ספר מלכים
דרך כדור הסמרטוטים ומגרשי הבוץ והכורכר שליוו את ילדותם, מוביל רון עמיקם 100 כותבים מובחרים במסע מופלא אחר מאה המבקיעים הגדולים בישראל. תולדות הכדורגל הישראלי מאז קום המדינה נצבעים במכחולי אמן כמחווה למאה גיבורי תרבות. בחלק א' הסיפורים על אורי מלמיליאן, שבתאי לוי ושלום שיקווה. מחר חלק ב'
תערובת של לחות וריח דוחה של שמן ופיח הזקיפה את נחיריי. איצטדיון רמת גן בגמר גביע חייב היערכות חניה מיוחדת, כך שהדרך מהסובארו ועד לשער 9 חצתה את ענני הצחנה של רחוב מודיעין ברמת גן ואת מיסוך הברחשים שהתווה את מסלולו של הירקון בדרך הים. אבא שלי היה מוכן לחנות גם בלטרון, שמא יפספס את ההזדמנות ההיסטורית לצפות בבכירי תנועת העבודה מעניקים את עגל הזהב, גביע המדינה בכדורגל, לקפטן בית"ר. לא שאבא שלי ידע ששמו דוד ישי. מבחינתו, הוא היה קפטן בית"ר. ובכך הסתפק.
זה היה הגמר הראשון שבו חזה בקבוצת בית"ר כלשהי. הבריטים כלאו אותו בבתי מעצר שונים, כך שעל זכייתה של בית"ר תל אביב בתארים של ראשית שנות הארבעים היה יכול להתעדכן אך מעצירים חדשים שהגיעו למחנה. הגביע של 1947, זה שנעלם במהומות שהביאו להפסקת אותו משחק, מצא אותו בפעולה מחתרתית דחופה באירופה המשוחררת. הפעם זו הייתה הזדמנות בלתי חוזרת לנצל את המעמד כדי להגביה עוד במעט את ההדר הבית"רי ולהישיר מבט אל שרידיו של שלטון. גם עונה קודם לכן הגיעה בית"ר ירושלים לגמר, אבל אז זו לא הייתה מכבי תל אביב מנגד, וזה עדיין לא היה אורי מלמיליאן. לא ממש.
רק ב-1976 הבין אבא שלי שבין כל הבית"ריות שאחר שמותיהן תר בעיתוני יום ראשון, זו מירושלים זהרה מכולן. זו הייתה העונה של מלמיליאן, נער בן 19, שרק ז'בוטינסקאים משופשפים יכולים היו להבחין בדמיון הבלתי מסויג בין אפו לבין חוטמו של מנהיג האופוזיציה דאז, מנחם בגין. בעבור אלה שבמשך שנים מילטו את צאצאיהם מאימת הפנקס האדום, מלמיליאן היה תחילתה של תחייה וסופו של מהפך. זאת על אף שבמערכות בחירות רבות שלשל אל הקלפי דווקא את פתקה של אגודת ישראל.
עוד לא חגגתי את יום הולדתי ה-12 כשאבי הושיב אותי לידו במרומי שער 9 בציפייה דרוכה לרגע המיוחל. מול עיניי המשתאות משאון החול סביבי – חמש רבבות של אנשים נושמים ונושפים, שוצפים וקוצפים – החטיא מלמיליאן בעיטת עונשין מ-11 מטר. אבי, אשר לא היה טיפוס של נדרים, הבטיח לי באותו רגע נעלי כדורגל תמורת גול. גול של מלמיליאן. שש דקות לסיום ההארכה כופף הנער בעיטת בננה שמאיר אריאל לא היה מסוגל לתאר את כיפופה טוב יותר מאשר במילים "ושם אומרים אולי תוכל לשמוע את הקנאק". כך העניק לי מלמיליאן את נעלי הכדורגל הראשונות שלי.
11 שנים מאוחר יותר הייתי עיתונאי צעיר כשהתיישבתי ליד מלמיליאן בחדר ההלבשה החדש בכפר סבא, רגעים אחדים לאחר שכופף עוד בעיטה שפילחה היסטוריה והבטיחה לבית"ר מעשית תואר אליפות ראשון. מלא השתאות לא בררתי מילים כדי
מלמיליאן היה כדורגלן ענק אמיתי. אדם שעל חזהו הנפוח אפשר היה לנטוע את ניצני גאוותה של ישראל השנייה. אמן שגם עשרות מחאות חברתיות לא היו יכולות להכיל את המהפך החברתי שרקח במו רגליו, במקביל למהפך הפוליטי שרקח מנחם בגין בידי אמן. על המגרש, אף בכרי הבוץ של ימק"א, היה אורי מלמיליאן לעתים גאון ונדיב ואכזר.
רון עמיקם
גם העובדה הסטטיסטית היבשה שלפיה שבתאי לוי שיחק במשך שתיים-עשרה עונות בהפועל תל אביב כבר לא תצליח לערער את האגדה העממית המתעקשת על כך שהוא היה עמנו בעונה אחת בלבד – 1980/81 – שבה הוביל את האדומים לאליפות יחד עם חברו הטוב, משה סיני.
היה לו כל מה שחלוץ יכול לבקש. הטכניקה של אלי אוחנה, חוש הכיבוש של אלון מזרחי, אפילו הניתור של תיירי הנרי, אלא שמשהו השתבש. כבר בעונת 1978/79, שנתיים לפני האביב של חייו, ראיתי אותו בתצוגת תכלית של פוטנציאל. שאבי ירד עד לאגף השמאלי של הגנת הפועל, ביקש את הכדור והחל לדהור לכיוון שער 5. הוא עבר בקלילות את הקיצוני הימני של היריבה, ביצע עוד תרגיל, וגם הקשר שבא מולו אכל דשא. זה היה גם גורלם של המגן הימני, הבלם הקדמי והבלם האחורי, כל אחד בתורו, עד שמספר 11 ניצב לבדו מול השוער. אלא שלפתע, מעשה שטן, הסתבכו רגליו והכדור ברח החוצה. עוד לא ידעתי אז שהיה זה משל מדויק על הקריירה של החלוץ הגדול הראשון והאחרון בהפועל תל אביב מאז שייע פייגנבוים.
כעבור שבועיים זכיתי לראות את הפלא במו עינַי. האפרוחים של הפועל דרסו את היריבה וכבשו בצרורות, עד שבשלב מסוים איבדנו קשר עם התוצאה. במרכז ההתקפה כיכב ילדון בעל רעמת תלתלים שחורה. הוא לא הפסיק להרשית ולרוץ להודות למספר 7 שבישל לו (אז עוד לא ידעתי שקוראים לו משה סיני), כשהוא חושף מולו שוב ושוב את שיניו הצחורות. אפילו החיוך שלו כבש.
התחזית האוטופית של בן-דודי התגשמה בעונת 1980/81, תחת שרביטו של דוביד שוייצר. שאבי היה לאימת הליגה למשך עונה אחת, שגם היא הסתיימה אחרי חצי עונה. עד המחזור החמישה-עשר הוא כבש כמעט בכל משחק והתחרה רק בעצמו על תואר מלך השערים, אלא שלפתע בגד בו עצמו והוא נקלע לבצורת בלתי מובנת. האוהדים מיהרו להטיל את האשמה על פנינה רוזנבלום. הרחש ביציע גרס שהכוכב הצעיר איבד את הראש מאז שהחל לדגמן לצִדה בפרסומות. גם עלי מוהר התייחס לתופעה חסרת הפשר בטורו ב'העיר' וגייס סיפור צרפתי על אדם שקם בבוקר ולא הצליח לצעוד על רגליו, כיוון שהתחיל לחשב, אחת לאחת, את הפעולות המוטוריות שעליו לבצע כדי להתחיל ללכת. "זה בעצם מה שקורה לשאבי שלנו," פירש מוהר, "פעם הכיבוש היה אינסטינקטיבי אצלו, היום הוא עוצר כדי לחשוב, ולכן רגליו כושלות מול השער".
הבצורת של שאבי נשברה רק במחזור הלפני האחרון, כשכבש צמד במשחק האליפות שבו ניצחה הפועל את מכבי פתח תקווה 1-5. אלה היו למעשה הגולים האחרונים בקריירה שלו. אדי התהילה מאותה עונה הספיקו לו כדי לשחק במשך כעשור נוסף בהפועל תל אביב ובשמשון ולכבוש פה ושם שערים, אבל איש אינו זוכר ולו אחד מהם. רק צל חיוור נותר מהחלוץ המזהיר שהפציץ את הרשת של מכבי תל אביב בבעיטת וולה מחוץ לרחבת השש-עשרה, ב-0-3 המיתי בדרבי של 1980/81. "עמדת השידור כאן רועדת," אמר יורם ארבל אחרי אותו שער, שהוציא ממנו בפעם הראשונה את המילה שהייתה מאז לסמלו המסחרי: "הללויה".
חמש שנים לאחר מכן, כששידר את שער האליפות של גילי לנדאו מול מכבי חיפה, שכפל ארבל את הרגע ההוא, כשצרח: "הכול רועד כאן!" אני זוכר בוודאות ששאבי פתח באותו משחק ואפילו סחט מאבי רן זינוק לחיבורים, אבל החברים שהיו אִתי ביציע משוכנעים שאני הוזה. אפילו העובדות לא מצליחות לקלקל את הסיפור האמִתי: שבתאי לוי הלך לאיבוד בחורף 1981, ומאז נעלמו עקבותיו.
דורון כהן
"ככה זה לא יכול להימשך", פסק יושב ראש הנהלת קבוצת מכבי תל אביב ומשך אליו את קערית הוופלים. בקבוק הטמפו שעמד על השולחן נפל והתנפץ על הרצפה. וזה לא היה הדבר היחיד שהתנפץ באותו שבוע באגודה המפוארת.
גם האגדה, אגדת מכבי תל אביב, התנפצה לרסיסים, אחרי הפסד נוסף בליגה ובעקבותיו סגירה הרמטית של טבלת הליגה הלאומית. מכבי ודייגי המושטים מעיר הכנרת בסוף הטבלה. אוי לאותה חרפה, שלא לדבר על הבושה שעלתה וגאתה בכל יום ראשון אחרי הפסד נוסף, ובעקבותיו הכותרות בעיתונים.
"חייבים לעשות משהו", המשיך יושב הראש, "עוד הפסד וגם השקטים שבאוהדינו, הנחנחים מרמת אביב, יאבדו את הסבלנות וישפכו עלינו מים מהירקון. אני לא רוצה להיות זה שיחטוף את השפריץ בפנים. עדיין לא הוכחה יעילותו של נגיף החיסון נגד הבילהרציה".
הג'ינג'י (כמעט בכל קבוצת כדורגל יש איזה ג'ינג'י בהנהלה, והמפתחות תמיד אצלו) היפנה את מבטו אל המאמן ג'רי בית הלוי ושאל: "מה עם התינוקות?"
"רמלה אמרת?" שאל יושב הראש, "רמלה??!!" ומיד דפק לעצמו בכף היד על המצח. "ידעתי... תביא אסימון", ביקש מהג'ינג'י ופיזר את ישיבת ההנהלה.
שלום שיקווה, מלך השערים של מכבי רמלה, לא סיים למחוק את ארוחת הערב כששמע דפיקות בדלת. בפתח עמדו מנהל הקבוצה והאחראי על פלוגת הסדרן. "שים עליך משהו ובוא. יושב ראש האגודה, ז'ק אסא, מחכה לך במגרש," פצחו השניים בדואט. "הלך הקינוח (שמנת עם תותים), הלך גם 'פול טמפל'," הרהר שיקווה שעה שדיווש באופניו כל הדרך למשרדו של היו"ר המיתולוגי. "ממוצאי שבת אני מחפש אותך ועכשיו כבר יום שני", נזף בו יושב הראש.
"אוהדי הפועל לוד רדפו אחרַי עם קלשונים למרות שהפסדנו נגדם," השיב שיקווה, "התחבאתי בפרדסים, חייתי על קלמנטינות וחמציצים".
"או-קי", אמר ז'ק אסא, "בוא מחר לטופס טיולים ואחרי שתזדכה על הציוד תיכנס אלי, כי יש לי דיבור צפוף אִתך".
שיקווה החוויר והחל להזיע. "זה עדיין חסוי", אמר ז'ק, "אבל הנה רמז. אל תשכח אותי בדרבי. ארבעה כרטיסים לשער 1".
למחרת בשבע התייצב שיקווה במשרדו של ז'ק אסא. "שב", אמר אסא, "אתה עובר למכבי תל אביב. ג'רי בית הלוי רוצה שתציל אותם מירידה". שיקווה ההמום ביקש משהו לשתות, "ואיך אגיע למכבייה?", שאל. "במוניות שירות. תשמור על הקבלות ותגיש אותן לברנרד חווסט, הגזבר של מכבי תל אביב. וכן...", נזכר לפתע אסא, "תחזיר את האופניים".
במשחקו הראשון, הדרבי התל-אביבי הגדול, ישבה כל הנהלת מכבי רמלה בשער 1, פיצחה גרעיני אבטיח וראתה את גדעון טיש מביא בנגיחה 0-1 להפועל. ביום שני נפגש שיקווה עם ז'ק אסא אצל חליל, בחומוס ברמלה. הוא לקח משהו בפיתה, אסא שילם. בשבת הבקיע שיקווה צמד נגד הפועל ירושלים. המשחק הסתיים בתוצאה 1-3. ביום שני חליל פתח לו שולחן עם מסבחה, סלט ירקות וחמוצים חופשי. שיקווה התעקש לשלם ולקח קבלה. לאימון הבא ולאלה שאחריו נסע במוניות ספיישל מרמלה לצפון תל אביב. בהמשכה של אותה עונה צירפה מכבי גם את ז'קי פורטוגז מבית"ר תל אביב, ובסופה תפסה מקום טוב באמצע. מכבי רמלה ירדה לליגה ב'.
ב-1964 הגיעו מכבי תל אביב והפועל חיפה לגמר גביע המדינה. באותן שנים עדיין לא הייתה הכרעה של בעיטות אחד-עשר מטרים במקרה של שוויון. המשחק הראשון נערך בבלומפילד. שיקווה הבקיע ראשון, רובי יאנג השווה. גם המשחק השני נערך בבלומפילד. שוב הבקיע שיקווה למכבי, הפעם השווה ויקטור יאנג. המשחק השלישי נערך בקריית חיים לפי דרישת החיפאים. האוטובוס הצהוב עבר בהדר הכרמל, שיקווה וחבריו ראו את פועלי העירייה מכינים במות לקראת הזכייה הצפויה של הפועל חיפה בגביע, עניין של מה בכך. מכבי תל אביב לא היו צריכים יותר מזה. הם פירקו את הפועל חיפה 1-2 ובדרך חזרה ראו את הפועלים מפרקים את הבמות.
בקיץ 1970 הגיע המאמן ישראל חליבנר למכבי תל אביב והעדיף את דרור בר נור מהנוער. שיקווה הלך לבני יהודה, ובשני המשחקים נגד מכבי הראה לחליבנר מאיזה עץ בונים גיטרות ואיפה גדלים השתילים (ברמלה).
מנחם כהן
נא להמתין לטעינת התגובות
