בית ספר באתונה
אבי רצון על דו קרב הטקטיקנים העליונים בגמר הצ'מפיונס, על ההסתחבקות עם בקנבאואר, על התשואות של אוהדי ליברפול לשחקני מילאן, ועל פיפו אינזאגי אחד יחד ומיוחד
שלשום באתונה זה היה משחק נטו על הגביע. מי חיפש יופי ומי יכול להבטיח ברק, כאשר על כף המאזנים ומול עולם ומלואו ניצבים יוקרה, מעמד וכסף. כסף גדול. כזה שגם המיליונרים מליברפול וממילאנו אינם יכולים שלא להתחשב בו כאשר הם מתכננים את התקציב והעתיד.
טקטיקה עליונה: מילאן נגד ליברפול היה בית ספר לכדורגל. מאזן אימה בין שני מאמנים מהשורה הראשונה בעולם, שזהירות ואחריות כלפי מעסיקיהם ואוהדי קבוצתם מביאים הדיוטות לכנות את מה שהם ראו בטלוויזיה או במגרש כמשחק חלש או משעמם. זו היתה טקטיקה עליונה של טקטיקנים בעליונתם. רפא בניטס הוא לא טמבל. הוא הבין שאיסטנבול היא חריג שלא יחזור בדורות הקרובים. אם קרלו אנצ'לוטי יכול להרשות לעצמו לוותר על ג'ילארדינו, הוא יעשה אותו דבר עם קראוץ.' זה לא משחק הגנתי, זה משחק מחושב.
פרגוסון כמשל. מי שבכל זאת מתעקש לכנות את בניטס בונקריסט ואנטי כדורגל, לא צריך להרחיק לכת בזמן ובמרחק. כמאה קילומטרים מליברפול יושב היום מאמן מכובד ורציני, שלפני שלושה שבועות שיחק עם קבוצתו נגד אותה מילאן וחזר הביתה עם הזנב בין הרגליים. יונייטד שלו שיחקה פתוח בסן סירו. כמה נחמד ואיזה יופי. פרשן איטלקי נודע אחד כינה אז את אלכס פרגוסון כסיל ואת המשחק של יונייטד ככדורגל שמתאים לאיגנורנטים.
עניין של חינוך. סוף פסוק: מילאן לא שיחקה שלשום כדורגל גדול. את זה היא עשתה ברבע הגמר ובחצי הגמר נגד הקבוצות המובילות של גרמניה ושל אנגליה. הלכה פסוקה: מילאן לא באה וגם לא היתה לה כל כוונה לשחק כדורגל גדול ומבריק. מילאן באה לקחת את הגביע.
מוסר השכל: דור העבר של חובבי הכדורגל בישראל הוא כבר חסר כל סיכוי ותקנה. כמו מאמני העבר שלו. צריך להשקיע בדור הצעיר, שנציגים שלו, חובבי כדורגל בריטי, היו במילאנו ובאתונה ואף אחד לא סיפר להם שפירלו ואודו, ונסטה וג'ילה וגאטוסו ואינזאגי ואמברוסיני ומאלדיני מבינים משהו בכדורגל. אולי לא כמו למ־ פארד, סקולס וקראגר, אבל בכל זאת, משהו הם קלטו מהמשחק שהאנגלים המציאו כדי שהאיטלקים ישחקו אותו נכון ובעיקר יזכו בו בכל התארים האפשריים.
מסקנות ביניים: הכל עניין של חינוך והסברה. בחזרה ממילאנו ומאתונה ראיתי אוהדים ישראלים צעירים, באיזור גיל הבר מצווה, שהביטו בי וסימנו אותי כאויב עולמם ותרבותם. הספורטיבית כמובן. לקחתי את הדברים בקלות. אם רק ההורים היו מספרים להם את האמת כפי שהיא, הם היו חוזרים הביתה שמחים ומאושרים.
מנהלים 21 שנה. אני חייב: הפיתוי לפטר את אנצ'לוטי אחרי איסטנבול היה גדול. הוא גם היה מתקבל בטבעיות. זו היתה נטיית ליבו של ברלוסקוני. בראידה ורמאצ'וני וגליאני, השלישייה שמנהלת את מילאן 21 שנה ברציפות, לא הסכימה. התנהל ויכוח ענייני רציני ומעמיק. אם ברלוסקוני היה עומד על דעתו, קרלטו היה הולך הביתה. מאמן זו הפריבילגיה של הנשיא.
48 שעות לפני ההחלטה הסופית, הקוואליירה נטה לפיטורין. השלישייה ביקשה להגיע לביתו בארקרו בשעת לילה מאוחרת. לפנות בוקר השאיר ראש ממשלת איטליה באותם ימים את ההחלטה בידיים של מנהליו. שלשום באתונה הוא אמר להם שהגביע הוא קודם כל של המאמן ושלושת המנהלים. הם השיבו לו: מזל שלא נכנענו לך... אין לך מושג בכדורגל... אנחנו מקווים בשבילך שבפוליטיקה אתה מבין קצת יותר...
סיכום מהיציע. אתונה ,2007 לקט: מושבי ביציע העיתונות היה צמוד לתא הכבוד המשני. משמאלי מרצ'לו ליפי ורעייתו, רוי הודג'סון, ארסן ונגר, סטיב מקלארן, בריאן קיד, ג'ראר הוייה, איימה ז'אקה. מעלי בתאי השידור אוטמאר היצפלד ופרנץ בקנבאואר, שמסכמים את המשחק בכך שזאת התקופה האיטלקית לטוב ולרע. עיתונאי יווני עוקץ את ונגר: אני מאחל לך שיום יבוא ותהיה אנצ'לוטי. ונגר לא התבלבל: דו מי אה פייבר..
בקנבאואר הוא סלב גם באתונה. מי לא מבקש לדבר או להצטלם עם אחת מאבני היסוד של הכדורגל העולמי בכל הזמנים. הקייזר עונה
מאלדיני כבר הניף את הגביע וקראגר מיהר להחמיא למילאן ולמאמנה. עוד סיבוב של גאטוסו אל מול אוהדי מילאן. מתחיל לעייף. עוד שעתיים המטוס ממריא לת"א. ואז הגיע הרגע המדהים. כל שחקני מילאן מתקרבים לעבר כמה אלפים מאוהדי ליברפול, שנותרו המומים ביציעים ומוחאים כף לעברם. אוהדי ליברפול החזירו בתשואות סוערות. אין כדורגל בלי הטריבונות.
פיפו, איך לא . ג'וזפה פיפו אינזאגי. יש מי שיוסיף?
נא להמתין לטעינת התגובות
