שיא הקריירה
הזהב הראשון, ההתעלות במשחקי אסיה, גביע אירופה, כיבוש ליברפול וזכייה בהרבה מאד כסף. גל פרידמן, אסתר רוט-שחמורוב, מיקי ברקוביץ', רוני רוזנטל ועמוס מנסדורף מספרים על השנה הטובה בחייהם
הייתה לי קריירה ארוכה של 12 שנים, ראיתי הרבה וחוויתי הרבה בשנים הללו. זו הייתה קריירה יציבה, וברוב השלבים הייתי מדורג די גבוה בעולם, ולפיכך קשה לי לבחור שנה אחת מתוך הקריירה שאותה אוכל להכתיר כשנה הטובה ביותר. מה גם שמדובר בדברים שהתרחשו לפני הרבה שנים וקשה לי לזכור אותם. אני רק זוכר שניצחתי הרבה משחקים.
עמוס מנסדורף צילום: עדי אבישי
ובכל זאת, אם מתעקשים, השנה הטובה ביותר שלי הייתה 1988. בעונה הזו זכיתי בשני טורנירים יוקרתיים, שאותם אני זוכר במיוחד. הראשון היה בתחילת השנה באוקלנד, ניו-זילנד, שם ניצחתי בגמר את קרישנאן ההודי. בסוף אותה שנה זכיתי גם בטורניר ברסי בפריז, לאחר שניצחתי בגמר את ברד גילברט האמריקני, שהיה מדורג אז בעשירייה הראשונה בעולם. זו הרגשה מצוינת לזכות בתארים ולהרגיש שהכול הולך כמו שצריך. אמנם ב-1988 לא הגעתי לדירוג השיא שלי והסתפקתי במקום ה-22 בעולם , אבל מכל הבחינות זו הייתה שנה מעולה.
הייתי בחור צעיר בן 22, יצאתי לעולם הגדול ונחלתי הצלחות. הדברים הלכו טוב, וזה תמיד נעים. למעשה הקריירה שלי התחילה לפרוח ב-1987, לאחר שהשתחררתי מהצבא. באותה שנה התחלתי לנצח בטורנירים בחו"ל והגעתי לדירוג השיא שלי, מקום 18 בעולם. באותה שנה גם ניצחתי עם נבחרת ישראל את צ'כוסלובקיה בסיבוב הראשון בבית העליון של גביע דייויס. אבל בואו נקרא לילד בשמו, 1988 הייתה שנה מוצלחת בעיקר בגלל הרווחים הכספיים.
בשנה זו הרווחתי הכי הרבה כסף, וכנראה זו הסיבה האמיתית לכך ש-1988 זכורה לי לטובה. באותה שנה השתתפתי גם באולימפיאדת סיאול. אמנם הטניס הוא ספורט שולי במשחקים האולימפיים, אבל ניתנת לך הזדמנות לראות המון ספורטאים וכוכבים מרחבי העולם. מלבד זאת, זה לא מעמד שריגש אותי יותר מדי. ייצגתי את ישראל מגיל 12, גם בנבחרת וגם ביחידים, ולכן המשחקים האולימפיים לא היו משהו מיוחד מבחינתי. לצערי, גם הייתה לי הגרלה קשה, והפסדתי בשמינית הגמר לאמריקני טים מאיוט, שהמשיך וזכה במדליית הכסף.
שלוש משלוש: מיקי ברקוביץ' (1977)
הקריירה שלי עשירה מאוד בניצחונות רבים, אבל שנת 1977 הייתה השנה ההישגית ביותר. זו הייתה שנת הפריצה של הכדורסל הישראלי, של מועדון מכבי תל אביב ושלי מבחינה אישית וספורטיבית.
מבחינת מכבי תל אביב, שנת 1977 הייתה השנה שהפכנו מעוד קבוצה באירופה לקבוצה בה"א הידיעה של אירופה. היינו קבוצה מגובשת של שחקנים שעברו ביחד כברת דרך ארוכה עם הרבה הצלחות, כשבראש הצוות המקצועי היה המאמן רלף קליין, עוזרו אריה דוידסקו והנהלה חדשה. בשנה זו הפכנו לשם דבר בכדורסל האירופי.
מיקי ברקוביץ' וטל ברודי עם הגביע ב-1977. צילום: שמואל רחמני.
הייתי מחלק שנה זו לשני שיאים. השיא הראשון ב-17 בפברואר , יום הולדתי, כשניצחנו את צסק"א מוסקבה בווירטון, בלגיה. עד אותו מעמד לא היה מפגש בין קבוצה ישראלית לקבוצה מברית המועצות. מחסום מסך הברזל מנע כל מפגש ספורטיבי או דיפלומטי בין נציגות סובייטית לישראלית. צסק"א הייתה מעצמה, וקבוצתה הורכבה משחקני הנבחרת הלאומית של ברית המועצות. העובדה שאנחנו, למרות היותנו ה"קטנים" מתל אביב, שיחקנו נגד הדב הרוסי וניצחנו הביאה הרבה שמחה וכבוד למדינת ישראל.
אני לא אשכח איזו קבלת פנים ערכו לכבודנו בשדה התעופה. אפילו לא עברנו דרך ביקורת הדרכונים והמכס, ישר לקחו אותנו לכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין) בליווי משטרתי ומכבי אש. בכיכר התכנסו כמאתיים אלף איש נלהבים אשר לא ידעו את גבול האושר, קפצו לברכה, שרו וחגגו עד אור הבוקר. כולם הגיעו בספונטניות, ללא שום תכנון מראש. הם הגיעו לכיכר מרצונם החופשי כדי
לחגוג עם שחקני הקבוצה. זו הייתה התעלות נפש.
עם סיום המשחק בווירטון לא יכולתי לדמיין ולהעריך את גודל הניצחון ומה הערך המוסף שהעניק לאזרחי המדינה. על המגרש אתה לא מעריך כמה גדול הניצחון ומה הוא עושה לעם. רק כשחזרנו ארצה התחלנו להבין את גודל האושר והשמחה שהענקנו לאזרחי ישראל.
השיא השני באותה שנה היה כמובן הזכייה בגביע אירופה בבלגרד, לאחר הניצחון על מובילג'ירג'י וארזה. זו הייתה הזכייה הראשונה בגביע אירופה במדי מכבי תל אביב, וכל מה שסופר לאחר מכן שייך כבר להיסטוריה של מדינת ישראל. אני מסתכל לאחור על שני ההישגים האלה, שמלווים אותי כל החיים. אלה ללא ספק ההצלחות הכי גדולות בחיים שלי. לחשוב שבסך הכול הייתי בחור צעיר בן 23.
1977 הייתה גם השנה שהתחתנתי עם שלי. היום יש לנו שלושה ילדים מקסימים ומוצלחים לתפארת מדינת ישראל. מבחינתי, המשפחה שלי שווה יותר מכל ההצלחות המקצועיות שלי.
שנת הפריצה: אסתר רוט שחמורוב (1970)
היו לי המון שיאים במהלך הקריירה, ובכל נקודת זמן כזו התרגשתי מחדש. עם זאת, גיליתי אחרי קריירה ארוכה שדווקא הדברים שקשורים להתחלה השפיעו עליי יותר ונצרבו בזיכרוני. רוב האנשים חושבים ששנת השיא עבורי הייתה 1976, שהגעתי בה לגמר מאה מטרים משוכות באולימפיאדת מונטריאול, אבל האמת היא שלאורך הקריירה הגישה שלי הפכה למקצוענית יותר, ולכן פחות התרגשתי באותה שנה. דווקא שנת הפריצה שלי, שנכנסתי בה למודעות של האנשים ולתוך הוורידים שלהם, היא השנה הטובה ביותר שהייתה לי.
אסתר רוט שחמורוב צילום: אי פי
שנת הפריצה שלי הייתה 1970, אז זכיתי בשתי מדליות זהב ובמדליית כסף במשחקי אסיה בבנגקוק. הייתי מוקסמת מאוד מבנגקוק. זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי באסיה, שהייתה אז מקום רחוק ואקזוטי. עד היום היבשת הזו נחשבת בעיניי מרתקת ומרשימה. היו אלה הימים שלאחר מלחמת ששת הימים, ובאסיה החזיקו מאתנו גיבורים. אני זוכרת שהלכנו בשווקים ואמרנו שאנחנו מישראל. קיבלנו תגובות נלהבות מהמוכרים בשוק, הם אמרו לנו באנגלית רצוצה שישראל היא מספר אחת.
תמיד אזכור את התחושה ההיא בבנגקוק. הכול היה חדש וראשוני, לא ידעתי לקראת מה אני באה וכל החוויה הייתה בלתי צפויה וחדשה. לא הכרתי אף אחת מהמתחרות שלי, למעט הסינית צ'יצ'ן, שהייתה שיאנית העולם במאה מטר משוכות. היא הייתה גבוהה ויפה, מודל לחיקוי והספורטאית הכי נערצת באסיה. צ'יצ'ן גמרה את הקריירה באותה אליפות בצורה אכזרית. היא השתתפה במירוץ ל-400 מטרים כשרגליה חבושות, ולאחר 350 מטרים קרסה לעיני הקהל. בזאת תמה הקריירה המפוארת שלה. היא לא התחרתה מולי במקצה למאה מטר משוכות, שניצחתי בו.
באותה שנה הכרתי גם את פטר, שאז היה החבר שלי והפך מאוחר יותר לבעלי. אני למדתי בווינגייט, והוא היה מתעמל שם. אני זוכרת שכשחזרתי מבנגקוק הוא חיכה לי בשדה התעופה. פעם ראשונה שחבר מחכה לי, מרגש מאוד.
וכמובן היו הזכיות במדליות. התרגשתי מאד כשניגנו את ההמנון והרימו את דגל ישראל. משום מה אני זוכרת במיוחד את תאו של המלך באצטדיון. מתוך כבוד למלך היה אסור לשבת בכיסאות שמעל לתא, והשאירו אותם ריקים. היחס המיוחד וההערצה למלך הרשימו אותי מאוד.
מלך אנגליה: רוני רוזנטל (1990)
היו לי הרבה תקופות טובות בקריירה. זכיתי באליפויות עם מכבי חיפה, שיחקתי ברבע גמר גביע אופ"א, לקחתי את אליפות בלגיה עם קלאב ברוז' והייתי חלק מהנבחרת שניצחה את נבחרת צרפת בפריז במוקדמות המונדיאל. אבל 1990, השנה שזכיתי באליפות אנגליה עם ליברפול, הייתה השנה הטובה ביותר.
רוני רוזנטל צילום: עדי אבישי
הגעתי לליברפול כמעט בטעות, אחרי עונה טובה בסטנדרד ליאז' הבלגית. הבקעתי באותה שנה 20 שערים , ובתום העונה ניהלתי משא ומתן עם אודינזה האיטלקית. יצאתי למבחנים באיטליה, אבל החוזה לא יצא לפועל כי הם מצאו שחקן אחר בעמדה שלי. כשחזרתי לליאז' מצאתי בקבוצה מאמן חדש שהחליט שאני לא מתאים לו לתכניות. שיחקתי באופן לא קבוע בקבוצה, עד שבמרס 1990 הגעתי למבחנים בליברפול.
באותה תקופה ליברפול הייתה הקבוצה החזקה ביותר באנגליה. אחרי הפסד האליפות במחזור האחרון לארסנל ב-1989, כולם ציפו ממנה לקחת אליפות. אמנם ליברפול התחילה את העונה טוב, אבל בהמשך נחלשה והחלה לחפש חלוץ שיחזק את הסגל. הם לא מצאו שחקן מתאים במשך כמה חודשים, ובסופו של דבר אני הגעתי בהשאלה מליאז'.
במשחק הראשון במדי ליברפול עליתי כמחליף. פיגרנו 2:1 מול סאות'המפטון ונכנסתי בדקה ה-60. השפעתי מאוד על המשחק, ובתוך 30 דקות השתנתה התוצאה ל-2:3 לטובת ליברפול. במשחק הבא, מול צ'רלטון, כבר פתחתי. זו הייתה הפעם הראשונה שפתחתי בליגה האנגלית, כבשתי שלושער וניצחנו 0:4. בסך הכול שיחקתי באותה עונה בשמונת משחקי הליגה האחרונים, אז הבקעתי שבעה שערים. לאחר ההצלחה באותה עונה חתמתי על חוזה לשלוש שנים בקבוצה.
באותה תקופה לא היו תקשורת ואינטרנט כמו היום. הייתי שחקן אלמוני שהגיע מבלגיה, איש לא שמע עליי, ופתאום אני מגיע ומשפיע על האליפות. קיבלתי את הצ'אנס, ולקחתי אותו בשתי ידיים. זה היה משהו חדש בשבילי ובשביל הקבוצה, ובסופו של דבר זה השתלם לשני הצדדים. ההצלחה בליברפול הייתה פיצוי על תקופה לא טובה שעברתי. כשאתה לא משחק באופן קבוע זה לא נעים, אבל לשמחתי מה שקרה בליאז' הוביל אותי לליגה האנגלית, ושם המשכתי את הקריירה שלי. כשאתה חוזר לשחק, ועוד עושה זאת באחת הליגות הטובות בעולם, זה מרגש מאוד.
משהו מדהים: גל פרידמן (2004)
שנת 2004 לא הייתה שנה קלה. היו עליי הרבה לחץ וציפיות מהסביבה, ובצדק. אחרי שב-2002 זכיתי באליפות העולם, ואחרי שבתחרות הקדם אולימפית באתונה דורגתי במקום הראשון עם הגולש היווני ניקוס קקלמנאקיס, הציפיות ממני היו בשמים. מתחילת השנה ניסיתי להתרכז רק באולימפיאדה, זו הייתה המטרה היחידה שלי. למרות קצת קשיים ופציעה בתחילת העונה, הצלחתי להגיע לשיא בדיוק בזמן שצריך ועשיתי את זה הכי טוב שאני יודע.
גל פרידמן בטקס הענקת המדליה רויטרס
קשה לתאר את הזכייה במדליית זהב ראשונה לישראל. זו הגשמה של חלום. עד היום אנשים מספרים לי שכשהם שרים את התקווה, מה שעובר להם בראש זה טקס הענקת המדליה. הזכייה יצרה גם הד תקשורתי בעולם והזמינו אותי להרבה קהילות יהודיות שהיו מלאות גאווה. זה ממש כיף להיזכר בזה ולדעת כמה אנשים בעולם, ולא רק בישראל, הצלחתי לשמח.
מובן ששום דבר לא בא בקלות, וכדי להגיע להישג כזה דרושים הרבה אימונים קשים. עברתי המון עליות וירידות לקראת האולימפיאדה, אבל גם ברגעים הכי קשים הייתה לי מטרה בראש, זה מה שהעניק לי ביטחון. לפני האולימפיאדה ידעתי שאני הולך לזכות בזהב. היו לי תחרויות הכנה שהכול התחבר בהן, וידעתי שברוב התנאים אני טוב מהמתחרים שלי בצורה משמעותית. לכן לא הופתעתי מהזכייה בתחרות, ציפיתי לה.
כדי שספורטאי ישראלי יוכל לשחזר את ההישג שלי, חייבים לשנות את המנטליות. לא ראיתי אף אחד באולימפיאדה האחרונה שבא עם ראש כמו שאני באתי לאתונה 2004. חייבים להאמין ולא לפחד להגיד את זה. אני האמנתי במשהו והובלתי את עצמי אליו, זכיתי במדליה לא בטעות ולא במקרה. כשאתה מכוון את עצמך למקום מסוים אתה תגיע אליו, וכדי לעשות זאת אתה חייב להגיד בקול רם מה היעד שלך. וכמובן הכי חשוב זה לדעת לתפקד בשיא הלחץ, וזו אחת היכולות הכי טובות שלי. הרבה יותר קל לי לתפקד בתחרות שיש בה המון לחץ ותקשורת מאשר בתחרויות הפחות חשובות.
כשחזרתי לארץ עשו לי קבלת פנים מדהימה בשדה התעופה, באו הרבה אנשים והיה מרגש מאוד. אחר כך המועדון שלי, הפועל שדות ים, ארגן לי את המסיבה הכי גדולה שיכולתי לחלום עליה. כל אנשי השיט לדורותיו הוזמנו, כ-1,500 איש , משהו מדהים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם