לאבא שלי יש סולם, ישבור למאמן ת'שיניים
ברקוביץ' לא המציא דבר. מעורבות הורים בפעילות ילדיהם על הדשא הפכה למקצוע לכל דבר, לחיוב ולשלילה, אבל אחרי קריאת השחזור על מעללי שורל'ה מנדל, מתברר שפעם היה כאן הרבה יותר מעניין
דנה, נניח שהמורה שלך נותנת לך עונש קשה, ואני בא ומשפיל את המורה ליד חבריך לכיתה. איך תרגישי?
"שאתה קצת נפלת על הראש, אבל אתה מגניב."
מי שלא היה אבא לא יבין כנראה אף פעם איך זה שיום אחד אתה מוצא את עצמך מתבונן בזאטוט שלך בועט בשפיץ של הנעל בכדור פלסטיק, חמישה שקלים בסופר־פארם, וחולם שאתה באנפילד עם חליפה שבעה חלקים, מחזיק בשמפניה שקיבל היורש שלך עד שיסיים להתראיין בכל תחנות הטלוויזיה. עושה רושם שלדודו בניון זה כבר קרה.
מה שקרה בין אייל ברקוביץ' לדני עציוני מתרחש מדי שבת בכמה ורסיות בכל מיני מקומות בארץ. זה קורה לא רק בכדורגל, זה כבר חילחל לבתי הספר ואפילו לצבא. היו כבר מקרים שהורה התקשר למ"מ כדי לצעוק על זה שהילד נשאר שבת והפלאפון רטט באמצע מארב כוכב. חד־משמעית, כל מי שדיברנו איתו אתמול לא יכול למצוא פסול מוחלט ברגשות של ברקוביץ,' אבל הרוב מוצא פסול בשימוש המופרז בהן. העניין הוא שלמרות התובנה התקשורתית הברורה כי "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה," טרם התברר אם הורים שמלווים את הקריירה של ילדם מזיקים לבנים שלהם או לא.
"מה התפקיד שלנו בתור הורים," תוהה אורית תמוז בקול, "להיות כספומטים או להיות שם בשביל הילדים שלנו."? תמוז מצאה את עצמה לפני מספר חודשים מתרוצצת בחימה ליד איצטדיון "יורובורג" בכרונינגן ורושפת כלפי מאמן הנבחרת האולימפית גיא לוי. "נכנסתי בו ואני לא מצטערת על זה. כשהורה נותן גב, הילד יראה ביטחון ויילך עם גב זקוף וראש מורם. ליאור ברקוביץ' יודע שאבא שלו שם בשבילו. זה לא חינוכי אולי, ועל הילד אולי יצחקו בעתיד, אבל אבא שלו שם ואני מעריכה את זה שהוא עשה הכל כדי שהילד שלו יידע שהוא שם."
מי שביקר באיצטדיון האורווה בתחילת שנות ה־90 לא יכול היה לפספס את שרה מנדל, רעייתו של יו"ר האגודה, כשהיא נשענת על המעקה שמפריד בין יציע הכבוד העליון לתחתון ומספרת באידיש עסיסית לדרור קשטן וזאביק זלצר מה היא חושבת על כך שעפר שלה, בנה יחידה, מלך השערים של הליגה לנוער, לא משחק. "וור פברנד (תישרף,"( היא היתה צועקת לזלצר. "בעיטת מנדל," היתה הכותרת במעריב כשזלצר פוטר לבסוף, בדיוק על הרקע הזה.
"אני פיטרתי אותו," סיפרה אתמול שורל'ה, "זו היתה תקופה אחרת. עד היום אני כמעט לא מדברת איתו, ועם אשתו בכלל לא. נפגעתי קשות, ורק שתדע שהנכדה שלי, סתיו, הבת של עפר, מתאמנת אצל אחיו יצחקל'ה." זלצר הזאב, במרחק של 15 שנה, מרוכך:
מנדל היא הדוגמה המובהקת לשימוש בשם כדי לנתב את הקריירה של הבן, והיא לא מתחרטת על כך לרגע: "גם היום הייתי מנסה בכל ציפורניי לעזור לו, נלחמת בציפורניים. מנדל'ה לא עזר לבן שלי להיות בהרכב, אבל כמה קיללתי את דרור קשטן כשזה לא קרה. בימים הטובים הייתי בכושר בלתי רגיל בברכות... היום הייתי מתנהגת בצורה אחרת, שוקלת את העניין. היום ההורים מעורים כבר בגן. במקרה שלי זה לא עזר ולא הזיק, אבל במה עזר אייל ברקוביץ' לבן שלו כשזרק את החולצה? ההתנהגות שלו היא בושה. אני הייתי מקללת, אבל לא זורקת חולצה, מה פתאום."
סילבי בן-שמעון לא זוכרת שהיא התנפלה, אולי פעם אחת, במשחק ילדים (בהרצליה, ידענו(! על מנהל קבוצה. "הוא קילל את הבן שלי ואני עניתי לו ממש לא יפה." רן בן-שמעון הנהן כל הדרך לקרית-שמונה אתמול כשאמר: "רק בגיל 30 הבנתי כמה הייתי צריך אותה ואיזה איזונים נתנו לי אמא ואבא. הייתי ילד אמוציונאלי, נותן גול או שניים וחושב שהמצאתי את הכדורגל. גומר משחק והיא אומרת לי: 'לא הייתי מרוצה היום.' 'אין לך מושג בכדורגל,' הייתי עונה לה, והיא היתה מחזירה: 'לי אין מושג בכדורגל זה מילא, אבל לך אין מושג.' בניגוד להרבה מאוד הורים היא היתה דורשת ממני עוד. היא היתה מאוד דומיננטית וזה באנדרסטייטמנט. היא לא זוכרת אפילו איך קוראים לנכדה, עדיין מעניינת אותה יותר הקריירה שלי."
קיללה מאמנים?
"לא, היא היתה מבזבזת את כל האנרגיות על ההורים מהקבוצה השנייה. מקרה כמו של אייל? הכל ענייני. אם הילד מספיק חזק באישיות שלו ומספיק מגובש, לא הייתי נכנס לו יותר מדי בחיים, אבל אם הייתי רואה שנגרם לו עוול, לא הייתי שופט את המקרה הזה בחומרה. יש להורים חלוקה של 80 אחוז אמוציונאלי ו־20 אחוז רציונאלי. זה מאוד חשוב שה־20 אחוז יהיו צודקים."
אז זה מועיל או מזיק?
"במקרה קיצוני שכזה? על כל מקרה שזה עזר, אני מכיר תשעה שזה הזיק."
"אני בת ,"64 אומרת סילבי, "ואז עשי־תי את זה מתוך דאגה, הייתי טרודה והיה מאוד חשוב לשמור על פרופורציות. מכעס יוצא תמיד רע, אחר־כך מצטערים, זה מזיק לילדים. היה לי מורה בחיים, אברם גרנט, שתמיד אמר לי: 'סילביה, הלשון זה הדבר הכי קטלני שיש לאדם.' אסור להתערב יותר מדי, יש גבול, ואולי בגלל זה רן התפתח להיות מנהיג חיובי. במקום להתווכח, תראה מה אתה יודע, זה הרבה יותר חשוב. אייל? צריך להתערב, אבל לא בפומבי. הוא עשה טעות וחבל, כי אני חושבת שאם הוא היה סופר עד 10 זה לא היה קורה."
לא, משה ג'אן ממש לא סופר עד .10 הוא יודע בדיוק איפה הג'ננה מדליקה אצלו סיגריה בסיגריה. את מה שהוא חשב על אלי כהן הוא הוציא על תמי פרידמן. "אף אחד לא יתערב בהיבט מקצועי, אבל אם יש שיקולים שהם מעבר, אז מחובתו של הורה להתערב. לא ייתכן שהורה ילווה ילד ולא יתערב."
לסוציולוג ופרשן התרבות, פרופ' עוז אלמוג, יש משנה ברורה בנושא: "יש פרסטיז'ה עולה למקצוע הזה, הוא הופך להיות משאת נפש, מסלול של מוביליות. הלחץ של הורים על מאמנים הוא בגלל שהם רואים בזה לא רק סיכוי. נוצרה פה מיתולוגיה של התעשרות כי זה לא דורש השכלה."
משה ג'אן דוחה את זה בבוז: "אותו הורה רוצה מסגרת לילד ולא חושב על מספרים. כל השטויות האלה יש להן את אותו סיכוי כמו מפעל הפיס והלוטו. אני ישבתי למו"מ מסיבה אחת, כי אכלתי זרג אצל ליאור. אני אבא כזה. אנחנו מתערבים כי יש זרים ששווים כקליפת השום, שבאים ואוכלים את העשב של המדינה ומחרבנים בחוץ. יותר טוב שהילדים שלנו ייהנו מזה ולא מישהו אחר. בא הסוכן של ליאור ואומר לקבוצה: 'תפרוס לי 60-60-.'60 שאלתי מה ליאור יקבל, מה יביא לאכול. אמר לי: 'אוטו ופלאפון.' לך יא בן... אתה מבין למה אני מתערב."?
"שרה וקופל היו תופעה," מונה אורית תמוז את הרשימה, "אמא של רן בן-שמעון, בתיה סהר, אבא של שחר פאר. אני מפרידה בין אבות לאמהות כי אבות הם כדורגלנים מתוסכלים שלא הצליחו. וזה עמנואל בן־חיים, יעקב בוזגלו, זאב ברקוביץ,' אבא של יוסי בניון, אבא של ברק יצחקי, שכמה שהוא שקט, ניהל מערכה כדי להוציא את הבן שלו מאשקלון. האמהות הן פן אחר. הן פועלות ממקום פחות שקול, יותר אמוציונאלי. הן לא מנחות איך לשחק על המגרש, הן לא יושבות עם קלטות וידאו. אמא פועלת ממקום שלילד יהיה טוב."
פולנייה?
"במקרה כן, אבל זה לא בא ממקום של פולניות. אמא פולנייה רוצה שהילד שלה יהיה רופא. אמא שלי לא גיבתה אותי כי בפולניה כתוב בספר שהילד אף פעם לא צודק. כשיש הורים מעורבים, הילד פורח יותר. אתה יודע כמה פעמים שמעתי בהפועל פ"ת שאני אהרוס את הילד שלי? אלה שההורים אחריהם, הם הילדים שיצליחו. זה הביטחון שההורה נותן לילד שלו, ההסעות לאימונים, העובדה שהילד מתייחס ברצינות יותר כשלוקחים אותו. כישרון זו לא המעלה הכי גדולה של טל בן־חיים, אלא ההתמדה, וזה בא מהאבא."
אבי כהן, לדבריו, הוא ההוכחה שיש הורים שלא מתערבים, רק מלווים. תמיר כהן עשה בשבת את הופעת הבכורה שלו בנבחרת בגיל 23 פלוס, בגיל שאבא היה כבר שחקן הרכב בליברפול.
אולי אורית תמוז צודקת?
"לא כל שחקן כדורגל, אבא שלו היה בליברפול. קשה לגדול בלחץ," מסביר האבא את פשר העיכוב, "קשה להגיע לרמה של שחקנים כמוני וכמו אייל. תראה את ג'ורדי קרויף, כמה שהוא הצליח להגיע לברצלונה וליונייטד, איש לא הצליח לומר שהוא הגיע לדרגות של אבא שלו. יש לחץ על השחקן, יש התנכלות של מאמנים וכל מיני דברים שגורמים לילד לפרוש מוקדם. לא פלא שמעט מאוד ילדים של הורים מוכרים הצליחו לשחזר את הקריירה שלהם. אני לא התערבתי בהתפתחות של תמיר, לא התקרבתי. לא דיברתי אפילו עם המאמנים הפשוטים, של הילדים. למרות שאני חבר של משה סיני לא הוצאתי מילה כשדרור והוא הזמינו אותו לנבחרת. ככה צריך להיות, אבל הרבה מאוד הורים מעורבים בצורה מאוד אינטנסיבית, וברוב המקרים זה מפריע. אני מטפל בו, זה כן, מדריך אותו ומייעץ לו, אבל צריך כמה שיותר להתרחק ולתת מרחב, שפחות יראו אותך."
ואם מאמן ישפיל אותו?
"גם בבית-ספר ישפילו אותו, אז להעביר אותו בית-ספר? באנגליה הורים שפותחים פה מוצאים מהמתחם. אתה לא שומע מהם מילה חוץ ממחיאות כפיים. אייל היה צריך לקחת את הבן שלו משם או להגיד למנהל של עציוני, אבל התפקיד שלו הוא לא לחנך את עציוני ובוודאי שלא ליד הילדים. הוא צריך להוות דוגמה כי הוא דמות מפורסמת ומוערכת ואמור להיות מודל לחיקוי. אסור לו להתנהג כמו אחרון האוהדים."
לפרופ' אלמוג יש הסבר: "בכל אחד מאיתנו יש את הרצון להיות כוכב, וגם כשסיימת להיות כוכב אתה רוצה להגשים את זה דרך הילד. אייל ברקוביץ' יחיה ברגליו של הבן. מצד שני, במועדונים אין ידע להתמודדות עם תופעה של הורים כמו שבתי חולים מסדירים ביקורי חולים. לרוב המאמנים אין הכשרה פסיכולוגית ויכולת להתמודד, הם לא מבינים בפסיכולוגיה של הורים וילדים. ההתנהלות של ברקוביץ' דוחה, אבל אני מבין אותו ברמה כזו שלא הסבירו להורים מה המדיניות של המועדון.
"צריכה להיות הדרכת הורים. התפרצות היא אנושית וצריך להיערך מראש. לפעמים יש מקום להתעמת עם מאמן, כי לפעמים מאמנים עושים דברים מזעזעים וצריך לטפל בהם, אבל צריך לדעת באיזה מינון. הורים עוזרים לילדים לעכל הפסדים, יש הרבה שמנווטים את הילד למועדונים נכונים יותר, פריפריאלים. כולנו מעורבים כך או אחרת בעתיד של הילדים שלנו, אבל השאלה איך עושים את זה. אני מבטיח לך שברקוביץ' לא היה עושה את מה שעשה בקבוצה אנגלית. כל השנים באנגליה לא הוציאו ממנו את חוסר האיפוק."
נא להמתין לטעינת התגובות
