בחר בכלוב הזהב
מסירה מיתולוגית, אגרוף ושכיבות סמיכה, זה מה שנזכור מגור שלף שהעביר את הקריירה בלי להתאמץ יותר מדי ובלי לבדוק מה הוא שווה באמת. אבי אורנן על עוד כשרון שהתבזבז ליד המגבות של מוני
גם בלי המסירה ההיא, מעט מאוד אנשים, אם בכלל, יתווכחו עם העובדה שגור שלף היה אחד השחקנים החשובים בדברי ימי הכדורסל העברי. או יותר מדויק, כמעט היה, או יכול היה להיות. איש לא יקח ממנו שנים של תפקיד מרכזי בנבחרות ישראל. גם לא את חכמת המשחק, בראש שלל מעלות. הוא היה קפטן הקבוצה האיכותית והמצליחה בתולדות מכבי ת"א, ואנחנו לא. בין לבין היו תקופות טובות, ומקבצי דקות משפיעות ומשמעותיות גם בצהוב, אבל בסופו של יום, קשה להשתחרר מהתחושה שהפוטנציאל שלו היה שווה הרבה
יותר מקריירה שעברה ברובה על קצה הספסל בנוקיה, מונח בין בקבוקי המים המינרלים, מנהל המשק והמגבות.
שלף לא המציא כלום. ההיסטוריה רצופה כשרונות גדולים שהתבזבזו על הספסל בהיכל, אבל קשה לחשוב על שחקן בסדר גודל הזה, שנרדם שם כל כך הרבה זמן, ובחר, פשוט בחר, להעביר כמעט את כל הקריירה בכלוב הזהב. תומר שטיינהאור ברח אחרי שנה אחת. ליאור ליובין כנ"ל. יותם הלפרין קפץ להרגיש חיים בלובליאנה. יניב גרין גמר חוזה ויחפש דקות ברוסיה, ורק לפני שבועיים, שרון ששון החליט שהבין את הפרנציפ, אמר תודה, וביקש לצאת לחופשי, ולהמיר את המעמד המפנק בדקות משחק.
שלף שרד 7 עונות, וכשכבר עזב, עם גב כואב ואחרי השיא, הלך לקבוצה בינונית בליגה נחמדה, קילומטרים מתחת לרמתו. שוב, בלי להתאמץ יותר מידי, בלי לבדוק באמת, מה גור שלף שווה.
שחקני כדורסל הם בני אדם, והבחירות המקצועיות שלהם צריכות להתאים רק להם. אם שלף חזר הביתה מאושר, זה מספיק טוב, ושם נגמר הדיון האישי. לנו, המשקיפים מהצד, נדמה ששלף יכול וצריך היה להיזכר על יותר ממסירה מיתולוגית, אגרוף (שמאוד הגיע) לנער מתגרה באוסישקין, ושכיבות הסמיכה הפרובוקטיביות בדרבי. עד כמה יותר, כבר לא נוכל לברר.
נא להמתין לטעינת התגובות
