מה יש לי ממנו?
חוסר ברומנטיקה, כדורגל משעמם והשתחלות מתוחכמת לבירת הכדורגל. הכל אפשר לומר על גרנט, אבל הוא על גג העולם, נוגע בתואר האירופי. לאנגלופילים נותר רק להזדעזע. פרשני "שם המשחק"
אני כמעט בטוח שזו לא התערובת הלא נעימה והפרובינציאלית של קנאה וחוסר פרגון. עודדתי ושמחתי בהצלחתם של ישראלים בעולם הגדול בכל תחומי החיים, ובכלל, תמיד חשבתי שלתיאוריה הישראלית כל כך על "חוסר פרגון ישראלי", שהומצאה על ידי אנשים כמו אפרים קישון, שדווקא קיבלו מהחברה הישראלית ים של אהבה, גאווה ותקציבים, אין על מה להסתמך במציאות ומקורה בנפשם המסוכסכת.
אומרים, או נהוג להגיד, שהוא חתרן, שהוא אפור, שהוא משדר עייפות. אין לי מושג ולא אכפת לי. התרשמתי ממנו, עד כמה שאפשר, דווקא כאדם אינטליגנטי, מתוחכם, חד מחשבה, עם זיק של הומור, והוא נראה לי בנאדם וחבר טוב (לחבריו). אז זה לא האופי או התדמית, או התדמית של האופי.
בחנתי גם את האפשרות המורכבת יותר, שמדובר בחוסר פרגון להצלחה ללא סיבה נראית לעין, מה שנקרא "מזל", או "התחת של אברם". אבל למרבה ההפתעה ובניגוד למבקריו הרבים, אני דווקא מעריך ומבחין ביכולותיו המקצועיות. אלילת המזל - מהפדחת של קייסי ועד הקרקפת של ריסה - מאירה לו פנים רק אחרי עבודה מחושבת, מושקעת ומאומצת, שמונעת מהיריבה יתרון גדול גם ברגעים הארוכים מדי שבהם היא טובה הרבה יותר. בקיצור, גרנט הוא מאמן הגנה מעולה.
ואולי בגלל שהוא מאמן הגנה מעולה? אני סולד מבונקריסטים ופחדנים. אני סולח להם ומבין אותם אולי בהפועל פ"ת, אבל כועס עליהם בקבוצה עם התקציב הגדול בהיסטוריה, שמדדה לצמרת עם עוד 0:1 על רדינג או על בירמינגהאם.
והם ממש ממש מעצבנים אותי כשאחרי המשחק הם מנסים לשכנע אותי שהם שיחקו מצוין (השתגעת?), שהם תקפו (ההתקפה היחידה היתה התקפת לב של האוהדים), שהניצחון הגיע להם (וכאן הם צודקים – הניצחון מגיע ובסוף יגיע, כפי שציינתי בפיסקה הקודמת, גם למי שמנע מהיריבה העדיפה וההתקפית לממש את יתרונה). אבל מצד שני, בשני המשחקים המכריעים שלה נגד מנצ'סטר יונייטד בליגה והשני נגד ליברפול, שיחקה צ'לסי התקפי יחסית.
הסיבה האמיתית, ככה נדמה לי, קשורה לרבים מההסברים הכוזבים האלה, וקשה אפילו לנסח אותה: אם אהדה היא רומנטיקה צרופה, גרנט הוא המאמן הכי לא רומנטי, הכי אנטי רומנטי למעשה שראיתי בכדורגל,
זה קצת הדיבור הפקידותי וקצת מסיבות העיתונאים הקנטרניות, זו שפת הגוף נטולת התשוקה, זה סגנון המשחק היעיל להפליא ונעדר הדמיון והמעוף, זה אף אחד מאלה אבל כולם גם יחד. הו, אילו חלומות אפשר היה לנסות ולהגשים עם הכסף של אברמוביץ', עם קצת העזה, חדוות חיים וקמצוץ הרפתקנות ואפילו חוסר אחריות. כמה תשוקה ולהט אפשר היה לשים בנבחרת ישראל (עם ברקוביץ'!) או במכבי חיפה הכבויה.
כמה כיף לאוהד ארסנל או ולנסיה שקבוצתו "נכשלת במבחן התוצאה", אבל מנצחת במבחן השמחה, ואיזה אומלל אוהד צ'לסי, שקבוצתו יכולה לקטוף שני תארים מרשימים מבלי שאפילו רגע קסם אחד יסתמן באופק, כשאפילו חלום מתוק על רגע כזה נראה בעצמו כמו חלום.
אולי בגלל זה אני ממש ממש לא סובל את אברהם גרנט, מאמן מצליח שאני מעריך, מכבד ומאחל לו הצלחה מכל הלב. ואני מתבייש בזה מאוד. ברומנטיקה.
עמוס נוי
האנגלופיל מתעורר בעצלתיים, מתוך אדי האלכוהול של ליל אמש. הוא מפנה הצצה לעבר החלון ומתמלא אושר: אפור וסגרירי. לזרזיף דק ועיקש כמו בלונדון אמנם לא נזכה פה, אבל עם קצת מיזוג וטיפת מזל, גם חיפה יכולה לספק יום לא רע בכלל. מפוהק ועצל, הוא רובץ במיטה ומתענג על היקיצה האיטית.
הפרטים חוזרים אליו בהדרגה: הפאב, הבירה, המסך הענק. עוד ערב מריר עם ליברפול, כשהדי you'll never walk alone בטלוויזיה מתערבבים בצעקות האנגלופילים המקומיים. התמונות מרצדות בראשו, עדיין מטושטשות משינה ושיכר, אבל בהדרגה חוזר הפוקוס. חצי גמר ליגת האלופות. יציעים רועדים. סטיבן, ג'יימי, רפא.
ברקע מרחף משהו לא ברור, אולי שריד מחלום עיקש שמסרב להתפוגג. התמונה ממשיכה להתבהר. האנגלופיל פוקח את עיניו בבעתה. אברם גרנט. באנפילד. יותר ער מזה, הוא כבר לא יהיה אף פעם. מדי לילה, מתאמצת תת ההכרה שלו להדחיק את קיומה של האנומליה האיומה הזו. כל בוקר, אחרי כמה דקות של שכחה מנחמת, צף הזכרון מחדש וחובט בו. אברם באנגליה. אברם בלונדון. אברם בצ'לסי.
"אין לך מושג", שרים האוהדים הכחולים למאמנם הישראלי, אבל ספק אם המשמעות המלאה של המילים האלה ברורה להם. אחרי הכל, הם לא מכירים את פ"ת. רק האנגלופיל, שחי בלבנט כשליבו נטוע בממלכה הגשומה, יכול להעריך את הקרע הקוסמי שמחוללת נוכחותו של הגבר המגושם הזה, החבר של גברי וחלובה, בלב עיר הקודש.
גרנט הוא לא עוד תייר פעור עיניים שעושה שופינג באוקספורד סטריט. הוא גם לא פועל זר בשכר עתק, כמו בניון או ברקוביץ'. כשכל שיחה רצינית על הפרמייר ליג כוללת את שמו של אברם, כשכל חבר פרלמנט ואיש תקשורת מכיר אותו, כשתמונתו מרוחה שבוע אחרי שבוע בטבלואידים, אברם הוא לא קוריוז אלא חלק מהכדורגל האנגלי, חלק מליבה הפועם של תרבות אנגליה.
אלא שעבור האנגלופיל, המצב הזה הוא בלתי אפשרי מכל בחינה – מוסרית, לוגית, אסתטית, פיזיקלית. מכורתו של האנגלופיל, המפלט שלו מהמדמנה המקומית, הפינה הטהורה, הנעלה, השנונה, המתוחכמת הזו בחייו, פשוט לא יכולה להכיל את פ"ת. "אין לך מושג", שרים הכחולים, אבל הם מדברים על כדורגל. רק על כדורגל, בשעה שלאברם הזחוח אין אפילו קצה של רמז איפה הוא נמצא.
הוא דורך ברגל גסה על הדשא של אצטדיונים עתירי הסטוריה, מלהג על ה"יונייטד" בלי להכיר את תולדות ווסט ברומיץ' אלביון, אוכל ארוחות של אלף פאונד מבלי שקנה אי פעם טלה וולשי בשוק בריקסטון, משייט במרצדס כהת חלונות דרך סמטאות לבנים אדומות שהאנגלופיל חרש ברגליו, מתעלם ממועדוני האנדרגראונד בדרכו למיוזיקלס ראוותניים, חולף באדישות על פני בניינים רכבת ארוכים שבהם התכלב האנגלופיל במשך חודשים ארוכים כשהוא סופג את השפה, המבטא, המוסיקה וההומור המקומיים.
אי הצדק פשוט זועק לשמיים – איך יכול אדם לעקוף את התור ולהידחף למרכז התרבות הנשגבת ההיא, מבלי שידע דבר וחצי דבר על יורקשייר, על לינקולנשייר, על וורסטרשייר, על שביתת כורי הפחם בבירמינגהאם...
כדי להרגע קצת, פותח האנגלופיל את עיתון הבוקר ומעיין במדור הספורט. בעמוד השני הוא מוצא סקירה מקיפה על דרכה של צ'לסי בליגת האלופות. לשמחתו, המאמר מנסח כתב אישום חריף נגד הטקטיקה הפחדנית של אברם גרנט. טוב שלפחות בכדורגל מבינים אצלנו. הלאה הבונקריזם!
דוד פרנקל
נא להמתין לטעינת התגובות
