האוקורטוניסט
דווקא כשפציעה של קרלוס בוזר איימה להרוס את כל מה שיוטה בנתה עד עכשיו, הג'אז נותנים את הכדורסל הכי מרשים שלהם העונה. בעיקר בזכות ממט אוקור. הטור(קי) השבועי
בית הקברות של ה-NBA מלא בקבוצות שאיבדו כוכב, מילאו את עיתוני הימים הבאים בקלישאות של "כולם יצטרכו להתעלות" והתפנו לקפוץ באנג'י בטבלה. אחרי שיוטה פתחה את העונה עם 12 ניצחונות ב-13 משחקים, עלו השאלות האם מדובר במועמדת לאליפות או בחזיון תעתועים. אחרי הביצועים האחרונים של אוקור ושל הג'אז, נגד שלוש מקבוצות העלית של הליגה, נדמה שאין ברירה אלא להציב את הג'אז במירוץ. אולי לא בדבוקה הראשונה עם פניקס ודאלאס, אולי גם לא עם סן אנטוניו, אבל זה הרץ המסוכן שכולם יסתכלו עליו אחורה בחשש. נגד השלוש שהוזכרו, לג'אז יש העונה מאזן של שני הפסדים ושישה ניצחונות.
הפציעה של קרלוס בוזר איימה להרוס לג'רי סלואן את העונה, וליצור מומנטום שלילי. בכל זאת, השחקן הטוב ביותר של הג'אז העונה, אחד היחידים בעל קליעה נקייה מחצי מרחק ואחד הריבאונדרים המובילים בליגה. אם זה לא מספיק, הרי ששיטת הפיק'נ'רול שסלואן מריץ עוד מלפני המצאת הכדורסל אימצה בחום גבוהים שיכולים לקלוע מחצי מרחק. לאחרונה פורסם שוויליאמס מסר העונה 135 אסיסטים לבוזר בלבד, מקום ראשון בליגה בנתון של שחקן שמפטם שחקן אחר. מי שמדמיין חזרה לימי סטוקטון ומאלון העליזים, מתחיל להיות בכיוון. וויליאמס, אחרי עונת רוקי מאכזבת, נותן עונת אולסטאר, למרות שיש לו פחות יחסי ציבור מלכרמלו. 17.3 נק' ו-9.1 אס' לערב הם מספרים אדירים לשחקן שנה שניה, ובתור התחלה, הם דומים לאלה של כריס פול (18.3, 8.6), שנחשב לרכז הטוב ביותר מזה שנים.
ואוקור, אוקור זה באמת משהו מיוחד. ספק אם יש בליגה סנטר עם יד כל כך רכה, ועם כל כך הרבה דרכים לעשות סל. גבוהים לא יוצאים אליו, ומעדיפים להיתקע בצבע. נמוכים ששומרים עליו לא מצליחים לחסום אותו. אחרי שהגיע מקבוצת האליפות של דטרויט בקיץ 2004, נשוי ועם עודפי רחת לוקום בבטן, הוא כבר נחשב לאכזבה גדולה. בעונה שעברה הוא עשה חצי קפיצה קדימה, ועכשיו, כשהג'אז מובילים בגאון את בית הצפון-מערב עם מאזן 17:32, כולם מתחילים לחשוש מהבחור. שאגב, קיבל לאחרונה את הכינוי "Money". "אם נשארו 30 שניות, פשוט תן לו את הכדור, ואז 'זרוק, ממו, זרוק!'", הגדיר זאת מאט הארפרינג. כשיגיע הפלייאוף, ההגנה של יוטה תדאג למרר לכל יריבה את החיים (חוץ מלסקנד גארדים, שחוגגים מולה), ובהתקפה, יש להם למי לתת את הכדור האחרון.
שאלות הקוראים: מספרים גבוהים ושמות כפולים
יש איזשהו מספר שעדיין אף שחקן לא השתמש בו בתור המספר על הגופיה שלו? אני לא מדבר על מספרים גדולים מ-99. (אסף, עתלית)
למעשה, ברוב המספרים מעל ל-55 השחקנים לא השתמשו. רוב השחקנים שכן עשו זאת היו, לרוב, פסיכים או חריגים מסיבה זו או אחרת. למשל, שון בראדלי שגובהו במידות אמריקאיות היה 7'6'', כלומר שבעה פיט ושישה אינץ' (2.28 ס"מ), לבש 76, ואף שיחק במקביל עבור פילדלפיה 76'. גיורגי מיורסאן, הרומני המפלצתי ששיחק בעיקר בוושינגטון, היה בגובה 7'7'' ולבש 77. פסיכים? דניס רודמן לבש 91 ו-73 (סכום הספרות 10, כמו המספר הראשון שלו בדטרויט) בשיקאגו ובלייקרס ו-70 בדאלאס; רון ארטסט לובש כרגע 93 בסקרמנטו, אחרי 91 באינדיאנה (כמו רודמן), וסיפר פעם אחת שזה "נראה כמו אנרגיה אינסופית" ופעם שזה פשוט מזכיר את האותיות QB, קווינסברידג', המקום
בו הוא גדל.
פרנסיסקו אלסון, היום בסן אנטוניו, לבש 56 לזכר אחיו שלבש את אותו המספר. סקוט פולארד, האיש עם התספורות הכי יצירתיות בליגה בשנים האחרונות, לבש 31 כמו המספר של אביו בקולג' אבל הכפיל בשתיים והמשיך ל-62. דרו גודן לובש בקליבלנד את המספר 90, כי שני המספרים הקודמים שלו בליגה היו 9 ו-0. אנטואן ווקר לבש 88 בבוסטון לכמה ימים כיוון שהספרה הקודמת שלו, 8, היתה תפוסה. ג'ורג' מיקאן, הסנטר הדומיננטי הראשון של הליגה, לבש 99 במיניאפוליס לייקרס ובאמת היה גדול על כל הליגה. ואחרון חביב, בינתיים, כריס וובר שהחליט לעבור מ-4 (תפוס בדטרויט ע"י ג'ו דומארס) ל-84, כי זה המספר שהאחיין הקטן שלו המליץ עליו.
בוושינגטון של 1988 שיחקו שני שחקנים שונים בעלי השם צ'רלס ג'ונס. האם היו עוד מקרים כאלה? (אבי ל')
שני הג'ונסים גם סיימו את העונה עם 2.6 נקודות למשחק... אחד מהם, פורוורד, פרש בסוף העונה. השני, סנטר, פרש לאחר כעשור בגיל 40. היו עוד מקרים מועטים כאלה בתולדות הליגה. פיטסבורג פייפרס מליגת ה-ABA איכלסה לכמה רגעים בשנת 1970 את צ'אק וצ'ארלי וויליאמס... וניו ג'רזי שיחקה ב-1987/8 עם פעמיים דוויין (Dwayne ו-Duane) וושינגטון. שחקנים עם שמות דומים בקבוצות שונות היו יותר, כמו ג'ייסון (Jason) וג'ייסון (Jayson) וויליאמס, ומאוחר יותר Jason (היום במיאמי) וג'ייסון וויליאמס אחר, ששיחק בשיקאגו ונקרא Jay. בדראפט הקרוב צפוי להיבחר פורוורד ממכללת אריזונה בשם מרקוס וויליאמס, ואם הנטס יבחרו אותו, יהיו להם שניים כאלה. הקיץ, אגב, התחרה הרכז ג'יי וויליאמס על מקום בסגל הנטס – אבל נופה, ושני רכזי הקבוצה נותרו ג'ייסון (קיד) ו-וויליאמס (מרקוס).
* עוד שאלות ניתן להפנות בטוקבקים, או לכתובת sorokman@gmail.com . כל שבוע ייענו שתי שאלות נבחרות.
נא להמתין לטעינת התגובות
