צופן הכדורגל (2)

בעולם הספורט הצבעים הם הרבה יותר ממשחק. בכל סוף שבוע נצא לברר מה מספרים לנו הסמלים והגוונים במועדוני כדורגל ברחבי העולם. הפעם: הסימבולוגיה של אינטר ומילאן. כתבה שניה בסדרה

דניאל שחק | 16/6/2007 14:00

בספריו של דן בראון, 'צופן דה וינצ'י' ו'מלאכים ושדים', יוצא חוקר הסמלים רוברט לנגדון למרדף אחרי משמעויות נסתרות וכתות שנעלמו מן העולם. דרך הסימנים מנסה הגיבור להתחקות אחר ההיסטוריה וכך להבין את ההווה.

אנחנו ממשיכים במסע אחר הסמלים והצבעים של מועדוני כדורגל ברחבי העולם. מהיכן הגיעו? מה הם מספרים? מדוע נבחרו צבעים אלו ולא אחרים? ומה ההיבטים הפוליטיים, הלאומיים או המעמדיים של הסמל? בכל סוף שבוע נפגוש מועדונים אחרים וננסה להתחקות אחר הצופן הגלום בהם.

הפעם נעסוק בשני המועדונים הגדולים של מילאנו, אינטר ומילאן. שתי האימפריות מארץ המגף מספרות לנו על נסיבות הקמה שונות, פערי מעמדות וגאווה צפון איטלקית. יריבות בצבעים עזים.

'מילאן', זה באיטלקית?

מצב הרוח בשנתיים האחרונות באיטליה נדד בין דכדוך ויאוש לאקסטזה חוץ-גופית. בין זכיה בגביע העולם ועוד תואר בליגת האלופות לפרשות שחיתות ואלימות, אפשר לתהות מהיכן התחיל הכל.

בשלהי שנת 1899 ישבו שלושה חברים אנגלים, שנקראו קילפין, אליסון ודייויס, לשתות בירה בפאב במילאנו. לפתע צץ רעיון במוחם – צריך להקים מועדון ספורט. עד מהרה ניגשו לשני אנשי עסקים, אדוארדס ונת'ן ולאדם נוסף שנקרא בארנט ושטחו את הצעתם.

ב-16 בדצמבר אותה שנה הוקם מועדון הקריקט והכדורגל של מילאנו, או באנגלית: Milan Cricket and Football Club. אלפרד אדוארדס הפך לנשיא הראשון, קילפין לקפטן הראשון והמטרה המוצהרת היתה לשחק כמה שיותר קריקט ולקדם את התפשטות משחק הכדורגל.

שלושת החברים עסקו באותה תקופה בפרויקטים של בניה בעיר, ודאי לא חבורה מהמעמד הגבוה. את משחקיהם ערכו בשטח פתוח במקום בו נמצאת היום התחנה המרכזית של מילאנו. אגב, כבר בשלב מוקדם נכנס להנהלה איטלקי בשם פיירו פירלי, שהפך בהמשך לאחד האנשים המשפיעים במועדון.

מה הקשר לצבעים? ובכן, מי שקבע כיצד תיראה חולצת המועדון היה הרברט קילפין. האנגלי ביקש ליצור מדים שידמו לאלה אותם הכיר מהבית וקבע כי שחקני מילאן ישחקו עם פסים בצבעי אדום ושחור ויענדו על חזם מגן עם הצלב האדום האנגלי, כמקובל במולדתו. מחד, ישנם הגורסים כי זאת למעשה הסיבה שעד היום נמצא הצלב האדום על רקע לבן בסמל מילאן. מאידך, יש הטוענים כי מקורו של הצלב בסמל העיר מילאנו.

ואז עלה מוסוליני... וירד

ב-1922 יצא בניטו מוסוליני, ראש התנועה הפאשיסטית באיטליה, יחד עם חברי ארגונו 'החולצות השחורות' למסע ממילאנו לעבר רומא. עד לנפילתו בשלהי מלחמת העולם השניה, שרר באיטליה שלטון פאשיסטי רודני שביקש לעקור ביטויים זרים, תוך מתן דגש על הלאומניות של איטליה המאוחדת. מילאן נאלצה לשנות את שמה ולהיקרא מילאנו.

גם המדים עברו שינוי. במקום הדקים באדום ושחור, אולצו השחקנים ללבוש חולצות לבנות שבמרכזן שני פסים צמודים בצבעי המועדון. ב-1926 בנה פירלי את איצטדיון הסן-סירו וב-1938, על סף פרוץ מלחמת העולם השניה וסמוך לזכייתה של איטליה בגביע עולמי שני ברציפות, הפך גם שם המועדון למקומי. לסמל נוספו האותיות AC, המסמלות את המלים Associazione Calcio (אגודת כדורגל). השם לא עוסק עוד בקריקט, אלא בביטוי איטלקי 'שורשי' כיאה לאלופת העולם המכהנת.

בשנת 1942, אך מעט לפני שהחלה מילאנו לספוג את המהלומות הקשות מחילות האוויר של בעלות הברית, הוחלפו שוב המדים. חמישה פסים אדומים וחמישה שחורים חזרו שוב לחולצת המועדון והשחקנים שבו להיות 'ה'רוסונרי' (האדומים-שחורים). אפודת השוער היתה באותם ימים שחורה, במטרה "להפחיד את היריבים שמתקרבים לשער". עם נפילתו הסופית של הדוצ'ה חזר גם השם מילאן.

החולצה שהמציא קילפין בתחילת המאה ה-20 הופיעה פעמיים נוספות בשנים 1962 ו-1978. שנה לפני שקטפה איטליה את גביע העולם השלישי שלה, נרשמה עוד פיסה בהיסטוריה. ב-1981 היתה מילאן למועדון הראשון שרושם את שמות שחקניו על החולצות. בהמשך הודפס גם ציור קטן של שטן אדום בצדו הימיני של החזה, רמז לכינוי המועדון 'אל דיאבולו'.

בדצמבר 1999 חלה שנת ה-100 החגיגית של המועדון. החולצה המקורית קיבלה גרסה נוספת ומעל לסמל נקבע כוכב מוזהב המסמל זכיה בעשרה תארי אליפות. אפודת השוער השחורה הוחלפה באפשרות ללבוש צהובה או ירוקה. על כל זרוע נתפר תג המציין את שנת ה-100 למילאן. חולצה זאת הוחלפה בדיוק שנה לאחר שהוצגה, ב-16 בדצמבר 2000.

אגב, תלבושת משחקי החוץ הלבנה נחשבת עד היום לתלבושת המזל באירופה. בשבע מתוך תשע הפעמים בהם הגיעו הרוסונרי לגמר המפעל האירופאי הבכיר הם ניצחו. בכל 7 הפעמים לבשו לבן, ורק פעם אחת (לליברפול 2005) הפסידו עם התלבושת הזו. בהפסד השני (לאייאקס 1995) עטו על עצמם את תלבושת הפסים המפורסמת. סמל המועדון לא השתנה כל כך במשך השנים, אבל הצבעים הם הרבה מעבר לכדורגל.

שחקני כל העולם התאחדו, באינטר

9 שנים אחרי שהוקם 'מועדון הקריקט והכדורגל של מילאנו' (לימים מילאן) צצה גם החלופה. ב-9 במרץ 1908 קמה קבוצה מחברי הרוסונרי והחליטה לפרוש ולהקים מועדון מתחרה. חלקם היו מקומיים וחלקם זרים. הקפטן הראשון של 'פוטבול קלאב אינטרנציונלה די מילאנו' היה שוייצרי בשם הרנסט מנטקל. יש מועדון, יש קפטן, יש יריבה. מה חסר? הצבעים שנבחרו היו זהב, שחור וכחול.

אחד הדיונים המרכזיים בנסיבות הקמתו של המועדון עוסק בשאלות מדוע נקבע השם 'אינטרנציונלה' (ובקיצור: אינטר) ולמה נבחר הצבע הכחול. הגרסה הרשמית היום היא שקבוצת המייסדים ביקשה להבהיר כי בכוונתה לקבל בזרועות פתוחות גם זרים ולא רק איטלקים ומכאן השם internazionale (בין-לאומי).

הגרסה הלא-רשמית שונה מעט. בעוד מילאן היתה למועדון של "האנגלים האליטיסטים", אינטר קמה במטרה להיות הקבוצה של כולם, המועדון של מעמד הפועלים. מכאן, יש הטוענים, מגיע גם השם – כשמו של המנון ה'אינטרנציונל'. הכחול לא נבחר מפני שהאדום הסוציאליסטי היה תפוס. באותם ימים שויך הצבע הכחול לפרולטריון ומכאן הביטויים "כחול הפועל", "צווארון כחול" וצבעם הכחול של מדי מועדון הפועל פ"ת, למשל.

האדום התחבר לנושא מעט מאוחר יותר בשעה שהמהפכנים הקומוניסטים החלו לצבור תאוצה משמעותית. מכאן, שדווקא מילאן האדומה נתפסה לפרקים כמייצגת הקפיטליזם המנוכר מהמערב ואינטר הכחולה נתנה פורקן לתסכול הפועלים.

שנתיים בלבד אחרי הקמתה (1910), זכתה אינטר באליפות איטליה בראשותו של הקפטן והמאמן החדש (באותם ימים התפקיד היה מאוחד) וירג'יליו פוסאטי. מלחמת העולם הראשונה שפרצה ב-1914 שיבשה את המשחקים ובמהלכה נהרג אותו פוסאטי. בלעדיו, אינטר ראתה את התואר הבא רק ב-1920.

פאשיזם אין, אינטרנציונלה אאוט

כשעלה מוסוליני לשלטון, אינטר נפגעה קשה יותר מיריבתה העירונית. הצביון הפועלי של הנראזורי (השחורים-כחולים) לא כל כך מצא חן בעיני הדוצ'ה, שהחליט לעשות מעשה. אינטר הוכרחה להתאחד עם קבוצת יוניון ספורטיבה המקומית ונאלצה להפרד מהשם הסוציאליסטי המקומם. את הסקודטו הבא קטפה תחת השם 'אמברוסיאנה', על שם הקדוש אמברוג'יו, הפטרון של מילאנו. גם המדים לא נשארו כשהיו. הם הוחלפו במדים לבנים ועליהם שני פסים בצבעי לבן ואדום. על אף השינויים, האוהדים המשיכו לקרוא לה "אינטר" ולשיר את אותם השירים כתמול שלשום (דבר שעורר את זעמו של מוסוליני).

שחקני אמברוסיאנה הפכו לחלק משמעותי בזכיות של איטליה בגביעי העולם ב-34' וב-38' (6 ו-4 נציגים בהתאמה) וכן במדליית הזהב בברלין 36' (2 נציגים). ב-1938/9 הגיע גם הגביע האיטלקי הראשון בהנהגתו של ג'וזפה מיאצה. השם נשמע לכם מוכר? מדובר בסמל בפני עצמו שהוביל את איטליה לזכיה בשני גביעי עולם, שיחק באינטר, מילאן, יובנטוס, ורונה ואטאלנטה ומדורג עד ימינו במקום השני בין כובשי הסקוודרה אזורה בכל הזמנים. ב-3 במרץ 1980, שנה לאחר מותו, נקרא גם אצטדיון הסן סירו הענק על שמו.

ב-27 באוקטובר 1945, זמן מועט לאחר תום מלחמת העולם השניה, החליט הנשיא קרלו מאסרוני להשיב את המועדון לקדמותו. השם אינטרנציונלה הוחזר וכך גם המדים השחורים-כחולים. עשר שנים מאוחר יותר קופץ המועדון מדרגה. אנג'לו מוראטי, איל נפט ידוע, רוכש את המועדון ומתחיל בעידן שנקרא עד ימינו תקופת "אינטר הגדולה". הנראזורי התחילו לקטוף תארים בקצב מסחרר וזכו גם בשני גביעי אירופה לאלופות ושני גביעים בין-יבשתיים. את הכוכב המוזהב בתוך הסמל הוסיפו לאחר האליפות העשירית של המועדון ב-1965/6 בראשותם של פאקטי, פיקי ומאצולה. ב-1995, אגב, 40 שנה אחרי אביו, השתלט גם מאסימו מוראטי על המועדון והוא הנשיא והבעלים הנוכחי.

באמצע שנות ה-80' החליטו באינטר להתחבר למקורות. סמל חדש נקבע ובמרכזו 'איל ביסצ'ונה' (Biscione ), נחש אגדי שנקבע כסמל של הדוכס של מילאנו ומהווה גם סמל של העיר. מאחורי הנחש צוירו באלכסון שני פסים בצבעי הכחול והשחור ומעל ראשו הכוכב מוזהב. כמו סמליהן של קבוצות נוספות בארץ המגף באותן שנים, גם זה של אינטר לא היה פופולרי במיוחד. כעבור זמן קצר הוא הוסר ואינטר קיבלה את העיגול המסורתי שלה בחזרה. ארבע האותיות המרכיבות את השם וכוכב הזהב נקבעו בפנים העיגול. מסביבם מעגלים בשחור וכחול והכיתוב inter בחלק העליון ושנת ההקמה 1908 בתחתון.

על אותו עבר עם קשר סוציאליסטי כבר לא מדברים וב'קורבה נורד', העיקול הצפוני של אצטדיון ג'וזפה מיאצה, יושבות חבורות אולטראס שחלקן מורכבות מפעילי ימין קיצוני. זרים עדיין מתקבלים בברכה על כר הדשא, לא בטוח שהמצב דומה גם ביציעים.