ספר מלכים
דרך כדור הסמרטוטים ומגרשי הבוץ והכורכר שליוו את ילדותם, מוביל רון עמיקם 100 כותבים מובחרים במסע מופלא אחר מאה המבקיעים הגדולים בישראל. תולדות הכדורגל הישראלי מאז קום המדינה נצבעים במכחולי אמן כמחווה למאה גיבורי תרבות. חלק ב': סיפורם של אהוד בן-טובים, ראובן עטר ונסים כהן
באותו החודש רעש ונחרד הגטו. האיש הגדול והנערץ על עשרים-וחמישה אלפי דרי הצריפים והבתים הרעועים, יושבי החמארות ובתי הקפה הדיכאוניים, אנשי הבסטות וחנויות הבשר המדממות, הפועלים בסנדלריות ובמתפרות המרופטות, המהמרים הכפייתיים בקלובים ובמאורות הקלפים העשנות – מלכם של כל אלה איים לנטוש את נתיניו. הוא ולא אחר.
מה אנחנו בלעדיו? מי אנחנו? אין לנו זהות ואין לנו זכות קיום. לא ייתכן שביום בהיר אחד יחליט מלך הביצה, הדגל, הנס וטס הזהב, הצף בגאון מעל מימיה העכורים של הביצה, לקום וללכת. התחושה היא תחושת חידלון. מוות.
זה לא יקרה, אין סיכוי, זה ייהרג ובל יעבור, נילחם עד טיפת דמנו האחרונה על לבו של לב לבנו, האיש שאיחד את כולם: אלוהי הנרקומנים המדוכאים, אדון עולמם של הצדיקים ושל הרשעים, של הקמצנים ושל הלארג'ים, של המסעדנים הנהנתנים ושל אנשי העמל קשי היום, של המובטלים בלית ברירה וגם של אלה שמתוך בחירה, של תלמידי בתי הספר השקדנים ושל חבריהם שבעטו בהם, במוריהם ובמערכת החינוך כולה.
כל אלה ישרו קו, היו נחושים ותמימי דעים – הוא לא יעזוב. לא ניתן לו לעזוב. נקודה. מעולם לא היה קונצנזוס גדול מזה בגטו הטראומטי.
הייתי אז בן עשר או אחת-עשרה. ילד חרדתי המתהלך ללא שם. בפי המבוגרים הייתי הבן של בוסי, בפי החברים הבן של המליין. שמחה גדולה לא ידעתי בשכונה, אבל מעולם לא בכיתי ולא התלוננתי. היה לי, כמו לכולם, מלך שאפשר להישען עליו, אליל שעיני העצובות נשואות אליו רגע-רגע, שעה-שעה, יום-יום, שבת אחרי שבת.
ומלך, כמו מלך, יודע לתת ויודע גם לקחת. יודע לחבק ויודע גם לסטור לך על המצב רוח, ובכלל, על החשק לחיות. כי להיות אוהד שרוף של קבוצה המנהלת רומן עתיק עם תחתית הטבלה זה כאב לב שאין לו סוף, עוגמת נפש מתמשכת שרק לעתים רחוקות, בניצחונות הנדירים, מסבה לך שמחת חיים קטנה ואמתית.
והאחראי על השמחה הזו, המאסטרו הגדול של החיוכים, חפץ פתאום לצאת מחיינו השפלים בשפלה ולעלות ולכבוש את הרי הבירה, במדיה הצהובים שחורים של אחותנו הבכירה, בית"ר ירושלים.
איורים של פרצופו המחוטט, רעמתו המקורזלת ורגליו הארוכות והשעירות כיכבו במחברותי. כאן הוא נוגח בכדור מרחבת החמש, לא מותיר סיכוי לשוער המזנק; שם הוא בועט כדור עונשין מחוץ לרחבת השש-עשרה. וכן, היו במחברותי גם איורים שבהם הוא נופל על הדשא בניסיון לעבור שחקן הגנה. הוא
מכאן שמו השני, 'הבלרינה'. בנוסף, המלך שלנו לא היה להטוטן מי יודע. ראש זהב היה לו, בעיטות חזקות ומדויקות ממצב נייח היו גם היו לו, אבל שליטה בכדור הייתה החוליה החלשה שלו. זה לא מנע ממנו להיות מלך השערים של הקבוצה בכל הזמנים.
וכעת מה עושים? איך משאירים אותו בגטו אחרי שכבר חתם בקבוצה הירושלמית? איך תוקעים לו את הקריירה ולא מאפשרים לו לעשות כמה ג'ובות בקבוצה המפוארת של הבירה? בשביל זה יש את קומץ האוהדים המפורסם שלנו.
קומץ רב שהפגין אלימות מדהימה, הבעיר באותם לילות אוטובוסים בצומת המרכזי של השכונה, איים ברצח ובהשחתת רכוש נוסף, עד שמלכנו הטוב והאהוב, מלך השועלים, נשבר וחזר לגמור את הקריירה במקום שבו התחיל, באגודה שנשארה חייבת לו כספים רבים עד עצם היום הזה, ושאפילו משחק פרידה לא ערכה לכבודו.
אז, כילד, לא היה מאושר וגא ממני באוהדים השרופים והאלימים שעשו מה שעשו כדי להחזיר את אליל נעורי הביתה. היום, ממרום גילי, אני פונה אליך אהוד, אהוד ויקר בבקשת סליחה, בשמי ובשם אותו קומץ אוהדים נתעב.
דודו בוסי
כל הדרך לגמר של 1993 הייתי בטוח שזה המשחק החשוב האחרון שאני רואה איתו. הוא התעקש לנסוע ברכבת של האוהדים, אף שמצבו הגופני כבר לא אפשר את התענוג הזה, ואני זוכר את עצמי בחום יוני הנוראי מחבק את שרשרת העצמות שהייתה פעם האיש החזק שהכרתי, אבא שלי, ומקפיד איפשהו באזור חדרה שכובע הצמר לא ייפול מראשו.
אף שלא דיברנו על זה מעולם, ידעתי שלאבד את כל השיער במכה, גם בגיל שבעים ומשהו, היה לו קשה יותר מהמחלה עצמה. ראיתי את נטיפי הזיעה נוזלים מהצדדים של כובע הצמר הירוק, והתפללתי, שהפעם, רק הפעם, נצא משם עם גביע, ולו רק בשביל הזיכרון האחרון. שלו ושלי. ביחד.
הגעגוע מתעתע. אחרי הרבה שנים הוא מאבד מכוח התנועה שלו, ונשאר בפורמט של תמונות סטילס קפואות, בדיוק כמו הזיכרון של דור ההורים שלנו, שאין לו זיכרון בתנועה, ואין לו סרטי 8 מ"מ, ואין לו מצלמות וידאו ביתיות, ואין לו אינטרנט, ופלאפונים שישה מגה-פיקסל.
רק תמונות מצהיבות עם שוליים אכולים, שכל אחת מהן מסכמת תקופה. ככל שעוברות השנים מאז הפרישה של עטר, הולכות ומצטמצמות התמונות. על אחת אין ויכוח: זו שלעגה לכל חוקי הפיסיקה במשחק העונה של 1994 נגד מכבי ת"א: הגול השלישי.
ברוב התמונות רואים אותו, עם הגוף מוטה בשישים מעלות לאחור. הוא הרי כבר נפל. הנה הוא מלחך את הדשא עם עצם הזנב, כשלפניו בחסימה של פוטבול אחד סוסון כמו פולוקרוב, אחד שנעים לנקום בו כמו קלינגר, ועוד נועם שוהם אחד. שלושתם עליו והוא נופל לאחור.
אבל הנה, בתמונה הבודדת מהזיכרון, נגד חוקי הפיסיקה, הוא משחרר את הכדור לחיבור הקרוב, מול יציע א' 4, איפה שאני זוכר את עצמי עם אבא שלי מאז שאני זוכר את עצמי. רואים אותו נופל לכאורה ואת הכדור תקוע באוויר כל הדרך לחיבור. אלה דברים שלא רואים בטלוויזיה. רק בסטילס. בזיכרון. בגעגוע. זה הגול הגדול ביותר בתולדות מכבי חיפה! אין על כך ויכוח!
מי שגדל בחיפה בשנות השבעים, יודע היטב שהגול הגדול ביותר יכול להיות רק נגד מכבי ת"א, לא נגד מנצ'סטר יונייטד, לא נגד סן ז'רמן בהארכה, בטח לא נגד איזה פארמה עם ליצן קטן כמו ג'יאנפרנקו זולה בהרכב. רק נגד מכבי ת"א.
עמלק! גוליית! אלוהים, מה הם מאכילים אותם שם בת"א?! אני זוכר את הימים העגומים האלה שהם היו מגיעים לקריית אליעזר, ותמיד נראו כמו אלה מכיתה ו' שכבר יש להם שפם ושערות בביצים, נגד אלה מכיתה ג'. לא כוחות. פחד אלוהים.
והנה אנחנו בדרך ליציע 2, הגמר של 1993. הוא גווע לי בידיים כל העלייה לבדיקה הביטחונית. כבר שנתיים שמכבי ת"א חזרו להיות עמלק. בעיקר השוער הזה, שורה אובארוב. כל הדרך ליציע אנחנו מנסים להבין איך אפשר להשחיל כדור לאובארוב, זה נראה כמו מדע בדיוני. ככל שהתקדמה העונה זה נעשה יותר ויותר מסובך, וגם אם היינו קרובים, גוליית היה יוצא עשרים מטר מהשער בזרועות פתוחות, ודורס לאבדון את כל מה שזז.
זו התמונה השנייה: הגעגוע השני לעטר השחקן: אולי תמונה פחות נחשבת מהגול הגדול ביותר אי פעם, אבל בשבילי אין עליה. עשר דקות לסיום. עמלק, כרגיל אצל גרנט, במלחמת חפירות מדכאת. הכדור ניצב איפשהו ארבעה-עשר מטרים מהשער אחרי מסירת רוחב היסטרית של ברקוביץ', ורובן שלנו, הרגל השמאלית, מתוחה לאחור כל כך חזק, כמו תרגיל גמישות של סייף אולימפי, כמו שפגט אלכסוני עם מנוע טורבו.
זו בעיטה שרק אחד כמו עטר – שהוא המהות של הקבוצה שלנו מיום הקמתה, שהוא כל מה שישראלי אמור היה להיות: גם מוכשר, גם יפה, גם חכם, גם צנוע, והחשוב מכול: גם משלנו – רק אחד כמוהו יכול היה לשחרר כזו בעיטה. הכדור עולה גבוה, אובארוב עוד נוגע, קצת, בקצות האצבעות, הוא פוגע במשקוף העליון ויורד רק כמה סנטימטרים מעבר לקו. בתמונה רואים את הרגל של עטר מונפת לפנים, אחרי הבעיטה, שוב היא מונפת בניגוד לכל וקטור פיסיקלי, והכדור דומם בדרך למשקוף העליון.
בקצה הימני של הזיכרון ההוא תישאר תמיד חתיכת צמר ירוקה באמצע השמש השוקעת של הקיץ. זה היה הכובע שאבא שלי חבש אחרי שהכימו גמר לו את השערות.
ארי פולמן, יליד 1962, במאי ותסריטאי, תל-אביב
פוסטרים של נסים כהן לא היו. של מלמיליאן וסיני? הוווו, זה כן! 'פנדל', המגזין שלקח אותי קילומטר ברגל עד לחנות הקרובה, פרסם אותם שבוע אחר שבוע, בארבעה חלקים.
היית מוכרח לקנות את כולם כדי לתלות פוסטר ענק על הקיר. היו ויקי פרץ ובני טבק, יחד. אבי כהן, ליברפול, מנצ'סטר יונייטד, התחלתי להתייאש. "סליחה, יש של נסים כהן?" שרקתי את השין שלי כלפי המוכר, והוא לא העיף בי מבט.
עד היום אני מוכן להתערב עם מי שרוצה, שהבננות שלו היו טובות, בשלות ועסיסיות יותר מאלה של מלמיליאן. קצת כמו רכז המסמן תרגיל באצבעות, ידעתי מתי הוא עומד להקפיץ אצטדיון שלם (או לפחות יציע, כי זה מה שאוהדי מכבי פ"ת מילאו).
הנה, ניקח את זה: קרן מימין, אוקי? נסים רץ לפינה בצעדים ברווזיים, משל היה טפירו קדום; מלטף את הכדור ומטפל בו, מניח אותו בעדינות על הקרקע כמו תינוק. צועד צעדים לאחור, ושם – עוד לפני הבעיטה – הכול הוכרע מראש: אם הוא משך את החולצה כלפי מעלה וניגב בה את הפה כאילו אך סיים מנת פלאפל נוטפת – זה גול. אם לא – זה מינימום משקוף או קורה. רק לבחור.
בהתחלה כעסתי על החוצפה. איך הבנאדם מנגב את הזיעה שלו בסמל של מכבי פ"ת? אחר כך הבנתי שכמה שהניגוב יסודי יותר, הסיכוי לשער גדל. התברר שהוא חזק באמונות תפלות. מרביץ שיני שום יום-יום, ככה סיפרו.
ועוד מזה: דרבי נגד הפועל, על כל אוהד של מכבי יש להפועל עשרה. הנה ניר לוין, רונן הלל, אלופי הנפילות ברחבה. על סיימון דוידסון שלנו אמרו שהוא עף ברוח, ומעניין שעליהם לא שמעתי מעולם כלום. צוללנים, מתחזים, בושה!
והנה עולה גם מכבי. "יא אולוהייים," היה אומר על זה ודאי זוהיר בהלול; איזה בוז ביציעים. שבוע קודם לכן מכבי נתנה להפועל יהוד ואריה חביב 0:5. נסים כהן בישל ותיבל, וגם השחיל לאריה חביב גול בין הרגליים. בעיתון מתחו כותרת על כל העמוד, בשחור, בענק – כאילו מישהו מת: "מראדונה".
מראדונה או לא, הפועל הדביקו לו את ציון יוסף, גדול כסחני התבל בכל הזמנים. 'מראדונה' לא יכול היה לזוז. ציון היה אמנם רק שני לכל כדור, אבל ראשון לכל אחת משתי רגליו של נסים. אפס-אפס; יורדים למחצית. נסים ספג קריאות לעג איומות מצד אוהדי הפועל, וציון יוסף חייך לכל עבר כמו ביבי בשוק מחנה יהודה. "זה מראדונה זה?" הם צעקו בלעג, ירקו ושרקו, "זה קקה!"
ישבתי בין אוהדי הפועל. ילד בן 12, חבר לצידי, חוששים לומר מילה, המומים מההתנהגות מסביב, בוכים בלי דמעות; וציון ממשיך לבעוט בו גם במחצית השנייה, ה-ו-ר-ג אותו. אני מביט לשמיים, אל סוליות הנעליים. 'לא מסוגל יותר. שייגמר וזהו.'
ארבע דקות לסיום נפסק כדור חופשי מעשרים מטרים. נסים כהן כבר מותש, אבל עדיין עומד על מה שנותר מרגליו. "שים לב," אני אומר לחבר, "הוא מנגב את הפנים בחולצה." בעיטה חדה, שטוחה, פוגעת בחומה ונכנסת. 0:1 מנצח בניגוד לכל הציפיות. 'איפה זוהיר, איפה? תביא שאגה קונספטואלית!'
אבל זוהיר לא שאג, ואנחנו עשינו את זה במקומו. "מראדונה! מראדונה!" צרחנו כמו מאיר אינשטיין בפריז, מפגינים תנועה מזרחית מלאת הוד וגאווה לאוהדי הפועל, כמו אלי אוחנה באוסטרליה, ובורחים מהיציע מוקף האויבים במהירות שגם קרל לואיס היה מתקנא בה.
לא עזר דבר. פוסטר של נסים כהן – לא היה לקנות.
ערן סלע, יליד 1968, עיתונאי, רמת גן
נא להמתין לטעינת התגובות
