאף עסקן לא יאבד, חלילה, את כסאו הקדוש, אבל לחלום מותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
