כשדון קוורי עוד רץ
ערוץ טלוויזיה אחד, קוויתי וטלקי על המיקרופון וילד אחד שמתפעל מהגיבורים של שנות השבעים ומספורטאית אחת מזן אחר. גם האולימפיאדות של פעם עשו אותנו מאושרים. האולימפיאדה שלי, כתבה רביעית בסדרה
פעם בשבוע, ביום רביעי, היתה שם הקרנה חגיגית של סרט. המדרון שימש כאפקט של אמפי ולמרגלותיו הוצב מסך הענק. לא פיספסתי אף סרט. זה היה הקיץ הראשון שלי בקייצת של הנוער העובד. בבוקר למדתי לקשור סנדות, בערב הלכתי להקרנה. רק פעם אחת נטשתי את ההקרנה באמצע ורצתי הביתה כדי לראות את המקצה של אסתר. איזה אסתר? שחמורוב כמובן.
אסתר רוט שחמורוב צילום: אי פי
אני זוכר את אולימפיאדת מינכן. הייתי רק בן 8, אבל אני לוקח משם איתי את אולגה קורבוט, לאסה וירן, ואלרי בורזוב ואת רצח הי"א. לגן ההרפתקאות שלנו קראו 'גן הי"א', ושם ביליתי את האולימפיאדה הבאמת ראשונה שלי.
אני זוכר כמעט כל פריים. את רוברטו חואנטורנה, את טטיאנה קזאנקינה, את נדיה קומאנצ'י וה-10 הראשון שלה שמארגני המשחקים לא ידעו איך לרשום אותו אז כתבו על הלוח 1.0, את הקרב שלה עם קורבוט ולודמילה טורישצ'בה, את אדריאנוב מול סבאו קאטו כשג'קי וישניה מלמד אותנו בדרכו שלו את צירופי המילים 'פליק פלאק לאחור', 'אלמנט צוקהרה', ו'קפיצת בורג'.
אני זוכר את קורנליה אנדר לוקחת את הבריכה ואיך טלקי מספר לנו שהיה לה פעם רומן עם רולנד מאתס שבכלל הפסיד בגב לענק ג'ון נייבר. אני זוכר את ג'ים מונטגומרי יורד מה-50 שניות ב-100 חופשי ואת נייבר יורד מהדקה בגב ואת שירלי בבשוף מנסה לעשות קאמבק ואת משחי הבוקר עם דב ניסמן ועדי פרג.
אני זוכר איך נסים קויתי מאבד שוב את הקול כשדון קוורי המועמד לניצחון ב-100 רואה מ"המסלול הפנימי את הייזלי קרואפורד מטרינידד, כן... הוא ניצח!". אני זוכר איך אדוארד וייץ כמעט לקח מקום רביעי, אבל בגלל משקל עודף של כמה גרמים הוא ירד לחמישי. מי חשב אז על מדליה, זה היה הישג. גם המקום השביעי של אדוארד מירון.
אני זוכר שכבר אז הטלוויזיה תקעה לנו קטעים של דרסאז' באמצע היום, אבל אני גם זוכר שלא היתה לנו אופציה אחרת כדי שנתלונן. הקיץ הזה היה כל כך משמעותי מבחינת טלוויזיה, שקיץ לאחר מכן הביאו לנו את 'זהו זה' ו'איים אבודים'.
מונטריאול שכנה מעבר לים, שבעה אזורי זמן מאיתנו והשעות לא היו שעות. אלה היו הימים הראשונים בחיי שלמדתי להכיר את הלילה על כל גווניו. פעם אחת בשבת, בשעה 3:15 לפנות בוקר, התעוררנו כדי לראות את המשחק של הנבחרת נגד צרפת. יום שישי בלילה, כשלא שידרו בשבת, ושהטכנאים גמרו לעבוד בדיוק בחצות, בשעה 4 לפנות בוקר. העולם עמד מלכת.
זו היתה הפעם האחרונה שהנבחרת שלנו שיחקה במפעל גדול. דוביד הצליח לעלות שלב עם שלושה תיקו בשלושת המשחקים. אני זוכר את ירון עוז נותן גול ומורחק מול מכסיקו ואת ויקי פרץ מעלה אותנו ל-1-0 לפני שצרפת הישוותה בפנדל. כמה שנים אחר-כך למדנו שהבחור הזה מנאנסי ששם לנו
את הגול, הוא מישל פלאטיני מיובה.
ואני זוכר את אסתר. היתה נבחרת, היתה משלחת, היה את הרצון להוכיח לעולם שגם מינכן לא שבר אותנו, אבל היתה שם ספורטאית מזן אחר. אנחנו והיא. אני זוכר בעיקר את היציבות. 13.06 במקרה הראשון, 13.04 בחצי הגמר ו-13.04 בגמר. היה לזה רייטינג שיא. אסתר רצה עם כל דוגמניות הסטרואידים ממזרח אירופה ולקחה מקום שישי. היינו כל כך גאים בה ששכחנו מהכל. שחם, שלא היו אז מזגנים, שרבין היה ראש ממשלה טירון, שכיתה ז' היתה קשה יותר מ-ו', שהאומגה הפסיקה לעבוד חצי שנה מאוחר יותר ואף פעם לא תוקנה. היתה לנו אולימפיאדה אחת וטלוויזיה אחת והיינו מה זה מאושרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם