אנחנו כבר ננוח בקבר
סין השקיעה משאבים עצומים למען מטרה אחת: מדליית זהב אולימפית בכל ענף אפשרי. בדרך, הפילוסופיה הספרטנית הזו משאירה מאות אלפי ספורטאים חסרי פרוטה במקרה הטוב, ועם נזקים נפשיים וגופניים בלתי הפיכים במקרים אחרים. כי מה לא עושים כדי להעלות את המוראל הלאומי עד למקום הראשון בטבלת המדליות
לפני ארבע שנים, באתונה, סין, עקפה את רוסיה, ומוקמה שניה בטבלת המדליות האולימפית. 63 מדליות היא ליקטה, מתוכן 32 מזהב. ראשונה, כמו תמיד, היתה ארה"ב עם 112, מהן 36 מזהב טהור.
בלונדון 2012 או ארבע שנים אחר כך, או אפילו עכשיו, בבייג'ין, אין בכלל ספק שיהיה מהפך. סין לא תהיה רק המעצמה הכי גדולה בספורט העולמי, היא בקרוב תהיה חזקה בהכל. כלכלה, פוליטיקה, ביטחון. הכינו את עצמכם לבואו של הין.
את הכתבה הזו לא מומלץ לליאור אסולין וראובן עובד לקרוא לפני האימון. בעצם לכל מי שחושב שהוא קורע את התחת בכדי להגיע להישגים, עדיף לעבור לכתבה הבאה.
הסינים, בכדי לבסס את מעמדם כמעצמה המובילה, מוכנים למתוח את גבולות הסיבולת והמאמץ המוכרים. מגדירים מחדש את המשפט 'כל האמצעים מקדשים את המטרה'.
אני לא רוצה להיות ספורטאי, אבל כספורטאי אין לי את אפשרות הבחירה", סיפר יאנג ווניון, שזכה באתונה במדליית זהב בחתירה בקאנו. "כילד לא למדתי שום דבר חוץ מספורט, אז מה אני יכול לעשות? יש לי חלומות, אבל אין לי את היכולות להגשים אותם".
יאנג לא ראה את הוריו כבר שלוש שנים. הוא אמנם מתגורר במרחק של 400 קילומטרים מהם, אבל צריך להתאמן שבע שעות ביום בכדי להגיע מוכן למשחקים האולימפיים.
במהלך השנים החותר המצטיין פיתח דלקת חריפה בכבד שפוגעת בבריאותו ועם תוצאותיה יתמודד בעוד מספר שנים. אמו כבר מתחרטת שהקדיש את חייו לספורט תחרותי, אבל אביו ממשיך לדחוף בכוח, מאחר וזה הסיכוי היחידי של המשפחה
בסופו של דבר כסף גם כאן הוא שם המשחק. לפני שש שנים, כשפרץ במשחקי אסיה, יאנג קיבל בונוס של 28 אלף דולר, מה שהוריו יכולים להרוויח בעשר שנים של עבודה קשה. מאז שהפך לסלבריטי, המשפחה עברה לגור בבית גדול יותר. אמו הפסיקה לעבוד, אחותו ואביו קיבלו עבודות מכובדות, רק שהוא ממשיך לקלל את הרגע.
"לא מעניינים אותו ההישגים", מספר מאמנו הפולני, מארק פולוך. "הוא רק סופר את הימים עד למשחקים האולימפיים שבסיומם תהיה אפשרות שינוח, אבל הוא גם כישרון נדיר וזה טוב ורע מבחינתו. טוב בגלל שהוא יכול להשיג שוב מדליית זהב ורע בגלל שהוא מספיק טוב גם להתחרות בעוד ארבע שנים".
הסינים רוצים להפוך את המשחקים הקרובים למפגן כוח מרשים של איכות. מאז פירוקה של בריה"מ אין עוד מדינה שמשקיעה כל-כך הרבה בהצטיינות בספורט. המדינה מוצפת באקדמיות ובאנשים מטעמה שמסתובבים ומלקטים את הטובים ביותר, בלי קשר לגיל.
המגזין 'טיים' ליווה לא מזמן את צ'ן יון, בת ה-14, בתם של מגדלי ירקות ממזרח סין שיום אחד ניגש אליה זר, מדד את היקפיה וצירף אותה לבית ספר לספורט, אחד מ-3,000 שממוקמים ברחבי המדינה. צ'ן יון מיועדת להרמת משקולות, ענף שהיא כלל לא הכירה עד לפני שנה.
כשבאו לראיין אותה מהמגזין עמדו לצידה המאמן והאחראי על תעמולה מטעם בית הספר. היא נשאלה אם יש לה תחביבים והיא ענתה 'הרמת משקולות'. הכתבת התעקשה 'וחוץ מזה?', צ'ן ענתה 'הרמת משקולות', אבל הוסיפה 'ופעם אהבתי לרוץ ליד הכפר'. האחראי על התעמולה התעורר לפתע ונתן תוספת משלו. "אבל עכשיו היא מעדיפה הרמת משקולות. המטרה שלה היא להיות ספורטאית מצטיינת בכדי שסין תהיה גאה בה".
מתיו פינסנט, הבריטי שזכה בארבע מדליות זהב אולימפיות בחתירה בקיאק, הגיע לבייג'ין כחלק מעבודתו כפרשן ב-BBC וראה מקרוב את ההכנות של הסינים. הוא יצא המום ופתח פה גדול וביקורתי. "זו היתה חוויה מטרידה", פינסנט אמר כשחזר.
"הזדעזעתי. אני מבין שספורט מתחיל מגיל צעיר, אבל זו פשוט תוכנית אימונים ברוטאלית. הם הסבירו שזה מה שצריך בכדי להחדיר בבני הנוער את החינוך. לדעתי הילדים האלה עוברים התעללות. כששאלתי את האחראים הם ענו שלהכות זה מנוגד לחוק, אבל חלק מההורים מעוניינים בכך".
דבריו של פינסנט עוררו גל של מחאות, הסינים הכחישו את דבריו, אבל דווקא סוזן ברונוול, פרופסורית לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת מיזורי, יצאה להגנת המותקפים. "המחקר המערבי כמעט ולא התייחס לספורט הסיני, כי הם לא האמינו שלסינים יש תרבות ספורט", ברונוול אמרה. "אז השיטה הסינית היא לא כל-כך שונה מהאמריקנית, כשזה מגיע למרדף אחרי מדליות ורמת הסבל שעוברים בדרך ספורטאים צעירים".
רק שעדויות מהשטח מספרות שהסינים עלו מדרגה בכל הנוגע לגבולות הסיבולת. כשכריסטיאן באואר, מאמן הסיף הצרפתי, הגיע לאמן את הנבחרת הסינית, דבר ראשון הוא דרש חופש בגלל שחניכיו היו על סף התמוטטות, כתוצאה ממשטר רצחני. ראשי ההתאחדות לא אהבו את הצעד ההומאני במיוחד כשאחת הכרזות באולם אימונים סיפרה את כל האמת על רגל אחת: 'אהוב את הכאב שלך'.
יותר ויותר מאמנים מהמערב הגיעו בכדי לשנות את שיטות העבודה המחמירות, מאחר והיו בין ראשי הספורט בסין כמה שהבינו את גודל הטעות. "ההיגיון כאן אומר שאם שעתיים אימון זה טוב, אז ארבע זה יותר טוב", הסביר האוסטרלי טום מאהר, מאמן נבחרת הנשים הסינית בכדורסל. "ואם אתה יכול להתאמן שמונה שעות, אז 12 שעות זה עדיף. לרוץ עשרת אלפים מטרים ככדורסלן זה לא מועיל, אלא רק גורם לנזק בלתי הפיך".
ועדיין, רבים מהמאמנים המקומיים בטוחים שעבודה קשה זה המתכון בכדי להשיג את המתחרה. זו קצ'נסיו, מנצחת מרתון לונדון, היא אחת התקוות למדליית זהב באולימפיאדה הקרובה. מדובר בבחורה שעוברת כל יום מסע אלונקות מפרך. אחרי הניצחון בלונדון מאמנה ליאנג סונגלי הסביר שהסינים צריכים לעבוד יותר קשה מאחר ולמערביים יש יתרון פיזי טבעי עליהם.
אז לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. דנג יאפינג, שנחשבה למייקל ג'ורדן של טניסאיות השולחן, פרשה בגיל 24 אחרי 19 שנות אימון מפרכות שגררו אינספור פציעות. איי דונגמיי, רצת מרתון מצטיינת, הגישה תביעה נגד המאמן שלה שלטענתה סיבך אותה בתוכנית אימונים לא אנושית שגרמה לה לנכות. נבחרות שלמות של כדורסל וכדורעף נשים נעלמו מהמפה אחרי הברקות חד פעמיות. מאהר, מאמן הכדורסל, סיפר שהוא קיבל שחקניות צעירות עם ברכיים דפוקות כתוצאה מאימון לא נכון.
אחרי שהפסידה בסיבוב הראשון של הרולאן גארוס, הטניסאית ז'אנג ז'אי פרצה בבכי וסיפרה לעיתונאים, בגילוי לב, שהיא נאלצה לשחק עם פציעה בקרסול בכדי לנסות ולהשיג את הקריטריון האולימפי. ז'אי הודתה כי שיחקה ללא טיפול רפואי או מנוחה, למרות שהרופא אמר לה שהיא מסתכנת באפשרות לסיבוכים. מאמנה, ז'יאנג הונגוויי, כלל לא גילה רחמים. אחרי ההפסד בראיון טלוויזיוני הוא אמר: "היא יותר מדי דואגת לפציעה שלה ולכן ההופעה נפגעה".
אחד ממנהלי הספורט הבכירים לשעבר במדינה, צ'ן פייד, הודה שיש באג בשיטה. "בפילוסופיה של הספורט הסיני, יש כמה נקודות רעות. הדחיפה לניצחון באה לא פעם על חשבון הבריאות. אפילו אם האתלט סובל מחום גבוה מבקשים ממנו לא לוותר בקלות".
מהספורטאים והמאמנים הסינים ביקשו לשנן סיסמת מלחמה קומוניסטית, 'אל תברח מהשורה הראשונה בגלל פציעה קלה'. לכן רק ניצחון בא בחשבון. "כבר באתונה הם אמרו לי שמדליית כסף זה לא מספיק טוב", סיפרה הקופצת הקנדית למים, אלכסנדרה דספטי. "הם דיברו רק על זהב, ולכן בבייג'ין הלחץ עליהם יהיה עצום".
ספורטאי העלית מרגישים את זה מצוין בשנים האחרונות. ליו שיאנג, שהפך לגיבור לאומי עם מדלית זהב בריצת 110 מ' משוכות באולימפיאדת אתונה, מרגיש איך הכל מתנקז לכיוון הפודיום.מאמנו צוטט באחד העיתונים הסינים: "פקידים ממשרד הספורט אמרו שאם ליו לא יזכה במדליית זהב בבייג'ין כל הישגיו מהעבר יהיו ללא משמעות".
גם ליו עצמו, שנאלץ להתמודד עם פציעות לא קלות, שיחרר לאחרונה לחץ. "עברתי ממש עינויים. פחדתי לדבר יותר מדי. מעולם לא הייתי כל-כך עצבני, אפילו יותר מאשר באתונה בגלל שיש סביבי הרבה ציפיות".
ליו עבר שינוי לא קטן מאז שזכה בזהב. אז, אחרי הזכייה, הוא אמר משפט כמו מתכנות של מחשב. "הניצחון הוכיח שאתלט עם עור צהוב יכול לרוץ מהר כמו אתלטים עם עור שחור או לבן". רק שמאז, יחסיו עם השלטון ידעו עליות וירידות. חלק גדול מהכנסותיו מפרסום, שהמגזין פורבס העריך ב-23 מיליון דולר, נלקחו על ידי המדינה כהחזר על שנים של השקעה בו.
כשהחל להתפרק קצת במועדוני קריוקי, הם ביקשו ממנו לחדול. לאחרונה הוא צוטט במשפט כל-כך לא אופייני, "בגלל השיטה ספורטאים אצלנו קשורים יותר מדי למדינה. היה עדיף שזה יהיה כמו במערב שם הם הרבה יותר חופשיים".
רק שליו הוא בודד, אחרים הם כחומר ביד היוצר. בעבר היו לא מעט מקרים בהם כדי לעמוד בדרישות, מאמנים סיפקו לחניכיהם סמים מבלי לשאול לדעתם. לפני אולימפיאדת סידני, כשהודיעו על בדיקות סמים מחמירות, לפתע קטנה המשלחת הסינית בעשרה אחוזים. שש שנים לפני כן, במשחקי אסיה, 11 ספורטאים נתפסו כמשתמשים. לפני כמה שנים התברר שבית ספר בצפון-מזרח המדינה הזריק בשיטתיות סטרואידים לחניכיו, שלא לדבר על שערוריות בנבחרת השחייה ותופעות של גידול זקנים אצל מרימות משקולות.
ובדיוק זה מה שסין צריכה בשנה שהיא מארחת את האולימפיאדה ומשקיעה מיליארדים. הוועד האולימפי הסיני הודיע שהוא עושה כל שביכולתו לנקות את החצרות. ב-2004, לפני אתונה, כך סיפרו שם, נערכו למעלה מ-4,000 בדיקות ו-17 ספורטאים נענשו.
"מאוד חשוב לנו שהתדמית תהיה ללא כתמים", הסביר בכנות לי פורונג, מהועד האולימפי הסיני. "לפני תחילת המשחקים דרשנו מכל המאמנים שהספורטאים שלהם יהיו נקיים".
היתרון של הספורטאי הסיני על המערבי הוא בנאמנות חסרת הפשרות. הוא לא שואל שאלות, הוא לוקח מה שנותנים ולא משנה המחיר. סיפורו של הקופץ למים, הו ג'יאה, מדגיש את כל התורה על עין אחת. באתונה ג'יאה זכה בזהב, אבל שנה לאחר מכן נפגע ברשתית בעינו באחד האימונים, כשגם הרשתית בעין השנייה נפגעה.
אביו של הקופץ אמר שאם הספורט מסכן את ראיית בנו הוא מעדיף פרישה, אבל לא לדאוג, ג'יאה מתכוון לייצג את המולדת. "המשחקים בבייג'ין הם תהילה עצומה לדורנו", ג'יאה צוטט כמו מתוך ספרון הסברה. "אני אעשה את כל המאמצים לזכות במדליית זהב נוספת, אלא אם כן אני אהיה עיוור לחלוטין".
ד"ר וונג יובין, מנהל מחלקת הספורט במרכז הרפואי של שנגחאי, סיפר שפעם הגיע אליו מרים משקולות פצוע. הרופא הסביר להוריו של הספורטאי שיש סיכוי שאם בנם ימשיך בפעילות האינטנסיבית, הוא יגמור כנכה. ההורים מיד ענו שבנם חייב להתחרות. "מה הוא יכול לעשות חוץ מלהרים משקולות?", הם שאלו, ולרופא לא היתה תשובה.
החיים הקשים של הספורטאים הסינים לא נגמרים רק באימונים המפרכים. מעטים הם אלה שזוכים לתהילה של אלופים אולימפיים. 80 אחוז מהם, כשיסיימו את הקריירה, ימצאו את עצמם בתנאים של עוני מחפיר וללא שום אפשרות להרים את הראש מעל המים. אמנם הסיניים מספרים, למי שמתעניין שבבתי-ספר לספורט, שהם הקימו, הספורט הוא שולי לעומת הלימודים העיוניים, אבל מי שערך סיור במקום לא ראה ספרים, אלא רק ילדים שרצים.
בסין קיימים כ-3,000 בתי ספר כאלה, שבהתחלה כפופים למחוזות ומאתרים את המצטיינים החל מגיל שש. רק שני אחוזים ימשיכו להתחרות ביניהם כשבסוף הם יצטמצמו ויגיעו לכ-80 אלף ספורטאי איכות, שמתוכם רק בודדים ישרדו ויגיעו לנבחרת האולימפית.
כשזו צ'ונלאן הפכה בגיל 13 למרימת משקולות, המאמן שלה הבטיח שזה המתכון להצלחה. אחרי ארבע פעמים כאלופת סין היא פרשה ומצאה את עצמה מוכרת קבאב ברחוב, ובסוף עובדת בבית מרחץ תמורת כ-60 דולר בחודש. השימוש הארוך בסטרואידים גרם לה גם ללא מעט בעיות רפואיות ותופעות לוואי. צ'ונלאן צריכה להתגלח כל כמה ימים.
הנתונים מספרים שכל חודש פורשים כ-6,000 ספורטאים בסין, מחציתם נשארים ללא עבודה. קאי לי, שזכתה באליפות אסיה בהרמת משקולות, נפטרה מדלקת ריאות כשלא הצליחה לממן את התרופות. ליו פיי, אלופת עולם בהתעמלות אמנותית, נאבקת לשרוד עם משכורת של 20 דולר בחודש.
ב-2003 הגיע שינוי במדיניות. חלק מהאחריות למציאת עבודה אחרי פרישה נפל על המדינה כחוק, אבל זה לא פתר את הבעיה לרבים מהספורטאים שסיימו את הקריירה ללא שום השכלה ועם פציעה קשה.
ההתקדמות של הספורט הסיני לא משאירה זמן להתעכב על הפצועים והעניים. ההצלחות תופסות כל כותרת אפשרית. כשב-1959 טניסאי השולחן, רונג גוטואן, הפך לסיני הראשון שזוכה באליפות עולם, מאו טסה טונג כינה את גודל האירוע 'פצצת אטום רוחנית'.
הסינים הפכו אז את הענף לספורט לאומי. ילדים בגילאי גן, עם רפלקסים בריאים, נלקחו אז לבתי ספר מיוחדים והשליטה בענף היתה ברורה. היום זהו הספורט הפופולארי, כשההערכה מספרת על 300 מיליון שחקנים חובבים.
מאז קדחת הפינג פונג, הסינים הלכו וניכסו לעצמם עוד ענפים בהם השליטה מתחילה להיות משמעותית. קפיצות למים, קליעה, הרמת משקולות ואפילו ענפי ספורט שעשו איתם הכרה רק לאחרונה, כמו טקוואנדו. הנבחרת הסינית הראשונה הוקמה ב-1995 וחמש שנים לאחר מכן, באולימפיאדת סידני, סין זכתה במדליית הזהב הראשונה שלה.
באותה אולימפיאדה אירע כישלון לנבחרת השחייה, לסינים היה ברור שהם לא הולכים להרפות עד למציאת הפיתרון. הם שלחו את המאמנים הבכירים לאוסטרליה בכדי לקבל הרצאות וללמוד את שיטת האימונים מהמובילים בעולם. המאמן האוסטרלי, אלן תומפסון, אמר שהוא מאמין שבבריכה בבייג'ין הסינים יהיו יותר דומיננטיים מהאמריקנים. במקרים אחרים, יובאו ספורטאי צמרת למחנות אימונים בסין, במעין עסקת חבילה שכזו: אתם תקבלו פור בהכנות ותתרגלו לתנאי השטח, ובתמורה, תלמדו אותנו את רזי המקצוע.
מאז הזכיה של גוטואן באליפות העולם ב-1959 ועד סוף 2004, ספורטאים סינים זכו בכ-1800 תארים עולמיים ושברו 1119 שיאי עולם. באולימפיאדת אתונה, עשר מדליות זהב מתוך ה-32 שהמשלחת הסינית אספה הושגו על ידי ספורטאים מתחת לגיל 20, מה שרק מראה על גודל הפוטנציאל.
למעשה, האולימפיאדה הקודמת סימלה את השינוי הגדול בספורט הסיני. ממוצע הגילאים של הספורטאים היה 23, בשביל 80 אחוזים מהם זו הייתה אולימפיאדה ראשונה וכך היו גם התוצאות המפתיעות.
באתונה הסינים החלו להראות את כוחם בתחומים חדשים. אתלטיקה, שחייה, כדורעף נשים, ג'ודו וזה עבר גם לספורט לא אולימפי. בשנה שעברה זאנג ליאנוויי היה שחקן הגולף הראשון מסין שמשתתף בטורניר המאסטרס.ובסנוקר, הענף הכי בריטי שיש, פתאום הסתנן לו דינג ג'ונהוי, בן ה-21 שהיום מדורג במקום ה-11 בעולם.
לסינים יש תוכנית לטווח ארוך שהם מיישמים מדי שנה חלקים ממנה. על פי התוכנית הלאומית, לחינוך גופני, 37 אחוזים מאוכלוסיית המדינה (481 מיליון תושבים) אמורים להשתתף באופן קבוע בשיעורי ספורט ולשם כך אמורים להיות 350 אלף מדריכים בעלי הכשרה. תחשבו שלפני שמונה שנים היו כמאה אלף מדריכים במשרה חלקית. רק כדי לקלוט את גודל המספרים: היום יש בסין 620 אלף איצטדיונים ואולמות ספורט, אז לכו תפחידו אותם עם מכון וינגייט.
בהכנות לאולימפיאדת אתונה, סיפרו בדיחה לפיה חבר בוועד האולימפי הסיני נפגש עם חבר הוועד האולימפי היווני. השניים הלכו לטברנה, הורידו כמה כוסיות של אוזו ואז היווני שאל את הסיני 'תגיד, מתי אתם מסיימים את ההכנות?' והסיני ענה 'ב-2006, ואתם?'. היווני גירד בראשו וענה 'בערך באותו זמן'.
בסוף היוונים הרימו אולימפיאדה מדהימה, אבל הסינים מתכוונים לתת את המכה הרצינית. שני מיליארד הושקעו רק בבנייה, מאה אלף מתנדבים כבר גויסו למשימה הלאומית, עד שנשיא הוועד האולימפי ז'אק רוג כבר פנה אליהם וביקש שיאטו את הקצב, כי זה גם מבחינתו נראה לפעמים מוגזם. רק שרוג צריך להבין שהם לא סופרים אותו. להם יש מטרה, כמו שאומר האו הויאנג, ראש המשרד לספורט תחרותי ואימונים: "אנחנו חייבים להבטיח שהכל יהיה בסדר, אחרת הציבור יהיה מאוד מאוכזב שלא הרמנו את המוראל הלאומי".
בסין קראו לשיטה 'אסטרטגיית מדליית הזהב'. ב-2001, כשהיה ברור שהסינים יארחו את המשחקים, תקציב השנתי שהמדינה העמידה למשרד הספורט עלה מ-428 מיליון דולר ל-714 מיליון. על פי הערכות, כל מדליית זהב תעלה למדינה כשבעה מיליון דולר. בעצם מאז פירוק הגוש המזרחי, סין ביחד עם צפון קוריאה וקובה הן המדינות שמפנות הכי הרבה משאבים לאומיים לספורט.
אבל בסוף, על האתלט נופל כל הלחץ להצליח. זה מגיע מהמדינה למחוז, לעיר, למשפחה ומשם לכתפיו הדקות. זוכרים את הו ג'יאה, הקופץ למים שנפגע ברשתית? הוא נולד לזוג הורים, פועלים קשיי יום. כשהיה בן 6 הם סידרו לו שמיכות על הרצפה ונתנו לו לקפוץ מהמיטה, שיתרגל סגנון. שלוש שנים לאחר מכן הוא אותר על ידי קופץ למים לשעבר ונשלח לבית ספר מיוחד. הוא לא נחשב לכישרון גדול, אבל בעזרת מוסר עבודה בלתי אנושי הוא ניצח באתונה את הפייבוריט, טיאן ליאנג, במירוץ לזהב.
עכשיו המקום בסגל האולימפי לא הובטח לו. הפגיעה בעין הפחיתה את סיכוייו. הוא החליט לעבור ניתוח ללא הרדמה בתקווה שזה יזרז את ההחלמה. "יש כל-כך הרבה מכשולים בדרך, ניתוחים, אבל אני חייב להמשיך עד הסוף", הוא סיפר והמשיך עד הסוף, כי בסוף עומדת לה מדליה מזהב.
עכשיו הספורטאים המצטיינים, ליאור אסולין וראובן עובד, יספרו מה הם עשו בקיץ האחרון. נוותר, ברשותם, על הפרק 'הדיסקוטק החביב עליי'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם