גרג לוגאניס - שתיקה שווה זהב
כחצי שנה לפני אולימפיאדת סיאול 1988, גילה הקופץ האמריקני, שהיה מועמד למדליית הזהב, כי הוא נשא איידס. החלטתו לשמור את הדבר בסוד עוררה סערה ציבורית
הצופים חששו למצבו של הקופץ, אבל ללוגאניס שיצא מהמים והחל לקבל טיפול, היו חרדות גדולות יותר. הקהל, המארגנים והמשתתפים לא ידעו את מה שהוא גילה רק מספר חודשים לפני כן – הוא היה נשא איידס.
רק שבע שנים לאחר מכן, על הספה של אשת החדשות ברברה וולטרס, במהלך קידום מכירות לספרו האוטוביוגרפי, ""BREAKING THE SURFACE, חשף הקופץ את הסוד השמור והחל מסכת ויכוחים ברחבי העולם בנושא שאלה אחת – האם הוא היה צריך לספר?
כחצי שנה לפני תחילת המשחקים בסיאול, כשהוא נושא גל תהילה אדיר על כתפיו גילה האמריקני שאחד מבני זוגו בעבר גסס מאיידס. הוא הלך להיבדק ונמצא חיובי ל-HIV. לדרום קוריאה יצא בחשש גדול, שמחלתו תתגלה במהלך התחרויות. "ההתמודדות עם הגילוי שאני נשא איידס הייתה לי מאוד קשה כי חשבתי 'אלוהים, הוועד האולימפי האמריקני חייב לדעת. האיגוד חייב לדעת. כי מה יקרה אם המחלה תתפרץ ולא אוכל להתחרות' ", אמר במבט לאחור.
היו אלה מאמנו, רון אובראיין וכן רופאו
בראיון לוולטרס הוא סיפר על רגעי החרדה בסיאול: "שמעתי את החבטה ומצאתי את עצמי במים. החזקתי את ראשי בתקווה. לא ידעתי אם נחתכתי או לא, אבל רציתי למנוע מהדם לצאת החוצה או לפחות שאף אחד לא ייגע בו".
תאונת הקפיצה המפורסמת של לוגאניס
עם יציאתו מהבריכה טופל ע"י הרופא האולימפי, ד"ר ג'יימס פאפר, שתפר את הפצע מבלי שהשתמש בכפפות. כשנשאל לוגאניס, מדוע לא סיפר לרופא על הוירוס בעת שזה תפר אותו, ענה: "רציתי להזהיר אותו אבל הייתי משותק. הכל התערבב לי. האיידס, ההלם והמבוכה על כך שראשי נפגע ותחושה נוראית שהכל נגמר". האמריקני גילה לפאפר על מחלתו רק כשש שנים לאחר המקרה, הרופא נבדק ונמצא שלילי ל-HIV.
אבל ההלם לא מנע מלוגאניס להמשיך. שלושים וחמש דקות אחרי החבטה, החששות והטיפול הרפואי נטול הכפפות, הוא התייצב להמשך התחרות, העפיל לגמר ויום לאחר מכן זכה בזהב.
הסערה הציבורית שעורר המקרה יחד עם העובדה שלוגאניס בחר להתוודות דווקא כאקט קידום מכירות לספרו ולא מתוך צו ליבו די השכיחו את הקריירה המפוארת של הקופץ למים וכן את חייו רבי התהפוכות, שגם ללא המחלה היו יכולים למלא את האוטוביוגרפיה של האגדה הקליפורנית.
אבל כשרונותיו בתחומים אלו, שאותם הפגין גם בבריכה הביתית, הובילו את אביו המאמץ לרשום אותו לחוג קפיצות למים בגיל תשע. שנתיים לאחר מכן, לוגאניס הצעיר כבר בלט באליפות לנוער שנערכה בקולורדו כשקיבל את הציון המושלם – 10.
למרות כישרונו, האמריקני לא הצליח להקדיש את עצמו לספורט. הוא החל להשתמש בסמים, למכור אותם בבית הספר והגיע אף לניסיון התאבדות וכל אלו כשהוא בן 12 בלבד. בסופו של דבר, החליט לוגאניס להתמקד בספורט, ואף עבר לגור עם מאמנו דאז סאמי לי, שהיה האלוף האולימפי במשחקים ב-48' וב-52'.
העבודה הקשה השתלמה. במשחקים האולימפיים במונטריאול 76', זכה לוגאניס בן ה-16 במדליית הכסף בקפיצות מ-10 מטר. שנתיים לאחר מכן זכה גם באליפות העולם באותו המקצוע והיה אחד המועמדים הבולטים להביא את הזהב באולימפיאדה הבאה.
החרם האמריקני על רוסיה הרס לקופץ את התוכניות, והוא נאלץ להישאר יחד עם כל המשלחת בבית, במקום לנסות ולהביא תואר אולימפי ראשון דווקא על אדמת מוסקבה. רק ארבע שנים לאחר מכן בארץ הולדתו קליפורניה, הוא סופסוף הגשים את החלום וזכה בזהב כפול, גם מהמקפצה (3 מ') וגם ממגדל הקפיצות (10 מ').
השליטה המוחלטת שלו בתחום לא נפסקה. בדרך ממוסקבה ועד סיאול הוא הספיק לזכות בזהב הכפול בשתי אליפויות עולם וליצור רצף ניצחונות בכל תחרות בה השתתף מ- 1982 ועד 1987. לדרום קוריאה הוא הגיע בשאיפה לעשות את מה שאיש לא עשה לפניו – לשמור על התואר האולימפי בשני המקצועות.
למרות הפציעה המפורסמת בראש, את הגמר בקפיצה מ-3 מטר הוא לקח בקלות. אבל בתחרות ממגדל הקפיצות, הקרב בינו לבין זיונג ני, הסיני בן ה-14, היה צמוד ביותר. רק ביצוע מסוכן של שלוש וחצי סלטות בהיפוך, הקפיצה שלימים כונתה "קפיצת המוות" (שני קופצים נהרגו בניסיון לבצע אותה), הביאה ללוגאניס את הזהב המיוחל.
לימים, נזכר לוגאניס בחרדותיו, בשעה שעמד על הפודיום על מנת לקבל את מדליית הזהב השנייה בקוריאה: "כמה זמן יעבור עד שתפרוץ המחלה? מה יחשבו האנשים שמריעים לי עכשיו אם ידעו שאני הומו ונשא איידס? האם הם היו מריעים לי בכל זאת?".
לאובראיין, שותף סודו, לא היה ספק שמדובר בגיבור: "אני שמח שסופסוף אני יכול לחלוק את סיפור הגבורה שלו. יש מעט מאוד קופצים שיכלו לחזור לאחר תקרית המקפצה ולזכות בשתי מדליות זהב. אם זה לא אומץ, אני לא יודע מה זה".
לאחר האולימפיאדה פרש לוגאניס וניסה לפתח קריירת משחק. עוד במהלך הקריירה הספורטיבית, למד הקופץ האמריקני תיאטרון ואף סיים תואר באמנויות ועם הפרישה הרגיש שהגיע הזמן לשנות כיוון. הוא השתתף במחזות וסרטים וב-97' זכה גם לסרט על חייו שהתבסס על האוטוביוגרפיה שכתב. לאחרונה אף סיים להצטלם לסרט "WATERCOLOR" בו הוא מגלם מאמן שחייה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם