המסיבה של בית"ר
יהודה נוריאל, בית"רי מבטן ומלידה, בטוח שכולם נהנים מהבלאגן האחרון. המשטרה, התקשורת, ההתאחדות, "גורמי החינוך". כולם. אפילו אוהדי בית"ר. ובטוח שלא חשוב מה יקרה, מה שהיה הוא שיהיה
קודם כל אנחנו, שיש לנו על מה לכתוב ועל מה להתחבט, ולספר איך היה פעם, כשיציע העץ היה יורד על יציע האבן של החנאנות, ואיך הזמנים השתנו, ואיך כבר לא כיף ללכת לטדי, ואיפה הימים של אורי ואלי ומי שלא תרצו. ומה אוהד ספורט אוהב יותר, מאשר להתרפק בנוסטלגיה?
גם המשטרה נהנית ממשחקי החתול והעכבר, כי יש לה איך להעביר את הזמן. אתם יודעים, עבודה של שוטרים היא עבודה די מבאסת רוב הזמן. אז איך מעבירים את המשמרת בסבבה? הולכים, נניח, לאיזה מסיבה מלאה כוסאייאת, אולי נתפוס איזה ילד עם ג'וינט, ועל הדרך נשטוף את העיניים, נעביר את הזמן בסבבה.
משחק של בית"ר? הכי פצצה, שעות של הכנות על פארש, כל מיני קצינים עם קסקטים עם מיקרופון ביד תופסים הזדמנות לדבר קצת בטלוויזיה על פארש, ובסוף אולי נחטיף לאיזה בבון. תכלס אם היו רוצים למנוע משהו, הכי קל לצלם בווידאו, שעולה גרוש וחצי, את כל האוהדים ביציע, ואת כל מי ש"מתפרע", ובפעם הבאה אין "התפרעות" ואין כלום. אבל עושים משהו? לא. למה? כי למה להפסיק את ההנאה?
וגם "גורמי החינוך", עאלק, נהנים מהמצב. כי זו הדרך לדפוק איזה נאום בלה-בלה על מצב הנוער ומה קרה לנו, וכל מיני "יוזמות" חינוכיות, אינסטנט, בשקל. באמת מחנך הדור, השר ע'אלב מג'אדלה. הוא יתקן ברגע מה שהזנחה של שישים שנה גרמה? מסוג הפטנטים כמו "נוער רפול": המדינה מזניחה, משלימה עם דורות שלמים שנדונים לבערות ולבורות ולעוני נפשי והתעללות ממסדית - ופתאום הצבא רוצה לתקן הכל בשניה אחת. זו בדיחה כמובן.
אותו דבר, למשל, הרעיון לקבוע דקת דומיה לזיכרו של יצחק רבין במשחק כדורגל, ואת זה אומר עאלק-שמאלני שרותח עד היום מההתנקשות המבחילה ההיא. למה אתם מצפים, יא טמבלים? שלא יהיה מישהו שרוצה לעשות ברדק, וישרוק בוז? מה, קבעתם "דקת דומיה"
אף ההתאחדות ועסקניה מצטרפים למסיבה של בית"ר. קודם כל כדי להצדיק את הקיום המופרך שלהם, על חשבון כספי ציבור. וקצת לשחק בחליפות, בוועדות, במשמעת, להרצין פנים ולהחטיף עם הסרגל על האצבעות של "עדר הפילים המשתולל" כהגדרת לוזון.
כל מי-אתה-בכלל מ"ההתאחדות" הופך בעיני רוחו לאהרון ברק, לגדעון האוזנר, או יותר מדויק – לפרקליט קלרנס דרו, ב"משפט הקופים" המפורסם. ואיזו מחשבה נדרשת מהם – משחק רדיוס או לא? הפחתת נקודות או לא? – ממש פיצוח סודות תורת המיתרים הקוסמית. מגניב.
וגם התקשורת, במיוחד התקשורת, מוסיפה עוד קיסם למדורת הבלים. מתי יורם ארבל עוד יוכל להגיד, בלי למצמץ בכלל, "תופי המלחמה של האינדיאנים"? או רון קופמן, שלפני המשחק מציע שאוהדי בית"ר יעלו על המגרש וישרפו הכל, ושצריך לכלוא, להוריד ליגה, להרוס, לשחרר אגרסיות, כן, כןןןןן, תנו להם בכוח, שישרפו. שריפה, אחים, שריפה בכיף.
זה המצב, כולם נהנים, כולם רוצים לכסח את בית"ר, כולם "מייעצים" לגאידמק לנתק את הקשר שלו ואת צינור המזומנים, רק מתוך אינטרס צר של שינאת הקבוצה. אל תאכלו שום בלוף אחר. אין מה לעשות, כולם אוהדים בנשמתם, כולם מביטים בעיניים כלות איך הצהובים משתלטים על התחום, כמו הצהובים מהכדורסל.
עסקי תקשורת הספורט – גם הם, במיוחד הם - אינטרסנטים, רוויי אמוציות. ושלא יהיה ספק, גם אני כזה: בעיני, למשל, הניצחון הכי מדהים של בית"ר הוא המהפך הלא ייאמן, 2:3 של פישונט בדקה ה-92, במשחק ההוא עם בית שאן. איזה כיף היה לנו. ואיזה כיף לכולם עכשיו.
אחרונים הכי חביבים ואהובים, אוהדי בית"ר. אלה, האחים שלי, למרות שהרבה מאוד מפריד בינינו עכשיו: גיל, מקום מגורים, עיסוק, דעות פוליטיות, מה שתרצו. אבל כולם-כולנו חולקים אותו גרעין בסיסי, אותו אטום, אותו גן אחד ויחיד: כולנו רוצים שבית"ר תנצח. תמיד. נהיה מבואסים, נהיה עצבניים – עדיין, בית"ר היא אנחנו.
ואנחנו, אוהדי בית"ר, רגילים להיות הכי. הקבוצה הכי טובה, והכי אהובה, וגם הכי שנואה, וגם הכי מיוחדת, וגם הכי בעייתית, וגם הכי מבאסת את הנשמה, וגם הכי מרגשת, וגם הכי מעוררת יראה. אין מה לעשות, מי שלא חווה את ההרגשה הזו, להיות חלק מהצבא הצהוב שמגיע למגרש אחר, נניח – ויש לזה גם קונוטציה מאוד אלימה ומבהילה – מי שלא חווה את זה, לא יודע מה ההרגשה להיות אוהד בית"ר. תקנאו, הייתם מתים.
אז אוהדי בית"ר, חלקם נהנים מאוד לשחק את תפקיד הילד הרע. במדינה שאין בה כמעט מרד נעורים, במדינה בלי פאנקיסטים על אמת ובלי מטאליסטים על אמת ובלי אנרכיסטים על אמת, ה-15 דקות תהילה של התפרצות למגרש הן הביטוי העצמי הכי מזוקק של רצון להגיד "לא". לא למה? מה זה חשוב. להגיד לא. לעשות דווקא. דווקא, נא בעין שלכם!
והחלק השני של האוהדים מתבאס, חלק בשקט חלק בפחות שקט, מסתכל בעיניים עצובות מאוד על איך מתחלף דור האוהדים, ואיך בית"ר סופחת לתוכה המון אנטי, שונאי ערבים, וכהניסטים, וסתם מחפשי צרות, או להבדיל מיליארדרים עם סיגרים, וקומבינטורים פוליטיים – והחלק הזה נושך שפתיים בשקט, כמו במשפחה, אנחנו סולחים על הכל. כי תיכף יגיע, אינשאללה, עוד רגע מרגש, עוד קצת הנאה מהקבוצה שלנו.
אז כולם נהנים, כמו שאמרנו בהתחלה. זה המצב, וזה מה שימשיך לקרות הלאה.
ועכשיו, אני קורא שוב את כל מה שנכתב. ואני מזכיר לכם שכל מה שנכתב בא ממני, סניגור בנשמה ואוהד בית"ר מלידה. ממש מלידה: אלה הזכרונות הכי מוקדמים שיש לי בחיים - שבת, עם אבא, נדחקים בכניסה למגרש. ואני קורא, ומסתכל על הקבוצה, וכל מה שבא לי להגיד לאוהדים זה יאללה. יאללה, נמאס.
לא בתור מחנך ולא בתור פוליטיקאי ולא בתור עיתונאי ולא בתור שוטר מטעם עצמו ולא בתור כלום. פשוט יאללה, נמאס. זה פשוט משעמם. דפדפו הלאה, תעשו משהו אחר עם עצמכם ועם הקבוצה שלנו. זה פשוט מעייף. אותי זה כבר לא מהנה. נהייתם צפויים. נהייתם לא מפתיעים. נהייתם משעממים. נהייתם הפועל ת"א. אז יאללה, נגמר הסיפור הזה. נמאס.
ויאללה בית"ר.
נא להמתין לטעינת התגובות
