אגרופי המחאה של מקסיקו 1968
הצדעת הכח השחור של טומי סמית וג'ון קרלוס על הפודיום הפכה לנקודת ציון בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים ושל המאבק לשוויון זכויות בארה"ב. 40 שנה חלפו מאז, עכשיו הגיע תורם של המהפכנים הבאים
ואז זה קרה. כאשר החל להתנגן ההמנון האמריקני לכבודו של המנצח, הרים לפתע סמית את ידו הימנית כשעליה כפפה שחורה ומיד הרים גם קרלוס את ידו השמאלית שגם עליה הייתה כפפה שחורה. שני האתלטים האמריקנים, שעלו לדוכן עם גרביים וללא נעליים, הרכינו את ראשיהם והותירו את אגרופיהם באוויר לאורך כל ההמנון.
לאחר הטקס הסביר סמית מה עמד מאחורי התמונה שנכנסה מיד לדפי ההיסטוריה כהצהרה הפוליטית הבולטת ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. "ידי הימנית הונפה למען הכח של אמריקה השחורה. ידו השמאלית המורמת של קרלוס סימלה את האחדות של אמריקה השחורה. יחד הן יצרו אחד וכח", אמר. "הצעיף השחור שסביב צווארי היה עבור גאווה שחורה. הגרב השחורה ללא נעל סימלה את העוני של השחורים באמריקה הגזענית. המכלול של המאמץ שלנו היה להחזיר את הכבוד השחור".
אבל לא רק סמית וקרלוס הביעו מחאה במהלך הטקס. אליהם הצטרף גם נורמן האוסטרלי שענד, כמו שני האמריקנים, את סמל הפרויקט האולימפי לזכויות אדם – ארגון שפעל נגד הגזענות בארה"ב ובדרום אפריקה בפרט ובעולם בכלל. "אני מאמין בזכויות אדם", הסביר נורמן. כל אדם נולד שווה ויש לו זכות שיתייחסו אליו כך".
הצדעת המחאה הייתה אחד מאירועי השיא של 1968, השנה שבה אמריקה כנראה איבדה את התמימות. באפריל נרצח פעיל זכויות האדם השחור, ד"ר מרטין לותר קינג, וביוני נרצח בכדורי מתנקש גם הסנאטור רוברט קנדי, שהתמודד על הנשיאות. המלחמה בווייטנאם נמשכה במלוא העוצמה ומדי יום נוספו עוד ועוד שמות של חיילים אמריקנים צעירים שנקטלו בשדה הקרב.
הקמפוסים ברחבי ארה"ב געשו על רקע המשך המלחמה ולנוכח הפגיעה הקשה בזכויות השחורים, שעדיין סבלו מאפליה קשה. מי שניסה לקדם את מאבק השחורים, לפחות בתחום הספורטיבי, היה הסוציולוג הארי אדוארדס מאוניברסיטת סן חוזה בקליפורניה, שהקים את הפרויקט
שניים מתלמידיו של אדוארדס היו טומי סמית וג'ון קרלוס. סמית, יליד 1944, גדל בטקסס, בעוד קרלוס, שנולד בדיוק שנה לאחר מכן, הגיע מהארלם שבניו יורק. שני הצעירים, שזרחו על מסלול האתלטיקה, הצטרפו לנבחרת הריצה של האוניברסיטה תחת הדרכתו של המאמן הנודע באד וינטר.
אדוארדס ניסה לקדם את רעיון החרם על אולימפיאדת 1968 על מנת למחות על היחס לשחורים בארה"ב, שלושה שבועות לפני הבחירות לנשיאות, אולם בסופו של דבר ויתר על היוזמה וקרא לתומכיו לבצע מחאה משלהם. על אף שהמשלחת האמריקנית הורכבה מספורטאים שחורים רבים, רק סמית וקרלוס הרימו את הכפפה.
האפקט של "הצדעת הכח השחור" היה מיידי. נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, אייברי ברונדייג', הורה לאחראים האמריקנים לסלק את סמית וקרלוס מהמשלחת ומהכפר האולימפי, ורק לאחר שאיים כי כל המשלחת תושעה נשלחו השניים חזרה לארה"ב.
גם התקשורת לא קיבלה בברכה את המחאה. סוכנות הידיעות אי-פי כינתה זאת "הצדעה בנוסח נאצי" והשבועון טיים הראה את חמש הטבעות האולימפיות עם הכיתוב "זועם יותר, נבזי יותר, מגעיל יותר" (במקום "מהיר יותר, גבוה יותר, חזק יותר"). שני הספורטאים ובני משפחותיהם אף קיבלו מכתבי איום.
סמית וקרלוס ניסו להישאר בזירה הספורטיבית. שניהם ניסו לשחק בליגת הפוטבול, אולם הקריירה שלהם הסתיימה לאחר זמן קצר ביותר. סמית המשיך בלימודי הסוציולוגיה והפך למאמן בקולג'ים. קרלוס, שאישתו הראשונה התאבדה, היה בוועדה המארגנת של אולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1984 ולאחר מכן החל לעבוד כיועץ וכמאמן בתיכון.
דווקא שני הספורטאים שניסו להפגין אחדות ניתקו את הקשר ביניהם, על אף שהמשיכו להתגורר במרחק נסיעה קצר זה מזה בדרום קליפורניה. הרקע לסכסוך היה שגם סמית וגם קרלוס רצו לקחת את הקרדיט על צעד המחאה ולא היססו לכתוב ספרים שמציגים את גרסתם לאירועי ה-16 באוקטובר 1968.
לדברי קרלוס, הוא זה שהעלה את הרעיון ואפילו איפשר לסמית לנצח בריצה, טענה שסמית דוחה בתוקף. "נתתי לו לנצח רק בגלל שטומי סמית לא היה מרים את אגרופו לשמיים אם אני הייתי מנצח את המירוץ", אמר קרלוס.
אדוארדס, המורה הרוחני של השניים, השווה אותם לזקנים שנאבקים על זיכרונות העבר. "יש פה שני מבוגרים שיושבים בבר שעה לפני הסגירה ומתקוטטים על סיפורי מלחמה מהעבר", אמר. "זו בושה גדולה כי זה מאפיל על מה שהם עשו ומאפיל על המחווה, שסימלה עידן שבו ספורטאים שחורים החליטו שרק להתחרות זה לא מספיק".
תקווה ראשונה לפיוס הייתה בשבוע שעבר, כאשר סמית בן ה-64 וקרלוס בן ה-63 נפגשו על הבמה בלוס אנג'לס כדי לקבל את פרס ארתור אש עבור הפגנת אומץ במסגרת טקס פרסי הספורט השנתיים של ערוץ ESPN.
הפרס הוא ביטוי נוסף למהפך ביחס של החברה האמריקנית כלפי הצעד שנקטו שני הספורטאים. אוניברסיטת סן חוזה העניקה להם תארי כבוד והציבה פסל בדמותם. השניים גם צורפו להיכל התהילה של האתלטיקה האמריקנית ורשת HBO שידרה את הסרט הדוקומנטרי "אגרופי החירות", שזכה באמי.
החודש גם יצא לאור ברחבי אוסטרליה הסרט התיעודי "הצדעה" שביים מאט נורמן, אחיינו של פיטר נורמן שהלך לעולמו לפני שנתיים. הסרט מביא את סיפורה של הפגנת המחאה באולימפיאדה, כאשר הבמאי מנסה לחשוף לציבור את גם סיפורו של דודו, הצלע השלישית על הדוכן.
השילוב של הענקת הפרסים לסמית ולקרלוס עם הקרנתו של הסרט מקבל משמעות מיוחדת דווקא השנה. 40 שנה אחרי המחאה נגד אפליית השחורים, הפך ברק אובמה למועמד האפרו-אמריקני הראשון שמתמודד לנשיאות ארה"ב מטעם מפלגה מרכזית, ולפי הסקרים הוא אפילו מוביל בדרך לבית הלבן.
משמעות לא פחות גדולה יש להתקרבותה של אולימפיאדת בייג'ין, שעוד לפני שהחלה כבר עוררה זעם רב ברחבי העולם, כאשר פעילי זכויות אדם הפריעו להתנהלות התקינה של מירוץ הלפיד.
ארגון אמנסטי באוסטרליה, יחד עם יוצרי "הצדעה", העלה לאוויר שלושה סרטונים קצרים שקוראים לספורטאים למחות נגד הפרות של זכויות אדם תחת הכותרות "אף פעם אין זמן מתאים למחות על אי צדק" ו"המירוץ לסיים את הפרת הזכויות לא ינצח בעצרת שתיקה".
הוועד האולימפי הבינלאומי הזהיר כי ספורטאים שיבצעו פעולות מחאה פוליטיות יסולקו באופן מיידי, אבל הסיקור התקשורתי האדיר בהחלט יכול לעורר צעדי מחאה של בודדים - ספורטאים וצופים - ולרשום פרק חדש בקשר שבין הספורט לפוליטיקה, 40 שנה אחרי אגרופי הכח השחור במקסיקו.
נא להמתין לטעינת התגובות
