יומני פרייז
בגיל 30 לקח את עצמו תום פרייז, כדורידן מר"ג, וחתם בבאדאחוס מהליגה הספרדית השלישית. nrg יציג לכם מידי שבוע את החוויות של הישראלי על כל הקשיים והחיוכים. והפעם: הדירה (המסריחה), השפה (הבעייתית) והאוכל (הלא ממש מגוון)
nrg מגיש לכם החל מהשבוע את יומנו של תום שיסבירו לנו קצת על מה זה להיות ספורטאי ישראלי בחו"ל ועוד בעיר די נידחת שליד הגבול עם פורטוגל, לשם הוא הגיע עם חברתו, מיכל. חוויות של ליגיונר.
אולה. וואו, שלושה שבועות ויום כבר עברו מאז שהגעתי לספרד. אתמול חיברו אותנו בדירה לאינטרנט, ועכשיו, בין אימון הבוקר לאימון הערב, החלטתי לשבת ולכתוב לכם קצת, למקרה שזה באמת מעניין אתכם מה קורה עם הבחור הגבוה ההוא, שם בספרד.
אז ככה:
הימים הראשונים היו קשים. אין שפה. אין דירה. קשה. קשה. מיקמו אותי ואת מיכל במין אכסניית דירות לא מי יודע כמה ולא היה לנו כלום בדירה: שום ציוד, מיני מטבח (בלי שום חשק לבשל בו), שום אמצעי תקשורת. אחרי עשרה ימים כאלו, לקחו אותנו לראות דירות. בראשונה לא הייתם משכנים את הסבתא המתה שלכם. אגב, הם כנראה כן שיכנו את הסבתא המתה שלהם שמה, אחרת אני לא יכול להסביר את הריח.
בדירה השניה אנחנו גרים מזה כעשרה ימים. היא חדשה לגמרי, קצת קיטשית אבל יפה, ממש במרכז העיר, אחלה דירה. מאז שעברנו אליה רכשנו טלפון נייד, המון קניות של אוכל ואתמול בשעה טובה גם חיברו אותנו לחמצן שלי - אינטרנט. עכשיו באמת יש תחושה של בית וזה מאוד מאוד חשוב.
המקומיים מוכרים כרטיסים לשמוע אותי מדבר ספרדית
מבחינת כדוריד - זה כדוריד אחר פה. הרבה יותר מהיר ואגרסיבי. יותר קשה ויותר מאתגר. ולגבי כמות האימונים... בארץ היו 4-7 אימונים בשבוע, פה יש 14... תחושה של מחנה אימונים אחד ארוך שלא נגמר. קצת קשה וסזיפי אבל לכל דבר מתרגלים. אתמול עשיתי שיחה עם המאמן (בסיועו של השחקן היחידי בקבוצה שמדבר אנגלית סבירה) וממה שהבנתי הם די מבסוטים ממני, למרות שאני לא לגמרי מבסוט מעצמי, לפחות מהבחינה ההתקפית.
חוץ מזה יש את עניין השפה. המקומיים מוכרים כרטיסים לשמוע אותי מדבר ספרדית ולפי הביקורות בעיתונים זה מופע הסטנדאפ המצליח ביותר בעיר. עד עכשיו פשוט לא היה לי זמן ללמוד עם כל העניינים, אבל עכשיו אני מבטיח לשבת יותר על הספר כדי שכשאחזור לארץ אוכל לתרגם לכם את המשפטים של חואניטה או צ'יקיטה בטלנובלה "משחק החיים" (בטח יש
כזאת, השם נשמע לי הגיוני).
לגבי האוכל פה... אין כמו בבית. כל הזמן אוכלים פה חמון (ירך חזיר מעושנת ושמנה). טוסטים עם חמון, קסו (גבינה) עם חמון והלהיט - חמון עם חמון. גם לגבי הבילויים... אין כמו בבית. כל בתי הקפה פה נראים אותו הדבר (בית קפה בנהריה של שנות השבעים), כל הפאבים פה נראים אותו הדבר (בית קפה בנהריה של שנות השבעים), ובכלל, כל הזמן אני מחפש כאן את דאג וטוני.
לגבי שופינג וכאלה, זו עיר מודרנית (ויפה), יש ולא חסר וגם המחירים יותר טובים מאלו שבארץ כמעט בכל דבר למקרה שאתם שוקלים לקפוץ (לבקר אותי) לעשות שופינג. למי שצלח את מכתבי עד פה אני רק אומר כל הכבוד ושאני מקווה שנשמור על קשר.
מאחל לכם המון בריאות ואושר. עד הפעם הבאה.
לכו תנגבו חומוס ותתענגו על כל ניגוב,
אדיוס,
תום.
נא להמתין לטעינת התגובות
