דרור יבעט: החברים מספרים על קשטן השחקן
על המגרש הוא היה איטי, טכני, לא בולט במיוחד. מגן ימני שקשר את הנעליים רגע לפני העלייה על הדשא. בחוץ הוא היה מתרוצץ עם מסרק, מוודא שהתספורת "אקסטרה", פדנט בלבוש שהעדיף להתקלח בבית ולא עם חבריו. לפני שהתחיל בקריירת אימון מפוארת היה דרור קשטן כדורגלן קפדן ובינוני ששיחק בהפועל פ"ת והפועל כפ"ס (עד ששלמה שרף ספסל אותו וגמר לו את הקריירה)
אבל קשטן לא נולד מאמן. כמו רבים אחרים הוא החל את דרכו בתור שחקן, מקצוע בו היה פחות מעוטר ויותר נשכח. חבריו למגרש מאותן שנים, חלקם עדיין דמויות מפתח בעולם הכדורגל, מספרים שלפחות בתחום הקפדנות קשטן לא השתנה. גם אז שערו היה מסורק בקפידה וגם אז הוא היה דקדקן. באותה נשימה הם מוסיפים שבעברו היה יותר משוחרר מהיום ואפילו בעל חוש הומור. "הכדורגל עשה אותו יותר חשדן ומר נפש", אומר אחד מהם, "בימים ההם כולנו היינו נאיביים".
קשטן נולד באחד באוקטובר 1944, בפ"ת. כילד למד בבית הספר "הס", ובגיל שמונה החל את דרכו במחלקת הנוער של הפועל פ"ת, תחת הדרכתו של המאמן יעקב קרלינסקי. הוא הוצב בעמדת הקשר הימני והתגלה כשחקן טכני ומוכשר.
על חוסר הפיזיות והאיטיות שלו פיצה במסירות מדויקות ובחכמת משחק. "דרור היה מקצוען", אומר גיורא קפלן, ששיחק לצד קשטן באותם ימים, "הוא הקפיד תמיד, דקדק בכל מה שעשה והיה יסודי. היה לו חוש אסתטי לגבי עצמו, תמיד שמר על ההופעה והלבוש. זה כמובן הקרין גם על העשייה שלו בשטח הכדורגל, אדם שמדקדק בעצמו יהיה דקדקן גם בכל פעילות".
כשהיה בן 18, עוד לפני שעלה לקבוצה הבוגרת, זומן קשטן לנבחרת הלאומית. הוא היה השחקן הראשון בארץ שזומן לנבחרת לפני שעלה לבוגרים, על ידי המאמן ההונגרי גיולה מנדי, אך לא הרשים ושיחק שלושה משחקים בלבד. קשטן היה השחקן הצעיר ביותר שלבש את מדי הנבחרת, כשעשה את משחק הבכורה שלו מול נבחרת חבש (0:3 לישראל).
היו אלה הימים של תחילת שנות השישים, והפועל פ"ת הייתה בשיאה. בתור נער יכל קשטן לראות את הקבוצה הבוגרת מביאה הביתה ארבע אליפויות רצופות. באליפות החמישית של 1963, לאחר שהוסב לעמדת המגן הימני, כבר לקח קשטן חלק בתור שחקן בבוגרים, אף שהרבה לשבת על הספסל.
"כשסטלמך
רוטקוביץ' זוכר את קשטן כבחור שקט, שדיבר רק מתי שצריך. "כשחקן קשטן היה דמות חיובית מאד", הוא אומר, "כשהוא דיבר נעמדו סביבו והקשיבו לו. היה לו כדורגל שלא היה לאף אחד אחר בזמנו, הוא היה משחק שקט ורגוע, היו לו כדורים מדויקים".
גם אז, בדומה לחמסה של היום, היו לקשטן אמונות טפלות. "כל אחד והאמונות הטפלות שלו", מוסיף רוטקוביץ', "עד כמה שאני זוכר הוא ועוד כמה שחקנים היו קושרים קשירה סופית של הנעליים רק לפני העלייה למגרש". מה שרוטקוביץ' זוכר בבהירות היא הופעתו המסודרת של קשטן. "התספורת הייתה חייבת להיות אקסטרה", הוא מציין.
הדור הבוגר של הפועל פ"ת באותם ימים, אותה חבורה מופלאה שזכתה באליפות אחר אליפות, פחות התרשם מיכולותיו של קשטן על המגרש. למרות ששיחק איתם בקבוצה, הוא נותר אאוטסיידר. היום, ממרחק השנים, הם לא ממש זוכרים את קשטן הכדורגלן. "הוא לא התבלט באופן מיוחד. הוא היה בחור טוב וזהו", אומר יעקב ויסוקר, השוער האגדי של הפועל ונבחרת ישראל. "הוא לא היה שחקן מצטיין ולא כוכב", מצטרף אמנון מזרחי, "בקושי אני זוכר אותו". גם ג'רי חלדי, אותו החליף קשטן בהרכב, לא זוכר שחקן יוצא דופן. "הוא היה שחקן איטי אבל טכני, שיש לו מיקום טוב במגרש", אומר חלדי, "הייתה לו מסירה טובה אבל הוא לא עשה קריירה גדולה כשחקן".
רק המגן אריה רדלר, יוצא להגנתו של קשטן. "הוא היה צעיר מאתנו, מאוד מוכשר וטכני", הוא נזכר, "הבעיה הייתה שרוב השחקנים בסגל היו תותחים והיה לו קשה להשתלב. הוא היה שחקן טכני ומדויק ששיחק כדורגל יפה, אבל אז בתפקיד שלו שיחק ג'רי חלדי, ואין הרבה שחקנים כמוהו. ג'רי היה משופשף ואחד השחקנים הטובים בארץ, וקשטן היה פחות טוב ממנו".
לדברי רדלר גם מחוץ למגרש קשטן היה בחור טוב. "שיא הנימוס, הבחור הכי נחמד שיכול להיות", הוא אומר, "הוא ידע את מקומו, ידע שיש לפניו שחקנים יותר טובים. ובאמת אחרי שאנחנו עברנו את השיא הוא נכנס כשחקן הרכב ראשון".
ייתכן שחלק מהסיבה לריחוקו של קשטן מהשחקנים הבוגרים, הייתה הופעתו המוקפדת. לאביו של קשטן הייתה חנות בגדים ברחוב חובבי ציון במרכז פ"ת, והופעתו של קשטן הייתה תמיד מוקפדת. בעיקר היה חשוב לו השיער, וקשטן נהג להסתובב בכל מקום מלווה במסרק. "אז לא היו משחות למיניהן", מוסיף רדלר, "רק מסרק. ובכל זאת כל שערה הייתה עומדת במקום, כמו דוגמן". דוגמא נוספת לריחוקו של קשטן היא העובדה שנמנע מלהתקלח עם שאר השחקנים. "הוא אף פעם לא התקלח איתנו", אומר אחד השחקנים מאותה תקופה, "הוא פשוט היה הולך הביתה".
ב-1965, בעת ששיחק במדי הפועל פ"ת, זכה קשטן באליפות צה"ל עם נבחרת הנח"ל. "הגענו לגמר כהפתעה גמורה", מספר יוחנן וולך, ששיחק עם קשטן בקבוצה והמשיך את הקריירה בהפועל חיפה ובנבחרת ישראל, "משחק הגמר נערך בירושלים מול פיקוד צפון. מפקד הפיקוד היה אז דוד אלעזר, שלקח את הספורט מאד ברצינות. אצלנו בנח"ל אף אחד לא ממש התעניין בנבחרת הכדורגל ולכן הגענו כאנדר-דוג מוחלט. הובלנו 0:2 ובסוף ניצחנו 2:3. מי שהיה גיבור המשחק היה מישקה לפרדון, שהתאפיין בהוצאות החוץ הארוכות שלו. הרבה בזכות זה ניצחנו את המשחק".
וולך וקשטן התחברו גם מחוץ למגרש. "הוא היה חבר טוב", אומר וולך, "ישנו בפיקוד הנח"ל ביפו והתאמנו בקרית-שלום. אני באתי מהכפר לעיר הגדולה, זו הייתה עבורי תחילת הקריירה, והוא קיבל אותי יפה. עד היום הוא מזכיר לי נשכחות, איך הגעתי לשחק עם נעליים מיושנות בלי פקקים. לדעתי קשטן היה אז איש יותר פתוח מאשר היום. בחור מאד לבבי, עם חוש הומור, מאוד ידידותי".
ב-1971, אחרי תשע שנים בבוגרים של הפועל פ"ת, עבר קשטן להפועל כפ"ס, בה שיחקו בין היתר יצחק שום ושלמה שרף. "אז לעבור קבוצה נחשב לפגיעה", אומר דוד רוטקוביץ', "זה לא כמו היום. המעבר גרם להרגשה לא טובה". לדברי רוטקוביץ' הסיבה למעבר היא אישתו של קשטן, צפירה. "אישתו צפירה הייתה חברה שלו אז, והוא היה מחובר חזק חזק אליה. הוא היה נוסע הרבה לכפ"ס. אני מאמין שזו הייתה הסיבה שעבר לכפ"ס, מה גם ששלמה שרף היה חבר טוב שלו".
"היינו חברים טובים", אומר היום שרף, "הוא היה שחקן מאוד טכני ומאוד אחראי במשחק. לא הייתה לו מהירות גדולה אבל הייתה לו יכולת טכנית גבוהה מאוד. הוא היה שחקן טוב. מה שמאד מאפיין את דרור עד היום זה הסדר, המשמעת והלבוש. הוא פדנט בלבוש. גם בזמנו הוא תמיד היה מסודר, מצוחצח, השערות תמיד במקום. תמיד היה תחת שליטה, הכל טיפ טופ. הוא תמיד מדויק, כך היה מחוץ למגרש וכך היה על המגרש".
"בגלל שאישתו הייתה כפר-סבאית ההתאקלמות שלו בתוך הקבוצה הייתה רגועה ונוחה", אומר אברהם (אברשה) מרצ'ינסקי, קפטן הקבוצה באותם ימים, "הוא ישר התקבל כחלק אינטגרלי. דרור היה שחקן טוב, עם הרבה שכל במשחק. בפ"ת הוא היה מתנדנד בהרכב, אבל בכפ"ס היכולות שלו, הבנת המשחק והאופי הנוח שלו הכניסו אותו לקבוצה בצורה טובה".
מחוץ למגרש זוכר מרצ'ינסקי בחור ביישן. "הוא לא היה משתולל, היה נחבא אל הכלים", הוא אומר, "אדם מהישוב. תמיד נזהר בלשונו, שומר את המילים אצלו בפה. הוא בחור על הכיפאק". גם יאיר נוסובסקי, שוער הקבוצה, זוכר בחור על הכיפאק. "יוצא מהכלל טוב", הוא אומר, "היחסים בינינו עד היום טובים. אני זוכר שהיינו בחו"ל פעם אחת ולא הצלחתי לסגור את המזוודה מרוב בלגן. הוא אמר לי 'עזוב, לך מפה'. כשחזרתי הכל היה ארוז כהלכה. הוא לא יקה במקור, אבל מתנהג כמו יקה. הוא פרפקציוניסט, הכל יסודי. אתה רואה את זה על המגרש".
קשטן התקבל יפה בכפ"ס, אך כששלמה שרף מונה למאמן הקבוצה, החלו חלק מהשחקנים להתרעם על הקשר בין השניים. לשרף ולקשטן היו יחסים טובים מאוד, וחלק מהשחקנים טענו שהמאמן שרף מפלה את קשטן לטובה. "הוא היה כמו עוזר מאמן בשבילי", מודה שרף, "שיתפתי אותו בלבטים שלי ושמעתי את העצות שהוא נתן". אבל דווקא במשחק החשוב ביותר של הפועל כפ"ס באותה תקופה, בגמר הגביע מול בית"ר ירושלים ב-1975, החליט שרף לספסל את חברו הטוב. קשטן סבל מפציעה, ולמרות רצונו לא שותף במשחק. "לא נתתי לו לשחק בגמר, הוא קצת כעס עלי אבל השיקולים היו מקצועיים", אומר שרף. כשקשטן יושב על הספסל, ניצחה כפ"ס במשחק והניפה את הגביע.
אותה פציעה היא שסיימה לקשטן את הקריירה. בתום אותה עונה הוא פרש ממשחק פעיל ופנה לאימון. תחילה אימן את קבוצת הנוער של הפועל כפ"ס, ומשם המשיך לקריירת האימון המפוארת שלו. בסך הכל שיחק קשטן 140 משחקים בליגת הבוגרים ועוד שלושה משחקים במדי הנבחרת, במהלכם לא הבקיע ולו גול אחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם