בים מי אפ, סקוטי
שני רוכבי אופניים בריטים יצאו למסע בעקבות שיא אולימפי של 100 שנים. כריס הוי הג'ינג'י גם עשה את זה
כריס הוי עם הדגל הבריטי. צילום: רויטרס
ההשקעה האדירה של הבריטים באופניים החלה קצת אחרי סידני, והקבלות מופיעות בטבלת המדליות של הוולודרום: שבע מדליות זהב מתוך עשר שחולקו. אתמול הם גם סידרו לעצמם גמר כל-בריטי בספרינט אישי, בין "הסקוטי המעופף" כריס הוי לג'ייסון קלי. טוני בלייר מבסוט ביציע, בין כל דגלי היוניון-ג'ק.
הוי וקלי ניצחו 0:2 בחצאי הגמר, כשהם עוקפים את בורגן הצרפתי ולוי הגרמני בערך ב-70 קמ"ש אפילו בלי לבקש סליחה, שלא לדבר על הסחרחורות שהם גורמים לצופים. אבל לא רק לכבודם התאספו כולם אלא גם עבור בראדלי וויגינס הלונדוני.
הבחור יכול להיות הבריטי הראשון מאז השחיין הנרי טיילור ב-1908, לפני מאה שנים, שלוקח שלוש מדליות זהב באותה אולימפיאדה, ולהפוך לרוכב האולימפי עם הכי הרבה מדליות בכל הזמנים. אם וויגינס ייכשל, הוי יכול להגיע לשלוש משלו כעבור שעה בגמר הספרינט לגברים.
וויגינס מתחרה עם מארק קאבנדיש (שזכה בארבעה קטעים בטור דה פראנס השנה) במירוץ מדיסון, הקרוי על שם המדיסון סקוור גארדן בו נערך לראשונה, ומפגיש על מסלול של 250 מטרים 16 זוגות רוכבים, מבצעים 200 הקפות, רוכבים בשלווה יחסית רוב הזמן ומאיצים מדי 20 הקפות לספרינטים שמעניקים נקודות.
חלק מהזוגות הללו שייכים לאותו ספונסר, והבריטים חששו לפני פתיחת התחרות מהתאגדות נגד וויגינס וקאבנדיש שלהם, עד כדי דיבורים על "מאפיה".
אליך, כרררריס
בלונה פארק שמעבר לכביש מבצבץ גלגל ענק, אבל הוולודרום מזכיר יותר את קיר המוות. אנשים מנצלים חוקי תנועה מעגלית ורוכבים בזוויות לא הגיוניות בכלל, שהיו גורמות לפליציה, המורה לפיזיקה, להסמיק.
60 הקפות ושלושה ספרינטים עברו, והבריטים רק במקום התשיעי, בפלוטון או קצת מאחוריו, אבל לא מצליחים לפרוץ קדימה. בהמשך, העסק לא משתפר.
קאבנדיש מנסה לפחות להציל את הכבוד בספרינט התשיעי, אבל הדנים עוקפים אותו בדרך לשלוש הנקודות. ארגנטינה, עם ותיק הרוכבים חואן אסטבן קורושט בן ה43-, מנצחת והבריטים רק במקום התשיעי. וויגינס אאוט. אליך, כרררריס.
הכרוז מתאר את הוי הג'ינג'י:
"מרוב מדליות, כבר לא צריך להציג אותו". הוא נותן לקלי להוביל כל הדרך, ובישורת האחרונה חותך אותו מימין ומנצח בהפרש של גלגל. 0:1. בגמר השני, אותו סיפור. קלי מוביל, הוי מאיץ ומנצח. סיום צמוד, דגל, חיבוק, דמעות, וסקוטי אחד ג'ינג'י בן ה-32, סמוק ומחייך.
"כל המתח והרגשות נבנו בתוכי, אבל ניסיתי לשים עליהם מכסה", אמר הוי, "עכשיו אפשר לומר שזה היה השבוע הגדול בחיי. אני רק רוצה להראות לילדים שהכל תלוי בעבודה הקשה, גם אם יש לך את הכישרון. אני הייתי אחד מהילדים שהיו תמיד מגיעים במקום השני והשלישי, ועכשיו יש לי שלוש מדליות זהב". היה שווה לחכות 100 שנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם