ראשי » ספורט » כדורגל עולמי » כדורגל ישראלי

שער 5, הכי מסוכנים שיש

אסף גפן חושב שאוהדי הפועל ת"א משולים לגוש חרא המשוכנע שהוא פואה גרא. תחושת העליונות מאפשרת להם לעשות כל דבר מכוער, ולהיות מרוצים מעצמם. האמת? הם לא שונים במאום מהגזענים של בית"ר, מהתועלתנים של מכבי או מהשרוכים של איתן טייב

בניגוד לרושם שנוצר בתקשורת, ההיסטוריה הציונית כבר ידעה מעשי זוועה גדולים יותר משריפת כיסאות ביציע בבוסניה. המידע הזה עשוי להמם אתכם, אבל ראינו כבר פשעים חמורים יותר מקשקוש כתובות על קבר בקיבוץ בשפלה. האמת שמעשים רעים יותר - כאלה שממש פוגעים בבני אדם, לא רק באבנים ובטריבונות - מתרחשים כאן אחת לשתי דקות: ברחוב, בכבישים, בשוק העבודה, בשוק המשכנתאות, בצבא, בתחנות משטרה.

אני גם מסרב להיכנס לאווירת אושרת קוטלר ולצקצק מול סיפורי האימה על אוהדים ששרים שירי שואה ומעשנים גראס לפני משחקים. האולטראס הם תופעה עולמית שקשורה באופן חלקי בלבד לעולם הכדורגל. בישראל היא קשורה פחות לארגוני פשע ויותר לארגון המכונה "נוער מתוסכל מינית".

מתבגרים שמבקשים פיצוי על נתק מההורים, כאפות מערסים, דחיות מכוסיות או חצ'קונים מהגיהינום, באמצעות בעיטת שפיץ במוסכמות החברתיות, הם מפעל חברתי ותיק שאין לזלזל בחשיבותו. העובדה שישראל היא היום חברה מקוטבת ואלימה מתמיד מוסיפה עוד כמה קיסמים למדורה. העובדה שהכדורגל הפך לפופולרי מתמיד מבהירה למתבגרים כועסים שיש עוד דרכים להפוך לאויבי הציבור מספר אחת, חוץ מלהקים להקת פאנק. אני גם לא חושב שאיצטדיון כדורגל הוא כזה מוסד חינוכי המעודד לערכי הסבלנות והאדיבות, שצריך להזדעזע יותר מדי ממי שמעיזים לטנף אותו בשירי ביוב.

ואחרי כל האנרכיזם-נגד-הגדר הזה, הקהל העכשווי של הפועל עושה לי קלקול קיבה, וזה כולל יותר ממאה ילדים לא נחמדים. מאז אירועי שירוקי, אוהדי הפועל ה"לגיטימיים" אמנם מסבירים לנו בכל פינה שמה להם ולאותם "אולטראס" איומים ונוראים שהגיעו מכוכב אחר כדי להרוס להם את הקבוצה הטהורה, והכל באופן שעושה בית ספר לפלפולי "הקומץ" הישנים של אוהדי בית"ר. אבל האמת שהם צמחו באותה גינה. כי הקלקול האמיתי שעולה מאוהדי הפועל - והוא משותף לנערי ה"אולטראס" ולחלקים מהקהל ה"מהוגן" שלה - נעוץ בתחושת העליונות המוסרית שלהם שמכשירה כמעט כל פעולה.   

בשנים האחרונות אוהדי הפועל לא החמיצו שום הזדמנות רעה להזכיר שהם לא שונים במאום מהגזענים של בית"ר, מהתועלתנים של מכבי או מהשרוכים של איתן טייב. ההבדל היחידי הוא, שהם

מבצעים את חטאיהם בשנינות שובבית ולמען מטרה נעלה. הכדורגל הישראלי כולו ו"תרבות" האוהדים שלו בפרט מתקיימים ברובם במעין שירותים ציבוריים נטולי עידון ועתירי ריחות רעים. בתוך עולם הניאגרה הזה, "הקומץ" של בית"ר הוא לפחות פסולת שיודעת שהיא פסולת.

אוהדי הפועל תל אביב, מצידם, משולים לגוש חרא המשוכנע שהוא מנת פואה גרא איכותית. תחושת העליונות הבסיסית, הידיעה שאינה תלויה בדבר שהם לא שייכים לכל הווילדע-חייעס מסביב, ההכרה שהם חלק מאירופה גם כשהם מתנהגים כתושבי שכונת פחונים עזתית, הקיום הנועז והאקזוטי כווילה בג'ונגל האוהדים הישראלי, מאפשרים להם לעשות כל דבר מכוער ועדיין לגמור שלוש פעמים בכל פעם שהם מסתכלים במראה. זה מה שהופך אותם לפחות נסבלים. זה מה שהופך אותם, אולי, ליותר מסוכנים.

בשבוע הבא יעלה ב-nrg ספורט ערוץ מיוחד של "שם המשחק"

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...