מי אשם בשער?
להתנהלות הילדותית של דרור קשטן בסוגיית אוואט-דוידוביץ' אין מקום בכדורגל המודרני. המתח והסקרנות שליוו את שני השוערים בשעות שלפני המשחק לא היו יכולים לתרום להם שקט נפשי

בשבוע שעבר כבר חשבתי שקשטן הפנים את העובדה שהפך לבעל המשרה הבכירה בכדורגל שלנו. לממלכתי, לכזה ששם את המשחקים בצד ואת המלחמות הקטנות מאחריו, אבל מסתבר שלגמרי בלי הקטנות המעצבנות אי אפשר.
באמצע השבוע פגש קשטן את התקשורת, ובקולו יצא נגדה על כך שהיא זו שעושה את המצ'-אפ בין שני השוערים, וכפי שהוא אמר: "אין מתיחות ואין שום דבר שדומה למתיחות בין השוערים." יותר מזה, הוא הבטיח לעדכן את השוער שיפתח יומיים-שלושה לפני המשחק כדי לתת לשוער המיועד זמן להסתגל מנטלית לרעיון נוכח כל הכאוס התקשורתי.

בפועל, לא רק שקשטן לא ממש קיים את הבטחתו, לא לנו וגם לא לשוערים, גם אם הבחירה שלו התבררה כמוצלחת וגם אם לא - ונשבע לכם שזה לא משנה - ההתנהלות הזו, שמשחקים בחסמב"ה ובשביעייה הסודית עד לרגע האחרון, אין לה מקום בכדורגל המודרני, בטח שלא ברמות הלאומיות. גם אם קשטן לא חייב לאף אחד כלום, לא לציבור ולא לשוערים שלו, הוא בהחלט חייב שהדברים ייראו אחרת.
שאף אחד לא יספר לכם שאחד מהשוערים ידע לפני המשחק. בוודאות, זה לא קרה. הטירוף המתח והסקרנות שליוו כל אחד מהשניים בשעות האחרונות שלפני פרסום ההרכב לא תרמו לשקט הנפשי - לא רק אצל השוערים, אלא בכלל בנבחרת.
ואם את המתח והיריבות אנחנו המצאנו, ואם אנחנו אלה שעשינו את המצ'-אפ, אז למה המאמן הלאומי השאיר את
קשטן ביים והפיק תסריט לגמרי אחר, מאוד מוזר וחבל כי כבר ראינו משהו שונה ומרענן בהתנהלות שלו.







נא להמתין לטעינת התגובות







