המכשול האחרון של אברם
הקבוצה של אלכס פרגוסון הציגה עד לחודש האחרון כדורגל מבריק ועוצר נשימה. השאלה היא מה נותר ממנו לקראת גמר ליגת האלופות מול צ'לסי, שיאו של המפעל שעומד בראש סדר העדיפויות במנצ'סטר
ריו פרדיננד וכריסטיאנו רונאלדו, מה עוד נשאר להם? צילום: רויטרס
למרות הרחבתו המסיבית של מפעל גביע אירופה לאלופות והפיכתו לליגת האלופות, הגביע הזה עדיין תופס אותו מקום בלב האמביציה של מועדוני העל של היבשת, ואצל יונייטד אפילו יותר מהשאר. היא היתה הקבוצה הבריטית הראשונה שהשתתפה במפעל, הראשונה שהבינה כמה תהילה כרוכה בו.
במנצ'סטר ראו עצמם כמועדון אירופי לכל דבר, הרבה לפני שמישהי מיריבותיהם המקומיות אפילו ידעה לנסח מה עומד מאחורי הביטוי. עדיין, על אף ששפכה והמטירה לב ונשמה, דם, יזע ודמעות למרדף אחרי הגביע הקדוש, מאזנה של יונייטד בהיסטוריה של הגביע האירופי החשוב מכל בינוני למדי. היא זכתה בו רק פעמיים, ב-1968 וב-1999.
שתי הזכיות האלו מציבות אותה באותה שורה עם נוטינגהאם פורסט ופורטו, כשהיא מפגרת בהרבה אחרי מועדונים כמו ריאל מדריד, מילאן, איאקס, באיירן מינכן והיריבה המרה מבית, ליברפול. עבור המועדון השני בעושרו בעולם, זה לא בדיוק מצב משמח. מאז שנות ה-50 יונייטד עסוקה במוניטין האירופאיים שלה. לא משנה בכמה תארים מקומיים תזכה, בסופו של דבר, כולם באולד טראפורד ומחוצה לו ישפטו אותה על פי ההישגים באירופה.
משעשועים לתוצאות
כריסטיאנו רונאלדו, קרלוס טבס צילום: רויטרס
התחושה היא שיותר מכל מועדון אחר בסדר גודל שכזה, הם חייבים לזכות בתואר אלופת אירופה כדי להיחשב למצליחים באמת. נקודות ציון היסטוריות מיוחדות (השנה מלאו 50 שנה לאסון מינכן) מעלות עוד יותר את רף הציפיות ההיסטרי מלכתחילה. כששחקני מנצ'סטר יונייטד מגיעים לשלבי הנוק-אאוט של ליגת האלופות, הם נראים כאילו מטען חורג מונח על כתפיהם והרגליים בקושי מצליחות לשאת את המשקל.
מאז מפגן הנואשות ההירואי בקאמפ נואו, יונייטד הודחה בשלבי רבע וחצי הגמר, פרט לשני מקרים. העיפו אותה באיירן מינכן, ברצלונה, מילאן, פורטו, ריאל מדריד וכנראה ההדחה המשפילה מכולן, מול באייר לברקוזן. בעונה שעברה, ה-1:7 הענק על רומא נראה כמי שמבטיח נתיב קסום לגמר רק כדי לחטוף 3:0 ממילאן בסן סירו ולחזור למנצ'סטר חפויי ראש.
הקבוצה של פרגוסון הציגה העונה כדורגל מבריק
ועוצר נשימה. רוני וקרלוס טבס התחברו בצורה מושלמת, רונאלדו ייצר חדירות קטלניות מהאגפים ויונייטד נראתה בלתי ניתנת לעצירה. טבס ורוני כבשו יחד 36 שערים, אבל הפורטוגזי היה זה שבאמת תפס את העין.
העונה רונאלדו מצא סופסוף את הייעוד שלו. הוא זנח את ההקפצות על רגל אחת ושאר טריקים מרהיבים אך חסרי תוחלת שהביאו לו את הכינוי "פוני ראווה", זה שמשעשע את הקהל אבל לא עושה הרבה יותר מזה. העונה רונאלדו התרכז בשורה התחתונה - כדור ברשת. התוצאה היא עונת שיא שבמהלכה כבש כבר 38 פעמים. פתאום גם הספקנים הגדולים ביותר לגביו החלו להזכיר את שמו לצד הקדוש ג'ורג' בסט.
הדופי היחידי שהוטל על העונה של רונאלדו הגיע בחצי הגמר הראשון, בברצלונה. לכדורגל הספרדי יש מקום מיוחד בלבו של רונאלדו, לא בכדי אמו מופיעה בטלוויזיה ללא הפסקה ומספרת לכולם כמה היא רוצה שהילד שלה ישחק בריאל מדריד. אולי בגלל זה הוא לא מצליח לייצר את המיטב שלו מול יריבות מ"לה ליגה", הוא פשוט מתאמץ מדי להרשים. הדרך שבה בעט את הפנדל בדקה השלישית של המשחק בקאמפ נואו בהחלט תומכת בתיאוריה. פשוט לשים את הכדור ברשת לא הספיק לו, נראה היה כי הוא מחפש לעשות זאת בצורה המושלמת ביותר האפשרית.
תשעה חודשים של שכרון חושים
נמניה וידיץ' שוב פצוע צילום: רויטרס
ככל שהעונה התקדמה אל עבר השיא, וידיץ' המצוין החל להסתבך עם פציעות טורדניות. כשהוא סוחב פציעה בברך, אחרי שהחלים מווירוס בקיבה שמנע ממנו לקחת חלק בחצי הגמר הראשון, חזר וידיץ' להרכב במשחק החשוב כל כך בסטמפורד ברידג' נגד צ'לסי, שם חטף ברך לפנים מדרוגבה ואיבד כמה שיניים. ההגנה המאולתרת אמנם החזיקה מעמד יפה בקטלוניה, אבל העובדה שללא הסרבי המוכשר יונייטד לא נראית בטוחה מספיק מאחור נותרה בעינה. הכיסוי במרכז ההגנה של ג'ון אושיי או מיקאל סילבסטרה לא טוב מספיק לצדו של פרדיננד הסמכותי.
נכון, אחרי תשעה חודשים של פעילות אינטנסיבית, קשה לצפות שכל הכוחות שעומדים לרשותך, ודאי החשובים שבהם, יהיו בריאים וכשירים לחלוטין. זו הסיבה שלמועדונים הגדולים יש סגל רחב כל כך. הכדורגל השוטף והחופשי של יונייטד, זה שנראה היה כאילו מוביל אותה בדרך הבטוחה אל תואר האליפות ה-18 שלה, הפך פתאום לאכזרי ומסוכן.
פול סקולס כובש מול ברצלונה צילום: רויטרס
הצרות התחילו ב-2:2 במידלסברו, כשללא וידיץ' הגנת היונייטד נראתה פגיעה ולא בטוחה, והמשיכו בהיווד פארק כשרק שער שוויון של טבס בתוספת הזמן מנע הפסד לבלקבורן, שהיה מותיר את המושכות בדרך אל האליפות בידי צ'לסי. במשחק הראשון בברצלונה נראה היה כאילו מנצ'סטר לא מצליחה לצאת מהילוך שני. הקצב הרצחני, שהכריח את היריבות להתגונן בחצי המגרש שלהן, פשוט לא היה שם. החמצת הפנדל של רונאלדו לא עזרה, גם לא השופט השוויצרי שלא נתן ליונייטד פנדל ברור נוסף, אחרי שמארקס הכשיל את הקיצוני הפורטוגזי בתוך הרחבה. למזלה, גם ברצלונה לא נראתה מאיימת במיוחד.
למרות אחוזי השליטה הברורים בכדור של בארסה והקלות שבה חדר ליונל מסי לרחבה ושחרר מסירות מסוכנות בכיוון השער, הקבוצה של רייקארד לא ייצרה יותר מדי איומים משמעותיים על השער של ואן דר סאר. כשהיא בכושר, יונייטד היתה מפרקת את ברצלונה. במקום זאת, השתיים נאבקו ללא ברק. זו הייתה תצוגת תכלית של בעלי מלאכה, לא של שחקני הכדורגל הטובים בעולם.
סערת רוחות באולד טראפורד
אלכס פרגוסון צילום: אי-פי
כשהוא מודע לחלוטין לעובדה שההחלטה שלו לתת לכמה מכוכביו הגדולים לנוח (ביניהם רונאלדו, טבס, הארגריבס ואברה) חזרה אליו כמו בומרנג ואיפשרה לאברהם גרנט לנצח את המשחק ולפתוח מחדש את מאבק האליפות, פרגוסון בחר לדחות על הסף את השאלות על החלטתו ותפקודו במשחק ולפצוח במסע האשמות מגוחך כנגד החלטת השופט להעניק פנדל מכריע אחרי נגיעת יד ברורה ברחבה של מייקל קאריק. אחד הפרשנים סיכם את האירוע מאוחר יותר כך: "זה היה פנדל כל כך ברור שגם סטיבי וונדר היה נותן אותו".
אולי כתגובה לסערת הרוחות של המנג'ר שלהם, גם שחקני יונייטד הפכו לעצבניים במיוחד. המשחק בסטמפורד ברידג' הגיע לסיומו כשהארגריבס מגדף וצורח על השופט הרביעי, פרדיננד בועט בסדרנית במקום בדלת וכמה שחקני ספסל מעורבים בקטטה עם אנשי צוות וסדרנים של צ'לסי. אולי אחרי הניצחון על ברצלונה כולם באולד טראפורד יירגעו קצת. הם יצטרכו להיות מרוכזים ובשיא התפקוד במוסקבה, אחרת עוד קמפיין אירופי יסתיים במפח נפש פתאומי.
הכתבה מתפרסמת במגזין "שם המשחק"
נא להמתין לטעינת התגובות
