להשמיד או להתעלל: איך הייתם מעדיפים לנצח את הפועל ת"א?
דוד פרנקל על הצלקת שנפערה אצל האדומים בגמר הגביע, על תעשיית השנאה נגד בית"ר ירושלים, שנובעת מהגורמים השליליים המצויים בקהל, ועל הקושי של האלופה לייצר משחק מרשים העונה
שחקני בית''ר מניפים גביע. צילום: דני מרון
עדיין מסובך? בואו ניקח את זה לגובה הדשא: היו שני תסריטים אידיאליים לניצחון צהוב בגמר הגביע. הראשון, בית"רי במהותו, היה דריסה אלגנטית של היריבה, עם כדורגל מבריק ומטח שערים שכל אחד מרהיב מקודמו (חוץ מהראשון, משיקולי לוגיקה). תסריט החלומות השני נבנה כולו על שנאת הפועל ועל התשוקה לראות את אוהדיה מתענים ביציעים למשך זמן ארוך ככל האפשר.
אין ספק שבפרמטר האידיוטי הקרוי "מבחן התוצאה", הצליחה בית"ר לממש את התסריט השני באופן מלא. הבכי ושברון הלב של הקהל האדום בסוף משחק הגמר אמנם לא היו יוצאי דופן עבור מעמד ספורטיבי כזה, אבל רק למחרת אפשר היה להבין את עוצמת המהלומה שספג אותו קהל. אלפי הודעות בפורומים השונים של הפועל נתנו מוצא לגל ענק של מרירות, תסכול וזעם, הרבה יותר מכל מפלה אחרת בשנים האחרונות. המשחק שבו לכאורה רק לבית"ר היה מה להפסיד בו, פער דווקא בצד השני פצע מדמם, שיותיר כנראה צלקת ארוכת שנים.
תעשיית השנאה כלפי בית"ר
יוס אבוקסיס בגמר הגביע צילום: דני מרון
ישראלים רבים שנגעלים בצדק מהחברה האלימה, הלאומנית וחסרת החמלה שמתפתחת כאן, מנקזים בהתלהבות את כל התסכול שלהם לכיוון שעיר לעזאזל אחד, סמל לכל התחלואים והריקבון. כשמקשיבים להם וקוראים את נאומי השנאה שהם מחברים מתקבל הרושם שאם רק תיעלם מן העולם קבוצת כדורגל מסוימת, תצוץ בין הים לירדן חברה חלוצית יפת בלורית שכל חבריה יודעי ספר ושוחרי שלום. את הנתזים מהגישה האינפנטילית הזו סופגים עשרות אלפי אוהדי בית"ר נורמטיביים שמוצאים עצמם במגננה מתמדת, מוקעים ומבוזים על לא עוול בכפם. אפשר להבין מדוע בתקופה כזו, נקמה ושמחה לאיד הן משאת נפש גדולה יותר מאשר עוד הצגת כדורגל.
אלא, שכאמור, אי אפשר לשבח את בית"ר על בחירתה, משום שלקבוצה
של יצחק שום לא היו ברירות. גם בלי הפארסה של החודש האחרון, קל היה לראות לאורך כל העונה שהמכונה שנבנתה בירושלים היא מקרה קלאסי שבו השלם קטן בהרבה מסך חלקיו.
פרשנים מקצועיים יכולים לגולל רשימה ארוכה של כשלים וטעויות, אבל לעניין הנדון כאן אפשר להסתפק בשורה התחתונה – בית"ר סוגרת עונה שלמה בלי משחק גדול אחד ובלי הצגת כדורגל מלהיבה אחת נגד יריב ראוי (בכל פעם ששום מספר על "רביעיות וחמישיות" שקבוצתו הבקיעה, מומלץ לגשת לאינטרנט ולספור כמה כאלה היו ומול אילו יריבות הן הושגו). הסיכוי של הקבוצה הזו, בהנהגתה הנוכחית, להעלות בגמר הגביע מופע כדורגל ברמה שזכינו לראות באליפויות הקודמות, שקול בערך להסתברות ששום ייתן ראיון מבלי להזכיר את הדאבל בפנאתינאייקוס.
לאור נתוני הפתיחה האלה, התסריט האופטימי היחיד שבא בחשבון לפני המשחק מול הפועל ת"א היה מושתת כולו על רגשות שליליים – שנאה, שמחה לאיד ונקמה. אפשר וצריך להצטער על כך שזו כל תנובת ההשקעה הגדולה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. מצד שני, אין טעם להתווכח עם עובדות: בשעה שאתם קוראים את השורות האלה מסתובבים ביניכם אלפי בית"רים שטרם הצליחו למחוק מעל פניהם את החיוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
