ענק בין הקורות
יעקב חודורוב איננו. המגבלות הפיזיות הקשות בילדות, המשיכה לתפקיד השוער, הלחימה במלחמת השחרור, התצוגה ההירואית מול ברה"מ והזכייה בפרס ישראל. סיפורה של אגדת כדורגל
כשמדינת ישראל עוד היתה בחיתוליה, עמד חודורוב בגאון בשערה של הנבחרת, כשזו נחשבה לנחותה כמעט מול כל קבוצה בעולם. אין חובב כדורגל ישראלי שלא ראה במו עינו, או שמע על המשחק ההירואי של השוער הישראלי מול ברה"מ הגדולה והמפחידה, או בניצחון הסנסציוני על יוגוסלביה בבלגרד. "הוא היה אחד השוערים הטובים בעולם", סיפר עליו שייע גלזר, עוד שם ענק מאותה התקופה. רק לב יאשין הרוסי כנראה מנע ממנו תהילה בקנה מידה עולמי. יעקב חודורוב, חתן פרס ישראל לשנת 2006, כבר לא איתנו, אבל מורשתו תשאר כאן לעד.
באדיבות הטלוויזיה החינוכית. הראיון המלא ישודר ביום שלישי הקרוב, בשעה 17.30 בערוץ 2, בתכנית 'חוצה ישראל'.
קשה להאמין, אבל כשיעקב חודורוב הגיח לעולם ב-16 ביוני 1927, נמסר להוריו שבשל סיבוכים בלידה הוא נולד נכה. במשך כל ילדותו הוא סבל מקשיים בתנועה ועתידו כאדם המתפקד באופן נורמלי היה מוטל בספק. "כשנולדתי, הטיפול בי היה נואש, והתלבטו אם להשאיר אותי בחיים", הוא סיפר פעם, "היו לי רגליים מקופלות, והייתי ילד חולני מאוד". רופא אחד בגן הילדים שינה את גורלו. הוא המליץ להורים שיענקל'ה הקטן ישחק בכדור, מה שיעזור לו לפתח את יכולת התנועה שלו. כבר מאז הפך הכדור לחלק בלתי נפרד מחייו.
להיות כדורגלן בישראל של שנות הארבעים זו היתה סוג של בדיחה. איזו אמא תרצה שבנה יתרוצץ על המגרש, בלי לקבל שכר הולם ולמעשה בהתנדבות של ממש. אבל כבר בגיל 15
3 שנים אחר כך הוא כבר היה בבוגרים של מכבי ראשל"צ, ועוד שנה אחת בלבד לקח לו כדי להיחטף על ידי הפועל ת"א. רצה הגורל, ולא הרבה אחר כך מדינת ישראל עמדה בפני מתקפה. שוער האדומים נאלץ לקטוע את הקריירה ולחם עם חטיבת גבעתי במלחמת השחרור. אפשר לומר שהשתלם לו לנצח במלחמת העצמאות, כי מיד לאחריה הוקמה נבחרת ישראל וחודורוב הפך לשוער הראשון של החבורה בכחול-לבן.
ב-1956 הפך יענקל'ה לחלק מההיסטוריה. נבחרת ברה"מ, אסופת השחקנים הכי מפחידה של שנות החמישים, אולי בכל הזמנים, הגיעה לאיצטדיון ר"ג. הנבחרת הקומוניסטית הגדולה מול נבחרת של מדינה, שפצעי המלחמה שלה היו רחוקים מלהגליד. היתרון בנבחרת למודת קרבות, היא שהלחימה והנחישות באים לידי ביטוי גם בדשא. חודורוב הנהיג את הישראלים מקו השער, ועמד בין הקורות כאילו חייו תלויים בכך.
בקצה השני של המגרש עמד אחד, לב יאשין. אותו יאשין נחשב אז, וגם היום, לאחד מגדולי השוערים בכל הזמנים. לנוכחותו בארץ היתה הילה של קדושה. חודורוב ספג שני שערים, נחום סטלמך הגדול החזיר שער סנסציוני מהעבר השני. זה נגמר 1:2 לסובייטים, אבל הניצחון היה כולו שלנו. כל שחקן שדרך על כר הדשא באותו יום באיצטדיון הלאומי כבר לא יישכח לעולם.
פעם, להיות כדורגלן-על לא היה שם נרדף לעושר. חודורוב, כמו עמיתיו למקצוע, לא התפרנס מכדורגל. "חולצה עם סמל היתה השכר היחידי שלי", הוא הסביר. אחרי קדנציות מוצלחות בהפועל ת"א והפועל ר"ג, פרש חודורוב ב-1964 עם 2 תארי אליפות וגביע המדינה. משם פנה לקריירת אימון בהפועל חולון. כסף כאמור, הוא לא עשה מהכדורגל, אז הוא התפנה לתור את הארץ שכל כך אהב: "הדרכתי תיירים רבים, תורמים של המגבית היהודית. זה היה המשך לפעילותי הציונית".
רק השנה הפך לחתן פרס ישראל לשנת תשס"ו (2006). שם הוא תואר כ"אחד מבכירי הספורטאים של ישראל בכל הזמנים ושוער הנבחרת הלאומית מיום הקמתה. הצטיינותו ומסירותו למשחק, לצד הגינותו הספורטיבית, הפכו אותו לדמות מופת לדורות של חובבי ספורט ובני נוער בישראל". כל כך פשוט, כל כך נכון. לטקס עצמו, אגב, הגיע בנו של השוער האגדי, לאחר שזה קיבל אירוע מוחי באותו היום.
חודורוב המשיך להיות דמות נערצת וסמל של כדורגל, גם שנים רבות אחרי שתלה את הכפפות. היום נזכרו חבריו ועמיתיו לעולם הכדורגל באיש והאגדה. "הוא היה בין שני השוערים הטובים בעולם", אמר עליו שייע גלזר, מגדולי החלוצים של מכבי ת"א ויריבו הספורטיבי של חודורוב. איצ'ה מנחם, פעם חברו לקבוצה של חודורוב והיום יו"ר ההתאחדות הוסיף: "מדובר גם באבידה אישית. הוא היה לי לחבר קרוב מאוד". שייע פייגנבוים, סמל של הפועל ת"א בפני עצמו, סיכם בפשטות נוגה: "עוד אגדה הלכה".
נא להמתין לטעינת התגובות
