שער לאיראן (1)
בין העשרת אורניום למימון טרור, עסוקים ברפובליקה האסלאמית גם בכדורגל. איך קרה שמשטר קיצוני דתי מאפשר למשחק מערבי שכזה להתקיים? ומה הקשר של שפיגל לכל הסיפור הזה? חלק א'
בזירה הבינלאומית, איראן היא לא מעצמת כדורגל. רחוק מזה. אוהד הכדורגל הממוצע נתקל בשמה של הנבחרת מאסיה רק פעמים ספורות וגם זה בד"כ בהקשרים פוליטיים כאלה ואחרים. גם השחקנים האיראנים לא זוכים ליותר מדי תהילה ומלבד עלי דאי הוותיק ומהדי מהדיביקיה, שזכור לכולם אחרי שכבש שער היסטורי נגד ארה"ב במונדיאל בצרפת, קשה להאמין שמישהו יוכל לציין שם נוסף.
למרות הכל, הכדורגל באיראן הוא תופעה מרתקת. מעבר לאהבה הגדולה למשחק, יש במדינת האייתוללות דינמיקה מדהימה בין טיפוח ערכי דת האסלאם ובין שימור ענף הכדורגל, שבמובנים רבים נוגד את עקרונות הדת. אז מה הפך את הכדורגל לענף כל-כך פופולארי באיראן? ואיך זה ששלטון הדת, ששינה כמעט הכל במדינה, בחר לא לגעת בכדורגל? יצאנו לבדוק.
עד שאיראן נחשפה לספורט המערבי, ענפי הספורט ששלטו שם היו ענפי הספורט האינדיבידואליים, ובראשם ההיאבקות. קשה לקבוע מתי בדיוק חדר הכדורגל לאיראן, אבל ניתן להניח שהיה זה בראשית המאה ה-20, יחד עם חדירת המערב למדינה. בתקופה זו היו באיראן נציגים בריטים רבים, שלקחו חלק פעיל בצבא ובמפעלי הנפט. ומה עושים חיילים ופועלי נפט בארץ זרה? משחקים כדורגל, כמובן.
המעבידים הבריטים נהגו לשחק כדורגל על שדות הנפט של אבאדאן ומסג'ד סולימאן ובהדרגה שיתפו את העובדים האיראניים. כך היה גם בצבא, שם הפיצו הקצינים הבריטים את המשחק בקרב חייליהם. כל איראני שהחל לשחק נדבק, והכדורגל התפשט במהירות. בשנת 1920 הוחלט על הקמת התאחדות הכדורגל של איראן, שהוקמה בשיתוף בריטי, אבל מהר מאוד עברה לשליטה מקומית. מזכיר מאוד את מה שקרה בארצנו הקטנטונת, אז היתה זו המשטרה הבריטית ששלטה בענף הפופולארי.
בשנת 1925 עלתה לשלטון באיראן השושלת הפהלוית, שהעלתה לשלטון את מי שזכו לכינוי "השאה של איראן". שושלת זו כללה את שלטונם של שניים – רזא שאה ובנו
רזא שאה האב האמין שהכדורגל יכול לגבש את עמו ולחזק את הרגש הלאומי האיראני. הוא ניסה לקדם את הענף, אבל למרות הניסיונות שלו, הכדורגל נשאר בתקופתו פעילות של האליטות בלבד. אחת הבעיות הגדולות שהיו אז ומנעו מהמשחק להתפשט עוד יותר היתה היעדר מגרשי כדורגל. זה לא כל-כך ברור מה מנע מהאיראנים לשחק, הרי כל מה שצריך זה שתי אבנים כדי לסמן את השער וכדור, לא?
מחמד רזא שאה עלה לשלטון בשנת 1941 והמשיך את אותה מדיניות של אביו לגבי המשחק. הוא אהב מאוד כדורגל ואפילו נהג לשחק הרבה. אומרים אפילו, שבמהלך לימודיו עלו הישגיו הספורטיביים על הישגיו הלימודיים. למעשה, הדחיפה הגדולה של הכדורגל האיראני היתה תחת תקופתו. בשנת 1947 הוא דאג לצרף את מדינתו ל-FIFA וזכה להכרה על ידי ארגון זה באופן רשמי. כדי לפתור את בעיית המגרשים מצא השאה החדש פתרון יצירתי, כשהחליט להפוך איזורי תפילה ומסגדים למגרשי כדורגל.
מהר מאוד החלה גם הנבחרת הלאומית לפעול, אך בניגוד לנבחרת של קשטן, שמחזיקה בתואר "אלופת העולם במשחקי ידידות", לנבחרת של השאה היתה התחלה קשה. במשחק הבינלאומי הרשמי הראשון שלה ב-1947 היא הפסידה בטהראן לטורקיה 3:1. הניצחון הראשון הושג רק לאחר שנה, 0:4 על אפגניסטן.
עם הניצחונות באו גם גלי האהדה. תרבות הצפיה בכדורגל באיראן הלכה וגדלה, בעיקר בגלל הפטריוטיות של העם האיראני שתמך מאוד בנבחרתו. לקראת סוף שנות השישים נכנסה לאיראן הטלוויזיה והביאה עימה תרבות צפייה חדשה, או מה שזוכה אצלנו לכינוי "אוהדי הכורסא".
הנבחרת הלאומית של איראן המשיכה לשחק ולהשתפר. בשנת 1968 היא זכתה באליפות אסיה בכדורגל ופתחה את הדלת למבול של הישגים. בדרך לזכיה בתואר, ניצחו האיראנים 1:2 את נבחרת ישראל, שאז היתה בידידות עם איראן ונטלה חלק במשחקי אסיה. במשחק שהתקיים בטהראן לעיני 40 אלף צופים הבקיע גיורא שפיגל את השער הראשון.
היתרון הישראלי נשמר עד שכדור איראני פגע בקורה והתגלגל על פי השער. האיראנים טענו שהוא עבר את הקו ועוררו מהומה, במהלכה נשאו מספר שחקנים מקומיים את הקוון על הכתפיים והביאו אותו אל השופט כדי שיאשר את השער. לשופט לא היתה ברירה והשער אושר. שער הניצחון האיראני נכבש בדקה ה-92 וקבע את התוצאה הסופית, שהעניקה את הגביע לאיראן.
בשנים 1972 ו-1976 שיחזרה נבחרת איראן את הישגה, כשזכתה שוב באליפות אסיה בכדורגל. הדובדבן שבקצפת היה העפלתה למונדיאל שהתקיים ב-1978 בארגנטינה, שם שיחקה בבית אחד עם פרו, הולנד וסקוטלנד. האיראנים חילצו תיקו מהסקוטים אבל הפסידו בשני המשחקים הנותרים. אבל עבורם עצם ההעפלה לטורניר היתה הישג מרשים.
בשנים אלה היה הכדורגל באיראן בפריחה עצומה. הנבחרת הגיעה להישגים מרשימים, הקהל נהר בהמוניו למגרשים ואפילו השאה תמך ודחף. יש שטוענים שהוא טיפח את הכדורגל רק כדי לגרום לעמו לא להתעסק בבעיות הפוליטיות שהיו במדינה. אולי זה נכון, אבל מבחינת הכדורגל באיראן התקופה של השאה היתה מאוד חיובית.
דווקא לאחר שהגיע הכדורגל באיראן לשיאו, ניצב הענף מול איום קיומי. שנה לאחר ההעפלה למונדיאל בארגנטינה החלה באיראן המהפכה שהביאה לשלטון את אנשי הדת ובראשם אייתוללה רוחאללה חומייני.
נא להמתין לטעינת התגובות
