צועני של כדורגל
מאז שהוביל את ארגנטינה לזכייה במונדיאל 78', מריו קמפס נדד לאלבניה ולאינדונזיה, עבר משברים קשים ונותר כמעט חסר כל. בראיון מיוחד ל"שם המשחק" הוא מסביר איך מרגיש סגנו של מראדונה ומדוע אסור לחפש את רגלו החמישית של החתול
קמפס משתייך למעמד הנשיאותי של הכדורגל הארגנטיני, עולם אח"מים דמיוני שבו שוהים אלפרדו די סטפאנו, עומאר סיבורי ודייגו מראדונה. קמפס, האיש שחתום יותר מכל שחקן אחר על זכייתה של ארגנטינה בגביע העולם 78' (להוציא את המאמן מנוטי), נולד בקורדובה ב-1954 והתחיל את הקריירה באינסטיטוטו. משם עבר לרוסאריו סנטראל, וב-77', אחרי שכבש 85 שערים ב-105 משחקים, ולנסיה החליטה שהוא שווה את הכסף והשקיעה בו 30 מיליון פסות – כ-300 אלף דולר.
בהשוואה לכדורגל של ימינו, זה היה עולם פרה-היסטורי. קמפס יודע זאת. "היום שחקנים מרוויחים סכומים כאלה בשבוע-שבועיים, אבל אני לא משווה. בשורה התחתונה, כמו שאנחנו אומרים בארגנטינה, אתה לא יכול לחפש את רגלו החמישית של החתול. היום, אחרי ששחקן כובש שמונה שערים, הוא נמכר לאירופה תמורת סכומים דמיוניים. אבל הכסף בא והולך, השאלה היא כמה אנשים באמת זוכרים אותך".
את קמפס קשה לשכוח, למרות שהקריירה שלו התנהלה בצורה מוזרה למדי עבור שחקן בסדר גודל כזה. הוא לא היה אדיש לגורלו, אולי צנוע מדי. קמפס היה חלוץ שעבד קשה על המגרש וגם הפרנסה היתה מפרכת. אחרי שזכה בגביע המחזיקות עם ולנסיה ובגביע העולם, הוא חזר ב-81' לארגנטינה וחתם בריבר פלייט.
זה היה צעד שנועד להרגיע את אוהדי ריבר, שצפו בנער הפלא מראדונה חותם בבוקה ג'וניורס. ריבר זכתה באליפות וכעבור שנה קמפס חזר לולנסיה, המשיך להרקולס ופרש לבסוף בגיל 42, אי שם בליגה של אינדונזיה, אחרי שבילה שש שנים בליגה האוסטרית ועוד אחת בקבוצה הצ'יליאנית הזעירה פרננדס ויאל. לא בדיוק סיום הולם לקריירה של גיבור לאומי ומי שהיה מלך השערים במונדיאל 78' (שישה כיבושים, אף אחד מהם לא בסיבוב המוקדם).
"אולי הייתי צריך לעבוד עם סוכן", מסכים קמפס. "בצ'ילה שיחקתי בשביל הכיף ובאינדונזיה הייתי מנג'ר-שחקן. הליגה באוסטריה היתה כמו ארצות הברית של היום, המקום המושלם להעביר בו כמה שנים. הכדורגל שם פחות פופולרי ואין הרבה לחץ. חוץ מזה, התקופה באוסטריה לימדה אותי דבר חשוב מאוד - איך נוהגים בשלג".
במשך שנים ארוכות קמפס נותר אבוד מחוץ למעגל המרכזי של הכדורגל, מעביר את זמנו בליגות קיקיוניות ברחבי העולם. בזמן ששחקני עבר אחרים קיבלו מיד לאחר פרישתם הצעות למשרות אימון יוקרתיות במועדונים מכובדים, קמפס התחיל מאפס פעם אחרי פעם. הוא נדד עד אלבניה, עבר גירושים קשים ונותר כמעט חסר כל. מה שנותר לו תמיד הם שמו וימי התהילה האבודים.
מדוע בעצם קיבלת בזמנו את ההצעות מהמדינות האלו, שאיך נגיד, אינן בדיוק מעצמות כדורגל?
"כיוון שהייתי מובטל, זה פשוט מאוד. הרגשתי כמו מאמן כדורגל וכשמישהו בא והציע לי עבודה, הייתי כבר על המזוודות. אני לא חושב שיש משהו לא בסדר או לא מכובד בכך. חוץ מזה, אהבתי לאמן במקומות אחרים. הבעיה העיקרית היתה השפה. כשאימנתי באינדונזיה היה לי מזל שהיה שחקן איטלקי בקבוצה. כמה מילים בשפה המקומית, מעט אנגלית ואיטלקית ואתה מתחיל לתקשר. בסופו של דבר, ההוראות לא משנות כל כך הרבה. לוח, טוש וכמה חצים. אם השחקנים לא מבינים אותך, זה אומר שהם לא רוצים להבין".
אבל אולי מישהו במעמד שלך היה חושב לעצמו: "מגיע לי יותר מזה, אני אלוף עולם לשעבר, מה אני בעצם עושה באינדונזיה?"
"המזל שלי הוא שמעולם לא הייתי סנטימנטלי מדי בנוגע לזכרונות שלי. לחיות בעבר זה דבר מסוכן מאוד. אין לי בבית אפילו תמונה אחת של גביע העולם. היה לי אוסף חולצות שהחלפתי עם שחקנים אחרים ואחי שמר עליהן בשבילי, אבל גם הן אבדו בסופו של דבר. האמת היא שמעולם לא הרגשתי שאני מישהו מיוחד".
אבל כשאתה מניף את גביע העולם, בטורניר שבו היית מלך השערים, זה משהו שהופך אותך אוטומטית למיוחד, אם תרצה או לא.
"אתה מבין, זה חלק מהבעיה. מעולם לא הנפתי את גביע העולם. למעשה, אף פעם לא נגעתי בו! כשזכינו בו, היתה כזאת מהומה על המגרש ולא יכולתי לגשת לגביע. דניאל פסארלה, הקפטן שלנו, היה כמו כלב שמירה במהלך הטקס והוא לא נתן לאיש להתקרב אליו. הוא פשוט לא הסכים להרפות ממנו. שנה אחר כך, מישהו שלח לי גביע תחליפי. הוא היה עשוי שוקולד. לפחות את הגביע הזה יכולתי להניף. אחר כך אכלנו אותו. עכשיו ברצינות, זה נחמד שהשם שלך מופיע בספרי ההיסטוריה ואנשים זוכרים מי אתה, אבל לא משנה לאן אתה הולך אחר כך, אתה צריך להוכיח למה אתה כל כך מפורסם. הרקורד שלך לא אומר שום דבר".
כיצד מרגיש סגנו של אלוהים? הראיון המלא עם מריו קמפס בגיליון ספטמבר של "שם המשחק"
נא להמתין לטעינת התגובות
