קואוץ' אוף דה וורלד
ברוסיה הוא ישראלי. בטורקיה, אמריקאי-ישראלי. באיטליה - אמריקאי. ומה הוא בישראלֹ? סופסוף דייויד בלאט מגלה
מוסקבה, עם יותר ממיליון יורו שעל פי הפרסומים הציעה דינמו, ירדה מהפרק במהירות. אבא דייויד רצה קבוצה שתשחק ביורוליג ולשאר בני המשפחה לא היה חשק להעביר חורף קפוא בבירת רוסיה. גם תל אביב - אליה עוד נחזור - לא היתה אופציה ריאלית. ההצעה החמה הגיעה מאיסטנבול, מאפס פילזן. 700 אלף דולר, על פי הערכות, וקבוצה עם מסורת יורוליג אדירה. אבל מה לעזאזל יש לארבעה ילדים ישראלים לחפש שנה שלמה בין המסגד הכחול לאיה סופיה?
דייויד בלאט אומר שהוא לעולם לא יתרגל לחיים על המזוודות: "זה קשה מאוד. לא הייתי יכול לעשות את זה אלמלא היתה לי אישה מדהימה שדואגת לכל דבר בחיים שלנו חוץ מהעבודה שלי. היא מסדרת הכל, מורידה ממני את כל האחריות ועוד מצליחה ללמוד און-ליין לדוקטורט במינהל עסקים באוניברסיטה בניו יורק. בטרוויזו היה נהדר, ואם לא היה קורה לנו מה שקרה שם השנה, שלקחו לנו 15 נקודות ואת הוויצ'י'ץ' שלנו, לורבאק, יש סיכוי טוב שהיינו משחקים עוד עונה ביורוליג ובשום אופן לא הייתי עוזב. הילדים למדו בבית הספר הבינלאומי, כולם היו מבסוטים, אבל רציתי יורוליג. אפס נתנו הצעה הרבה יותר טובה וזו הזדמנות להגיע למועדון אירופאי גדול, אז החלטנו ללכת על זה".
וכאבא, אין לך נקיפות מצפון? בשם הקריירה אתה קוטע לילדים שלך קשרים, חברויות, עולם שלם שהם בנו לעצמם, ולוקח אותם שוב לנדוד.
הם דווקא היו מרוצים. בתור ישראלים, בשבילם לעבור לעוד מדינה ולחוות עוד חוויות, זה משהו גדול. חוץ מזה, גם באיסטנבול יש בית ספר בינלאומי, כך שיהיה בסדר. היתה להם פרידה מאוד מרגשת בבית הספר בטרוויזו, עם דמעות והכל, אבל בסך הכל הם מוכנים להרפתקה.
כבר הספקת להיות כמה ימים באיסטנבול. מה ראית?
יש שם הנהלה קטנה מאוד, מאוד קרובה למאמן. אלה אנשים טובים ויש עם מי לדבר. מתקני האימונים והמשרדים נמצאים בתוך המפעל של פילזן, אנחנו בעצם זרוע שיווקית וספורטיבית של הקונצרן. כל השנים אימנו שם רק טורקים, שעשו עבודה מצוינת, אבל הגיע הזמן לעדכן ולשדרג את שיטות העבודה שהן קצת מיושנות, ובדיוק בשביל זה הביאו אותי.
מה בעצם קרה בינך לבין מכבי? אתה בטח מכיר את התיאוריה, לפיה בקיץ שעבר אתה נקמת בהם על מה שעשו לך בזמנו, כשהורידו אותך מתפקיד המאמן הראשי בחזרה לעוזר, והשנה הם החזירו לך כשהחתימו את קטש.
מהצד שלי, כל התיאור הזה לגמרי לא נכון. אני ביחסים טובים עם האנשים במכבי. עברתי איתם ועם המועדון הזה הרבה טוב וגם קצת לא טוב, אבל הסך הכל של הניסיון שלי שם הוא יוצא מהכלל. השורה התחתונה שמנחה אותי ביחס שלי למכבי אומרת שהמועדון עשה בשבילי מעל ומעבר, תרם לי וקידם אותי הרבה ויישאר לתמיד חלק ממני, אבל גם אני תרמתי לו לא פחות ולכן יש לי הרגשה טובה של מערכת יחסים מאוזנת.
ובכל זאת.
מערכת היחסים ביני לבין מכבי היום היא ביזנס נקי. יצאנו מהקשר כמו שני חברים טובים, אבל כשמדברים ביזנס, הסנטימנטים עוברים למושב האחורי. בקיץ שעבר מכבי התחילו לדבר איתי לפני שהעונה שלי באיטליה נגמרה. מבחינתי, זה לא היה אתי לדבר איתם בשלב הזה, ואמרתי להם שאיך שאני
למה בעצם? הרי תשובה שלילית יכולת לתת להם חודש מוקדם יותר. מה השתנה?
מה שהשתנה זה שלקחנו אליפות. אם לא היינו לוקחים, היה לי יותר קל לקום ולעזוב, אבל אחרי שזכינו באליפות והבטחנו את המקום ביורוליג, לא יכולתי לעשות את זה.
אתה מדבר בהיגיון קריר, אבל במכבי העניינים תמיד הרבה יותר טעונים.
יכול להיות שבמכבי יש אנשים יותר אמוציונליים. אני עברתי את התקופה האמוציונלית שלי ביחס למכבי, ובגדול. אני היום אדם אחר במקצוע לעומת התקופה שהייתי במכבי.
ומה קרה השנה? אומרים שדרשת מהם קרוב למיליון דולר.
ביקשתי ממכבי סכום שלא היתה לי שום בעיה לקבל אותו בשוק ואפילו יותר ממנו, מקבוצות שהן לא פחות גדולות ומכובדות ממכבי. מכבי לא נוהגת לשלם סכומים כאלה למאמן, והם מהר מאוד השיבו בשלילה.
הופתעת?
לא. אולי הופתעתי קצת שלא היה בכלל משא ומתן, אבל זה לגיטימי. אחד מחברי ההנהלה אמר לי שההבדלים כל כך גדולים, שבכלל אין על מה לדבר. בשביל מכבי לשלם משכורות למאמן ולשחקנים ישראלים זה הרבה כסף, כי אין אצלם קומבינות והם משלמים את כל המסים. אתה יודע מה, אני גם לא שולל את האפשרות שחלק מהאנשים שמחליטים במכבי לא כל כך רצו אותי. שהם פנו אלי ראשון בגלל עניינים שבין שני חלקים בהנהלה, או אפילו כדי להוריד מהגב שלהם את האוהדים והתקשורת. ואתה יודע מה, גם זה חלק מהביזנס.
המסקנה היא שכדי שתאמן בעתיד את מכבי, או שהם ישנו את סדרי העדיפויות שלהם וישלמו למאמן הרבה יותר, או שהקריירה שלך תידרדר ותיאלץ לרדת במחיר.
לאו דווקא. הסיטואציות במקצוע הזה כל הזמן משתנות. איך אני יכול לדעת איפה אני אהיה בחיים בעוד שנה, שנתיים או שלוש? אם מכבי בכלל עוד יהיו מעוניינים, אולי הדבר הכי חשוב בשבילי יהיה להיות בארץ בזמן שהתאומות שלי יתגייסו? או שאשתי תרצה להיות קרובה למשפחה שלה? כסף זה לא הכל בחיים. כשאתה מאמן, אף אחד לא מבטיח לך שחלון ההזדמנויות שלך יהיה פתוח לנצח. שנה אחת לא טובה יכולה בקלות להוריד אותך מהקצה העליון של הסקאלה. אז אם יש לך צ'אנס ואתה מאמין כמוני שהחיים נועדו בשביל שנמלא אותם בנסיונות, אז אתה לוקח את ההזדמנות בשתי ידיים.
אתה לא חש צורך לעבור חוויה מתקנת עם מכבי? רוב האנשים זוכרים את שתי העונות שבהן היית המאמן הראשי ככתם אפור ליד תקופת הזוהר של פיני גרשון.
אני לא אוהב לבכות על חלב שנשפך. כל אחד מודד הצלחה בדרך אחרת. יש אנשים שמודדים את ההצלחה שלהם רק דרך העיניים של אחרים. אני מודד את ההצלחה שלי דרך העיניים שלי ואני יודע טוב מאוד שהקדנציה שלי במכבי היתה יוצאת מן הכלל. כמה מאמנים לקחו קבוצה בשנה הראשונה והלכו איתה עד הפיינל פור? כמה מאמנים עברו עונה של שלוש ליגות, עם קבוצה שעברה שינוי טוטאלי ואיבדה קליברים כמו פארקר, מקדונלד, האפמן, הנפלד וצ'ורצ'יץ', ועשו 85 אחוז הצלחה, לקחו גביע, אליפות, הגיעו לגמר האדריאטי והגיעו עד משחק אחד מהפיינל פור, שגם אותו הפסדנו כי הוא הוזז ברגע האחרון מתל אביב לאתונה בגלל מלחמת המפרץ? אז נכון, היה שבוע אחד של שלושה הפסדים מכריעים בנקודה, והיה בוז, וקטילות, וירידות, ורצו לצלוב אותי ברחוב. נכון, זה היה. אבל מיד אחרי זה חזרנו לנצח והמראנו, וכשאני מסתכל על מה שעשיתי במכבי, אני יותר משלם עם עצמי.
ועדיין, גם כשאתה מדבר על זה עכשיו, נראה שזה כואב לך.
נכון, נשארה לי צלקת של אי צדק מהתקופה הזאת. אבל כמו שאמרתי לך, בעיניי ולמיטב ידיעתי גם בעיני כל מי שעבד איתי במכבי, המקום שלי בהיסטוריה של מכבי הוא לא רק בטוח אלא גם די מחמיא. מבחינתי, זה מספיק.
כמה דקות אחרי תחילת הראיון אחד משני הטלפונים הניידים של בלאט מצלצל. הוא מתבונן במכשיר באי נוחות, מתנצל, מתנצל שוב, "סורי, זה עסקים", ואז עונה רק כדי לומר לאיש שמעבר לקו, סוכנו אריק קריין, שהוא יחזור אליו מאוחר יותר. כשהוא חותם את השיחה הקצרצרה, הוא שוב מבקש סליחה.
גם אחרי 26 שנה בישראל נשאר בך משהו מהנימוס האמריקאי.
כנראה שכן. אומרים ש"אתה יכול להוציא את הילד מאמריקה, אבל לא את אמריקה מהילד". אני מקווה שאם לקחתי איתי משהו מאמריקה זה מהצד הטוב, כי יש בתרבות האמריקאית גם הרבה דברים רעים. חלק מהם, לצערי, אנחנו לומדים במהירות. כשהגעתי לישראל חשבתי שזו מדינה חרא עם אנשים נהדרים. היום אני חושב שהמדינה טובה עם חרא של אנשים.
תסביר.
כשהגעתי הנה בפעם הראשונה, בגיל 19–20, עוד לפני המכביה של 81' שאחריה עליתי, נחתי בגן שמואל. קיבלו אותי האחים עוזי וציון הלוי, שעטפו אותי באהבה ודאגו לי להכל. זו היתה חוויה עמוקה וחזקה, ולמרות שלא הייתי ציוני, ישר ראיתי את עצמי נשאר פה לכל החיים. אחרי המכביה חתמתי במכבי חיפה, וגם שם כמה משפחות מיד פתחו בפני את הבית שלהן, נתנו לי כל מה שהייתי צריך. הגעתי למסקנה שזו ארץ עם אנשים נדיבים, מדהימים. זו הסיבה שנשארתי. אני לא אומר שכבר אין דברים כאלה בארץ, אבל די ברור שעברנו מאז תהליך שבו כל אחד מתרכז בעצמו, הרבה פחות בלעזור, אנשים היום פחות טובי לב, יותר מתעניינים בהישגיות, בהתקדמות ובכסף. הרבה יותר אמריקאים.
יכול להיות שזה קשור גם לשינוי במעמד שלך? אז היית בחור צעיר, מוכשר, שלא מאיים על איש וזקוק ליד תומכת רחוק מהבית, והיום אתה אחד האנשים החזקים בכדורסל הישראלי והאירופאי, שבאופן טבעי חשוף לביקורות ולקנאה.
בהחלט יכול להיות שהשינוי במעמד שלי הוא חלק מזה, אבל הוא לא הכל. כחברה למדנו את הדברים הלא טובים מהאמריקאים, ובדרך איבדנו חלק מהאנושיות שלנו.
דייויד בלאט אמנם לא נראה ככה, אבל הוא כבר בן 48. אולי זה הגיל שגורם לו להעביר ביקורת על המדינה והחברה שפעם כה השתוקק להיות השגריר שלהן בעולם (החלום הזה עדיין חי ובועט, כפי שיתברר בהמשך) ואולי זו הפרספקטיבה שאותה צבר בשלוש השנים האחרונות, בהן נדד ברחבי אירופה והשקיף על ביצת הכדורסל בישראל באמצעות האינטרנט, שיחות הטלפון האינסופיות עם כמה מעמיתיו למקצוע וגיחות קיציות קצרות למזרח התיכון.
גם הפעם בלאט נמצא כאן לזמן קצוב, בין סיום העונה של טרוויזו לתחילת הקמפיין של נבחרת רוסיה, תקופה שאותה הוא מעביר, מכל המקומות שבעולם, דווקא בקיבוץ שפיים. את ביתה בכפר יהושע משפחת בלאט משכירה, והסידור בשפיים התאפשר בעזרתו של בן הקיבוץ, מאמן כדורסל צעיר שהגיע לטרוויזו להשתלמות והפך לחבר קרוב. אולי זה רק נדמה, אבל העברית של בלאט פחות שוטפת מבעבר. הוא מודע לכך שבישראל עולים מדי פעם סימני שאלה לגבי זהותו, וממהר להבהיר: "אני חי כבר כמה שנים בחו"ל, ויש עוד כמה בדרך, אבל שיהיה ברור שהבית שלי פה והזהות שלי ישראלית. מה שמצחיק זה שבכל מקום שאליו אני מגיע מגדירים אותי אחרת. האיטלקים לא מתים על ישראל, אז הם קוראים לי מאמן אמריקאי. בשביל הרוסים אני ישראלי ובשביל הטורקים אמריקאי-ישראלי. כשעיתונאים מקומיים מבקשים ממני להגדיר את עצמי אני אומר שאני 'קואוץ' אוף דה וורלד'".
איך אתה מסביר את זה שאיש מהמאמנים הישראלים לא עבר באירופה חוויות בנוסח מה שחיכה לנבן ספאחיה בתל אביב?
בארצות אחרות כשמביאים מאמן זר רוצים ללמוד ממנו, להתקדם עם השיטות החדשות שהוא מביא. בארץ, מאמן זר הוא מטרה. זה הכי קל: אתה יכול לכתוב עליו מה שאתה רוצה, להגיד עליו מה שבא לך. הוא לא מבין ולא יגיד לך שום דבר. אבל מי שמעסיק אותו קורא, שומע וזה משפיע.
מה מבחינתך ההבדל הכי משמעותי בין עבודה בישראל ובאירופה?
החוויה בכל מקום משקפת את החברה, את התרבות. כאן, הכל במרחק נגיעה. כשאתה כותב עלי, אתה נוגע בי, אתה מכיר אותי, אנחנו חיים יחד באותה ביצה, משפשפים כתפיים כל יום. הכל קרוב, שורף, מתערבב, כי ככה אנחנו, כמו נמלים שמתרוצצות ומתחככות כל הזמן. נלחמים, מתנשקים, אין רגיעה. אחרי הפסד בנקודה בטרוויזו, אני יכול ללכת ברחוב בשקט. אחרי הפסד בתל אביב, זה לא כל כך קל.
איך אתה מסביר את ההצלחה של המאמנים הישראלים באירופה?
אני חושב שהם טקטיקנים טובים, כי אנחנו חיים במקום שבו כל הזמן עובדים עם טקטיקה. אני חושב שגם יש להם יכולת לתקשר עם אמריקאים הרבה מעבר למאמן האירופאי הממוצע. הרי אנחנו חצי אמריקאים ויש לנו הרבה ניסיון עם התרבות הזו. חוץ מזה, אנחנו לומדים המון אחד מהטעויות של השני, מעתיקים תרגילים ושיטות, חורשים ליגות קיץ באמריקה ובכל העולם כדי למצוא שחקנים וללמוד.
קצת מוזר שממדינת חלטורה כמו שלנו, שבה השחקנים מחפפים בחדר הכושר ונראים כמו אחיהם הקטנים של האירופאים, יוצא דור של מאמנים פרפקציוניסטים ואובססיביים שמקדישים את חייהם למשחק.
הפער הזה, בין התרבות הכללית למצטיינים יחידים, קיים גם במקצועות אחרים. הרי יש לנו כמה מהרופאים הטובים בעולם, מדענים, אנשי היי–טק, עורכי דין. רוב המאמנים שאתה מדבר עליהם, ההורים שלהם חלמו שהם ילכו לאחד המקצועות החופשיים האלה, אבל אנחנו בחרנו לממש את עצמנו במשהו אחר.
כשבלאט מדבר על מערכת היחסים המורכבת בין המאמנים הישראלים, מיד מזדקר הסיפור העסיסי הגדול של העונה החולפת - המתקפה החזיתית שספג מפיני גרשון. גרשון מייצר כותרת בכל פעם שהוא פותח את הפה, אבל כשהוא פותח את הפה על מי שהיה חברו, עוזרו ושותפו בשנות הזוהר של מכבי, התוצאה היא כותרת פיקנטית במיוחד. תקציר האירועים, למי שהחמיץ: גרשון האשים את בלאט בחתרנות ובניסיון להביא להדחתו מאולימפיאקוס במטרה לרשת את הג'וב. בלאט, בתגובה, כינה אז את הדברים "שטויות במיץ עגבניות".
אתה יכול להסביר מה קרה שם?
אין לי מה להסביר, כי מהצד שלי פשוט לא קרה שום דבר. אין סיפור.
כשפיני גרשון מאשים את דייויד בלאט בחתרנות, זה סיפור. דיברתם מאז?
לא. אבל זה יקרה. כשהוא יבוא לארץ ניישר את ההדורים. אני מתכוון לדבר איתו. זו חברות עמוקה של 25 שנה והיא לא תיפול על שטויות. אני אשב עם פיני בארבע עיניים, אשמע מה יש לו להגיד, הוא ישמע אותי ואני מאמין שיהיה בסדר.
אבל לגופו של עניין, מי שעקב אחרי הסיפור הזה מהצד לא יכול להימנע מהמחשבה שאין עשן בלי אש.
אני לא רוצה להתייחס לדבר עצמו, כי מה שיותר חשוב מבחינתי זה שיש כאן פגיעה בחברות שאני רוצה לתקן, ואת זה אעשה עם פיני. אין לי עניין לצאת כאן נקי, יש לי עניין לסגור את הסיפור הזה.
ההבדל ביניכם הוא בסך הכל שבע-שמונה שנים, אבל פיני כבר הספיק לפרוש כמה פעמים ונראה כאילו אתה רק בתחילת ההמראה. איפה תהיה בגיל 55? באן.בי.איי?
בעוד חמש שנים אני בספק אם אהיה במקצוע. אולי אפילו פחות.
אתה רציני?
לגמרי. זה לא מקצוע להזדקן בו. להיות מאמן זו עבודה שוחקת מדי. אין חופשה אף פעם, אין רגע שבו אני לא חושב על כדורסל. בלילות אני חושב על שחקנים, שיטות, דרכים להשתפר. שלא תבין לא נכון, אני אוהב את מה שאני עושה. אנתוני פארקר אמר לי פעם, "מי שהופך את התחביב שלו לעבודה אף פעם לא עובד". אני נהנה, אבל יש לזה מחיר כבד.
בכל זאת, הצעה מהאן.בי.איי תגרום לך לקחת בחזרה את כל מה שאמרת עכשיו.
אני אגיד לך את האמת, אני חושש שפספסתי את החלום הזה ופספסתי אותו כבר לפני 10–15 שנים. הפסקתי לשחק בגיל די מאוחר. אם הייתי מפסיק הרבה קודם, חוזר לאמריקה ומתחיל לאמן ולהתקדם בתוך המערכות שם, הייתי היום יושב טוב באן.בי.איי. גם היום אני יכול ללכת לשם, אבל בתפקיד לא משמעותי, עוזר שלישי-רביעי, משהו שלא יספק אותי מקצועית וכלכלית. היום במעמדי באירופה, זה לא הגיוני. אין לי רצון להתחיל עכשיו משהו חדש, אני לא רוצה ללכת לשם רק בשביל להיות תפאורה. אתה יודע, רוב השחקנים שאני מביא לקבוצות שלי הם כאלה שיושבים על הגדר בין להיות זנב לאריות באן.בי.איי או ראש לשועלים באירופה. אני אומר להם בואו, הכסף יותר טוב, החיים יותר טובים ולהיות במקום שבו אתם חשובים ומשפיעים זה הרבה יותר מספק. ואני באמת מתכוון לזה, כמו כל איש שיווק שהוא באמת מוצלח כשהוא מאמין במה שהוא אומר. אז אם זה נכון לגביהם, זה נכון גם לגביי.
אז איפה אתה רואה את עצמך אם לא באימון?
או משהו בתחום הדיפלומטי, או ניהול בתחום הספורט, וכאן אני באמת לא פוסל את האן.בי.איי. אני חושב שעם הקשרים שיש לי, יהיו לי אפשרויות להשתלב שם דווקא בתור ג'נרל מנג'ר או בתפקיד ניהולי אחר. כן, זה הכיוון שלי.
הכתבה לקוחה מגליון יולי של "שם המשחק"
נא להמתין לטעינת התגובות
