יופי, נשרק'ה
אייל ברקוביץ', זה שמספר לנו כמה אנחנו חובבניים לעומת האנגלים, בחר להיות שכונתי, הלך עם האגו והחליט לוותר על נבחרת הנערים. אביעד פוהורילס על ביטול המינוי, שמלכתחילה נראה בעייתי
אביעד פוהורילס. צילום: יוסי אלוני
אבל במקום ללמד אותנו איך עושים את זה נכון, ברקוביץ' הבין שיותר קל לקצר את הדרך: להתערבב, להיות שכונתי, להגיד דברים שהוא לא מאמין בהם, להחניף למי שהוא לא מעריך, לעצום עיניים, להיות עסקן כמו כולם, להרוס את מה שהיה מיוחד בו.
לוזון התנה את המינוי, ברקוביץ' ויתר על אימון הנערים
והוא הרס את הנכסים שלו מהר מהצפוי. רק לפני שבוע אייל הודיע שכבוד גדול מבחינתו להיות מאמן בנבחרת ישראל, אבל כשנדרש לבחור בין ישראל לבין ראש העיר, דוד עמר, בחר הפטריוט בנשרק'ה. הההתנהלות של התקופה האחרונה בהתאחדות נתנה לאייל את ההרגשה שהוא יוכל לעשות כל שיחפוץ. כשלוזון הודיע שיצטרך לבחור - אייל הוכיח שהאגו שלו חשוב מהכל. לו, לא יקבעו.
מה שמביא אותנו לאבי לוזון. אחרי תקופה ארוכה של אובדן דרך, לוזון התעשת ומיהר לבטל את המינוי שמלכתחילה נראה בעייתי. הבחירה בברקוביץ,' שעברה בשקט
בגלל פרשת גיא לוזון, מקבלת עכשיו את הפרספקטיבה הנכונה שלה, ומעלה הרהורים לגבי שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות. ברקוביץ' היה מועמד סביר, אבל בחירה בו היתה הימור גדול ורב סכנות.
לצד יתרונותיו, חסרונותיו מרובים. לתפקיד הזה היו מועמדים מתאימים וטובים ממנו - למשל, מלמיליאן, עטר ורוני לוי. לשלושתם עבר מפואר, הם אנשים מכובדים, רציניים, בעלי שיקול דעת ובעיקר מודל לחיקוי. הבעיה הגדולה היא שבתקופה הזאת שבה אנחנו חיים, ועם האנשים שקובעים בהתאחדות, תכונות כאלה מרחיקות אותך מהתפקיד, לא מקרבות.
נא להמתין לטעינת התגובות
