אבי לוזון, לטיפולך
בחודש מרץ ייכנס אבי לוזון לתפקיד מספר 1 בכדורגל הישראלי. בצל פרשת ההימורים, הנה עוד 9 דברים שמחכים לטיפול דחוף: מחירי הכרטיסים, מספר הזרים, הגדלת הליגה, איצטדיון ר"ג, שידורי הטלוויזיה, גביע הטוטו, מצב המגרשים, העברת הביתיות ומשחק אליפות. לעבודה
אבל נגף ההימורים הוא לא הבעיה היחידה של הכדורגל שלנו. הנה עוד 9 דברים שכדאי ליו"ר הבא לטפל בהם: שינוי המבנה של גביע הטוטו, שידורי הטלוויזיה, העברת משחקי הנבחרת מר"ג, מחירי הכרטיסים, מצב המגרשים והשיטור, צמצום מספר הזרים, הגדלת הליגה, ביטול העברת הביתיות והנהגת משחק אליפות. אנחנו מוכנים להתפשר על 5 מ-9.
יום שלישי, 14.30 בצהריים. עובר אורח חולף בטעות ליד איצטדיון ר"ג. הוא שומע רחש שנשמע לו כפעילות מאחורי הר הבטון, וממשיך הלאה. בינתיים, מבעד לחומות, 80 אנשים חלקם מפהקים, חלקם מנמנמים מתבוננים בנעשה על כר הדשא. שם מתרוצצים 22 שחקנים שאף אחד לא מכיר, ומנסים לשחק משהו שנראה כמו כדורגל. לפתע (אחרי 80 דקות) נפל שער. מחיאת כף בודדת נשמעת ברקע. זו היתה פסקה אחת יותר מדי על המשחק (?) בין הכח עמידר ר"ג למכבי ת"א בשבוע שעבר בגביע הטוטו.
והתמונה
לשאלה 'מה הכי ישראלי בעיניך', בדרך כלל מתקבלת התשובה הכי ישראלית 'לא לצאת פראייר'. הבעיה היא שאין פראייר גדול יותר מצרכן הספורט הישראלי. פעם, לפני שנים רבות, ממש כאן, היינו יכולים להנות ממשחקי ליגת העל ללא תשלום. פלא. אבל ברבות הימים הובהר לנו שכדי לסבול מארבע שעות של מוטי חביב ומאיר איינשטיין למיניהם, אנחנו גם נצטרך לשלם. מזוכיזם או פראייריות לשמה, אתם תבחרו.
אלה שידם אינה משגת לשלם עבור התענוג המפוקפק, צריכים להסתפק במשחק המרכזי (שוב פעם איינשטיין ושרף), או לשמוע שירים ושערים (חוויה מטלטלת עד כדי אובדן חושים). אלה שיש להם שומעים ארבע שעות של שאגות, ראיונות משעממים וכדורגל מביך. הגיע הזמן להחזיר את הכדורגל לאוהדים. כן, גם לאלה שאין ביכולתם לשלם עבור סחורה שלא מצדיקה את המחיר.
בברלין מוצגת בימים אלו תערוכה הנושאת את השם 'מלנכוליה', וכשמה כן היא. מדכדכת עד אימה. רק דבר אחד הייתי מציע למארגני התערוכה להוסיף, מודל מוקטן של איצטדיון ר"ג. עוד מרחוק, כשאתה מתקרב לזרקורים, אתה כבר מרגיש את האוויר אוזל בריאות. היציעים הכעורים והמרחק העצום מהדשא מזכירים את האיצטדיונים העצומים שבנו המדינות הקומוניסטיות לשעבר על מנת להראות את גדולתן. שבילי העפר בדרך העולה ליציע המזרחי והשמש שלא נותנת מנוח שם, הופכים כל משחק לסיוט.
אז למה לעזאזל הנבחרת שלנו חייבת לשחק שם? אם במשחקים רשמיים עוד אפשר להבין, הרי שבמשחקי ידידות אין סיבה לשחק במפלצת הבטון. הנבחרת היא של כולם, גם של אלו הגרים בקרית שמונה ורוצים לראות את הכוכבים הגדולים מקרוב, וגם של אלה בב"ש. הנבחרת הספרדית מגיעה כמעט לכל חור במדינה, אין סיבה שגם אצלנו לא נראה עוד בונקר של קשטן ממטולה ועד אילת.
אחת מחוויות הילדות של כל אוהד כדורגל בוגר היא המשחק הראשון עם אבא. היום התענוג המפוקפק יעלה לאבא הרבה כסף. 80 שקלים לכרטיס מבוגר ועוד 50 לילד, לפני אוכל ודלק. צריך להזכיר שכאן לא משחקות צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד, ושהמגרשים הם לא בדיוק שיא הנוחות, ולכן אין כל סיבה לדרישה המופרכת.
אז נכון, הקבוצות לא יסמפטו אותך, אבל חייב להיות פיקוח על מחירי הכרטיסים, על אופן חלוקתם בצורה מוסדרת, ועל מתן כרטיסי חיילים וילדים בכמות מספקת. כרגע מדובר בשטח פרוץ לחלוטין שמשווע למישהו שיבוא לעשות סדר.
רגע לפני שמגיעים לקרית אליעזר (מחנים על אי תנועה בכביש הראשי), אתה כבר יכול להרגיש את האווירה. אחרי שעמדת בתור כדי לקנות כרטיס, ואחרי שעקפו אותך מארבעת כיווני הרוח, הצלחת להתקדם לכיוון השער. אחרי שנמחצת בדרך לשוטר שמישש אותך, נכנסת פנימה אל הארץ המובטחת. ישבו לך במקום, אבל מצאת בכל זאת כסא פנוי ליד הגדר. 'שמור', צועקים לך שבע שורות מעליך. לא אמרת נואש, מצאת פינה על מדרגות הבטון, ואחר שהשלת מעליך את שביל קליפות הגרעינים כבר התחיל המשחק. זה בעצם לא משנה כי ממילא לא ראית דבר כי ההוא שלפניך התעקש לעמוד בכל פעם שהכדור עבר את החצי. לא נורא, עוד מעט אני בבית, מלמלת. הצלחת לצאת ונתקעת בפקק. עוד שבת של כדורגל.
כולנו נתקלנו בחווית איצטדיוני ליגת העל. קרית אליעזר, פ"ת והקופסא הם מבנים שלא ראויים למאכל אדם, כשגם טדי הוא לא בדיוק מקום מסביר פנים. רק בבלומפילד עוד אפשר להנות מכדורגל. זה הזמן לקבוע קריטריונים ברורים לאיצטדיונים בארץ: חניה מסודרת, פיקוח על מושבים, תורים נסבלים ושוטרים שבאים לעשות סדר ולא כדי לפרוק תסכולים. לא בקשה מוגזמת, נכון? קבוצה שלא תעמוד בתנאים, מכל סיבה שהיא, המגרש הביתי שלה ייסגר, והאוהדים ייאלצו לנדוד מהאורווה שלהם לדיר אחר.
המצאה ישראלית מבית היוצר של אשפי הקומבינות. קבוצה קטנה מארחת קבוצה גדולה, רוצה לעשות קופה, מגייסת את המשטרה שתפמפם בתקשורת ש'מדובר בסיכון חיי אדם', ולעזאזל עקרון הספורטיביות. זה הזמן לחתוך ולקבוע: אין יותר העברת ביתיות. מי שלא יכולה לארח בבית עם 5,000 צופים, שתארח בבית ללא קהל. אבי לוזון כבר הבטיח שאצלו זה לא יקרה, זה הזמן להתחיל לקיים.
התמונות בשבוע שעבר ממשחק האליפות בין אסטודיאנטס לבוקה ג'וניורס בארגנטינה עדיין צרובות בזכרון. מדינה שלמה עוצרת נשימה ל-90 דקות על כל הקופה, שבסיומן המפסידה נקברת קבורת חמור, ואילו המנצחת חוזרת עטורת תהילה.
ומה אצלנו? בעונת 2002/3 מכבי חיפה הבקיעה חמישייה קלילה במחזור האחרון באשדוד, מכבי ת"א שהיתה אמורה להתארח בפ"ת, ארחה אותה בר"ג. רעות הכדורגל הישראלי התאחדו. תנו לנו משחק מכריע על אליפות ותקבלו כאן היסטריה מוחלטת. איצטדיון מפוצץ, אוהדים בטירוף, אין פינה לשבת ו-90 דקות של דרמת ענק. שלרגע נרגיש כאילו אנחנו בארגנטינה.
פעם היו כאן פולוקארוב, אובארוב, צ'אנוב, באל, קנדאורוב, פישונט, שאלוי, גרשנייב ועוד רבים וטובים ששדרגו את רמת הכדורגל בליגת העל. אבל הזמנים השתנו וקשה מאוד להביא לישראל זרים טובים באמת. הכסף הגדול חוטף כל כוכב בפוטנציה, וכדי למצוא יהלומים צריך ללכת רחוק.
אז נכון, יש כמה הברקות (בוקולי, קולאוטי, טברטקו, בואטנג), אבל הרמה הכללית של הזרים רחוקה מכזו שתשאיר את לסתות הצופים פעורות. פביאני הועף, פרננדס בדרך החוצה, ראזיץ' נשלח הביתה, מסודי היה על הכוונת, וכאן עוד מדובר בקבוצות הבכירות. אם אלו הזרים שמביאים לכאן, אולי כדאי באמת לחשוב על שינוי קונספציה: 3 זרים שיפנו מקום לכשרונות הצעירים מתוצרת מקומית, ויש כאלה. הקהל שיקבל את אותן תוצאות יעדיף לראות אותן מושגות עם ברוכיאן על המגרש מאשר עם מפלצת מארגנטינה.
ליגת העל מתרכזת בעונת 2006/7 בגוש דן רבתי. בערך במחזור ה-22 חצי ליגה או יותר כבר איבדה עניין בנעשה על כר הדשא. זה הזמן להרחיב מחדש ל-16 קבוצות שישחקו בשני סיבובים. באר שבע, סכנין והפועל חיפה הן רק חלק מהקבוצות שהכדורגל הישראלי זקוק להן כמו אוויר נשימה. הדרום והצפון משוועים להיכנס למשחק של הגדולים, זה הזמן לתת להם כרטיס.
נא להמתין לטעינת התגובות
